*****************

Ljos הוא סטודנט לקולנוע בן 26 מת"א

****************

עוד ארבע שנים עוברות, עוד אולימפיאדה, ועוד פעם חוזר הסיפור של אלה שאינם שם. יש את אלו שרוצים מאוד להיות שם, אבל הענף שלהם לא מוכר כאולימפי כי הוא לא מפוזר מספיק ברחבי העולם (יש פינה בגלובוס שלא משחקים בה באולינג? אבל כן יש בריו 2016 תחרות שנועדה לבדוק מי חייל טוב לצבא נפוליאון? והיא עוד נקראת "מודרנית"). ישנם אלו שעבדו קשה ומאוד רצו להיות שם אבל לא הצליחו להשיג את הקריטריון (או את חליפת האיומים של פוטין). ויש את הספורטאים שהם טובים מספיק כדי להגיע לשם, אבל הסגל עמוס כל כך בכישרונות שכבר אין להם מקום.

אני לא מדבר על הנוכחות הדלילה של דלילה חטואל. אני מדבר על נבחרת ארה"ב בכדורסל.

נבחרת כל כך עמוסה בטובי הספורטאים בענף, שזה ממש לא פייר כלפיי אף נבחרת אחרת בטורניר. וגם לא פייר כלפי אלו שנשארו בבית אבל לחלוטין הגיע להם (מבין החבר'ה שרצו להיות שם. שמעתי שקוואי צריך עדיין לסיים לצחצח את בית הנופש של דאנקן). השנה כמעט ואין כאלו (את מי הייתם מוציאים בשביל רודי גיי? ובשביל שאריות עמוד שדרה של דווייט הווארד?), אז בואו נדבר על הפעם הראשונה.

אין כמו הפעם הראשונה. לא יודעים בדיוק מה לעשות, את מי להכניס ולאן, ויש אווירה של רגע שיא מהולה בחשש שכנראה לא נרגיש שוב. גאד, הפעם הראשונה סאקס. בכל מקרה, נחזור לפעם הראשונה שארה"ב החליטו שדי לבושות (הם הפסידו איזה פעמיים) והם הולכים לקחת את העניינים ברצינות (עם דיסק של בארי ווייט ברקע) ולשלוח את ההרכב הגדול בכל הזמנים לתחרות הגדולה. בואו נחזור ל-1992.

ב-1992, נבחרת ארה"ב שלחה את כל התותחים הגדולים קדימה. האמנם? יש את החשודים המיידיים שנשארו בחוץ – אייזיה תומאס (מי היה יוצא בשבילו, סטוקטון?) ושאקיל אוניל (היי, לייט היה אדיר במכללות), וכן נכנס חצי לארי בירד (אי אפשר לשלוח את הנבחרת הגדולה ביותר של 1992 בלי להכניס את זה ששלט על גבי חצי ליגה בשנות ה-80). אבל יש עוד אחד שם, עוד שם שנכנס לרשימה כשהדבר הכי טוב שאפשר לומר לזכותו זה שאף אחד לא ממש שם לב שהוא נכנס. הצלע הלבנה מה-Run TMC  המפורסם – כריס מאלין. סקורר בחסד וכנראה השוטר היחיד בנבחרת (מבין אלו שהיו מסוגלים להרים את הידיים מעל לגובה הכתף, לארי). אף אחד לא מדבר על כריס מאלין והאם הוא היה הכי מתאים לנבחרת הזו במקום מישהו אחר. ואני יכול להאשים רק אדם אחד: מייקל ג'יי פוקס.

כן, מייקל ג'יי פוקס. שבע שנים לפני הקמת נבחרת החלומות, מייקל ג'יי פוקס ניצל הפוגה בצילומי הסדרה "קשרי משפחה" והלך לצלם את סרט הנעורים "זאב צעיר" (אין קשר לרימייק של MTV מהשנים האחרונות). זהירות, ספויילרים בני 21 שנים – הסרט עסק בנער תיכון בשם סקוט שמשחק בקבוצת הכדורסל הלוזרית המקומית. הנער הצעיר מגלה פתאום ששיער צומח לו במקומות חדשים, שהוא הופך להיות שטוף הורמונים ויצרים שהוא לא מצליח לשלוט בהם. בקיצור, הוא הופך לזאב.

(סקוטי)

ומה הדבר הכי טוב לעשות כשאתה זאב? לשחק כדורסל כמובן. סקוט מנצל את היכולות הזאביות שלו והפופולאריות שבאה איתם כדי לעשות כל העולה על רוחו במגרש הכדורסל (בעיקר לרחף ולהטביע) ומחוצה לו.

אבל לסרט יש מטרה, ולא הכל יכול ללכת כל כך חלק.

כוחות הזאב שמגיעים אל סקוטי מקפליי נותנים לו בעצם יכולות סטריאוטיפיות עבור גברים שחורים בשנות ה-80. סקוטי פתאום רוקד נפלא, הופך להיות האיש הכי מקובל בבית הספר עם סטייל מפה ועד לפרדה של השטן ובעיקר – יכולות הכדורסל שלו. הוא רץ, קולע ומטביע (לא רע בשביל אחד שנמוך כמעט ב-10 ס"מ מספאד ווב) ויחד איתו הקבוצה של הלבנים (שכוללת אחד שבקושי רץ את המגרש) מגיעה לגמר התיכונים.

וכאן גם מגיע הרגע בו הסרט עוזר למאלין – הסרט מראה לנו כמה היכולות הללו הרסניות. מקוולפי לא מצליח לשלוט באינסטינקטים שלו (הוא בעצם גונב חבית בירה הישר מהחנות בגלל שהמוכר מפחד ממנו), לא באמת מצליח להתאקלם בקרב החברים החדשים שלו שרואים בו אאוטסיידר מוחלט ומשונה, ובעיקר הוא מסתכסך עם שני החברים הטובים שלו, אלו שהיו איתו כל הזמן. הוא מחליט לזנוח את הזאב ואת היכולות שבאו איתו במטרה להציל את החיים הישנים שלו.

במהלך משחק הגמר של התיכונים, ולמרות פרובוקציות ברורות מצד יריבו הספורטיבי והאישי, סקוטי מסרב להפוך שוב למקוולפי, ובעזרת משחק יסודות איטי ונטול כל שמץ של אתלטיות מוביל את הקבוצה לניצחון בשנייה האחרונה בזכות זריקות עונשין, האלמנט הכי בסיסי אבל משעמם שיש בכדורסל. ויש לזכור, זו אותה קבוצה בדיוק שלא ניצחה אף משחק ללא השחקן הטוב ביותר שלה (הזאב). לא סתם לא ניצחה, קבוצות היו מגיעות נגדה בידיעה ברורה שהם הולכים לנסות לשבור שיאי ליגה. הסרט בעצם מאשר לכל אותם לבנים מפוחדים שראו את הספורטאים השחורים משתלטים על כל עמדות המגרש עד כמה לא חשובים הדברים שהשחורים טובים בהם. הרי אפשר גם בלעדיהם, ואותם כוחות מביאים איתם צד אפל.

(כריס מאלין הצעיר. די דומה לסקוט מהסרט…)

אז מה הקשר לכריס מאלין? התספורת מה'מארינס' הזו, שעשה קריירה נפלאה מטכניקת קליעה מדוייקת, פלוטרים והליכה מהירה באלכסון, תפס בדרים טים מקום של זאב. דומיניק ווילקינס. ההיילייט האנושי. אחד הגדולים בתולדות המשחק שאיכשהו נשאר בבית ולא עולה אף תהיה. ואם לא הוא, אז ג'יימס וורת'י, לארי ג'ונסון, רג'י אפינג מילר.

בסדר, אני מגזים. מאלין הוא סתם שעיר (הא!) לעזאזל. כריס היה שחקן מעולה, סקורר שהיה ראוי להיכנס לנבחרת של הגדולים באמת. אבל כאשר באחת הנבחרות המוחלטות בכל הזמנים יש ארבע בחירות לא לחלוטין מוחלטות, [בירד והגב הנעלם, לייטנר כוכב המכללות במקום שאקיל במהלך שהוא בכלל היה פשרה של המכללות אבל מתי מאז נכנס שחקן מהמכללות לנבחרת?, אייזיה והפוטש מול סטוקטון ומאלין על ווילקינס] ואיכשהו בכולן יוצא שהבחור הלבן זוכה (ובלעדיהן אין אף שחקן נטול מלנין בנבחרת), זה לא סימן שצריך לפחות לנסות לברר אם יש משהו מעבר?

*