(כותב המאמר הוא מנהל חברת היי-טק בשנות ה-40 מדרום הארץ)
דאנקן – רקוויאם
מאת רון סירצקי
דאנקן וזהו
טים דאנקן,
אחד מהכדורסלנים הטובים בכל הזמנים.
5 טבעות אליפות, 3 תארי MVP ו- 19 שנות משחק מקצועני
נחשב ע"י רבים לגדול ה- FP בכל הזמנים.
ביוגרפיות נכתבו עליו, מאות אלפי מילים עוד ייכתבו ובכל זאת, אני רוצה להאיר על כמה נקודות בקריירה שלו שהופכות אותו לא רק לשחקן היסטורי אלא לאישיות יוצאת דופן, אישיות ששינתה את הכדורסל כפי שאנו מכירים.
פרולוג
הקריירה של דאנקן בכמה תמונות:
השוואת תארים – רק לסדר איפה בדיוק טימי על הסקאלה
טים דאנקן וביל ראסל – מורה ומנטור
הלבוש
דאנקן (שימו לב לכבוד ההדדי)
דאנקן – לברון – התמצית: LOYALTY נגד ROYALTY
כסף
לדאנקן יש היסטוריה ארוכה מאד עם כסף, או ליתר דיוק עם ניהול רע מאד של כסף:
- ההערכה של סך ההכנסות שהפסיד בשל סיום לימודי הקולג' שלו וכניסה מאוחרת לליגה נאמד ב- $100 מליון
- גם מדיניות הארכות החוזה שלו לאורך השנים תמיד נלווה יחד עם קיצוץ מרצון בשכר על מנת להגדיל את סיכויי האליפות של הקבוצה.
- עם הארכת החוזה האחרון שלנו שנאמד בקצת יותר מ- 5 מליון דולר, הוא אחד מהחוזים המעליבים ביותר שאי פעם הוצאו ל- HOF עתידי. רק בהשוואה, קובי לקח את בשנתו האחרונה סכום של 25 מליון.
לכאורה, יש מי שיאמר שמדובר בעגל טיפש שלא יודע להתנהל עם הכספים שלו, ואולי באמת ייתכן שהצדק איתם, אבל אולי בכל זאת, יש כאן אמירה מסוימת שבאה יחד עם הישגים קבוצתיים ואישיים שהעולם טרם ראה.
- פליאוף יוני 2013, דאנקן מבלה בהפסקת המשחק ביום האב על רצפת המסדרון עם ילדיו הקטנים. דווקא, בזמן אחד הגמרים המותחים והחושבים ביותר. דאנקן מצביע ואומר שיש אולי דברים חשובים מכדורסל
- יוני 2014 – דאנקן זוכה באליפות החמישית והמתוקה ביותר שלו. לאחר 7 שנות יובש, לאחר אינספור אכזבות והזדמנויות, כולל זאת של 2013. הוא לובש את הג'ינסים המהוהים, את חולצת הפלנל המשומשת, שם את תיק הגב שלו על גבו ועוזב את המגרש. בדיוק באותו רגע חוצה את הפריים לברון המפסיד, בחליפה המהודרת, בטבעות ושרשראות זהב. מהווה את כל מה ששונה בין 2 האנשים האלה.
בכלכלה בת ימינו, חקר הערכיות והמוסר בעסקים נמצא רק בתחילתו. נושא האחריות התאגידית ועסקים חברתיים, האמור לעסוק בשאלות האחריות של עסקים לא רק לשורת הרווח אלא גם לקהילה, לעובדים ולסביבה סובל מקשיי התפתחות, כשלים מבניים וחוסר ישימות עסקית. רוב החברות העוסקות בו עושות זאת מתוך רצון ל- PR מוצלח, כפייה של לקוחות ורגולציה.
אני טוען שיש עוד המון לאן ללכת בכל הקשור לבניית מודל עסקי שיאפשר שורת רווח מצד אחד ושורת רווח ערכית מהצד השני. טים דאנקן מציג מודל מאד מעניין לתזה הזאת.
מודל ספורטיבי
כמעט אין ספק שדאנקן הוא ה- PF הטוב בתולדות הליגה, כדורסלן ענק, וספורטאי דגול, אבל שמו יתנוסס בדפי ההיסטוריה של המשחק מסיבות אחרות לגמרי.
המודל הספורטיבי של הארגון הספורטיבי שהוא עמד בראשו ועיצב את דמותו, מציב אלטרנטיבה מוחלטת למודל הקלאסי של הגיבור (הספורטיבי) האמריקאי. התרבות האמריקאית יונקת את סיפור הקאובוי הבודד שמנצח את הרעים. היא מקדשת את הדמויות הספורטיביות שניצחו, משום שהיא מקדשת את תרבות האינדיבידואליזם. חירויות רבות ותיקוני חוקה רבים נובעים מתוך עקרונות אלו שקשורים היטב לחופש הביטוי, הזכות לשאת נשק ואי ההתערבות הממשל בחיי האנשים לטוב או לרע.
למעשה, כל מי שחושב אחרת (כמו המדינה השכנה קנדה שמאמינה בעיקרון הממשלה הגדולה: המדינה הסוציאל דמוקרטית), נחשב בארצות הברית למוקצה מחמת מיאוס, אם לא לאדום (קומוניסט), אז לפחות לורדרד.
השנאה הגדולה לאובאמה נובעת לא רק בגלל שהוא כושי מסריח, אלא בגלל שהוא רוצה את ארצות הברית יותר דומה לגרמניה או צפון אירופה בכל הקשור להתערבות המדינה.
והנה, בא ארגון ספורטיבי (ועוד מטקסס – בירת הנרטיב הקאובואי) ומייצרת מודל אחר לגמרי.
הקבוצה חשובה מהכוכב, גדול ככל שיהיה. "כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם" . הקבוצה הראשונה שמורכבת מטריו של כוכבים, בלי אגו ומאמן שקובע את המדיניות.
זה לא סתם שרבים מתעבים את הקבוצה הזאת (כולל בכירים מאד כאן באתר). מאשימים את פופ שהוא מרגל רוסי, ושונאים את כל מה שמריח ספרס, דווקא מהסיבה הזאת.
דאנקן כראש הארגון הזה, הוא זה שמוביל את המדיניות הזאת (ואולי זה שבנה אותה), מוביל את המועדון הזה ואת הדרך.
ואם אתם שואלים את עצמיכם עד כמה הדרך הזאת הצליחה? תרשו לי לענות לכם במספרים:
- 19 שנה
- 1072 נצחונות
- 71% נצחונות (הכי גבוה בכל 4 הליגות המקצועניות לאורך שנים)
- 19 שנים בפליאוף
- 6 הופעות בגמר
- 5 אליפויות
השחקן היחידי שניתן לציין כהוגה השיטה היה ביל ראסל הגדול (זה שעל שמו מוענק ה- MVP של הגמר ומבחינתי השחקן הטוב ביותר בכל הזמנים ה- GOAT). שחקן שקידש את הקבוצתיות וזכה ב- 11 טבעות מתוך 13 ניסיונות, למרות שורה סטטיסטית שיש רבות טובות ממנה
ההערכה ההדדית בין 2 האגדות הללו מורגשת היטב.
מצד אחד ההצלחה הזאת מביאה ארגונים אחרים לאמץ את המודל (במידה רבה גולדן סטייט ומועדונים אחרים), ומצד שני האליפות האחרונה של לברון מאתגרת את המודל הזה.
ההיסטוריה תקבע איזה מן המודלים הללו ינצח בטווח ארוך.
מנטליקה
כאשר באים לבחון איזה ספורטאי יצליח בספורט המקצועני, יש את אנשי מקצוע מהטובים ביותר שיודעים לנתח את הניתור, מוטת הידיים, אופן שחרור הכדור מהיד, מומחים שיודעים להגדיל את מסת השריר אצל השחקן ולהפוך אותו למכונת כדורסל מושלמת.
מהצד השני, יש פיגור עצום במומחים שיודעים לנתח את אופיו של האדם. שחקנים עילאיים כמו קאזינס, רונדו, כרמלו או גריפין כנראה לעולם לא יצליחו לזכות באליפות מכיוון שחסר להם את אותו מרכיב אישיותי שכה חיוני בשביל לזכות באליפות.
אין לדעת מדוע לדאנקן יש את אותו מרכיב.
אני נוטה "להאשים" את התואר הראשון שלו בפסיכולוגיה. אולי הדבר קשור במות אימו בגיל צעיר, אולי המודלים שלו לחיקוי בחיים היו האחיות שלו שהיו ספורטאיות אולימפיות ואולי דווקא הסטואיות שלו כתוצאה מהחיים באיי הבתולה. אבל העובדה שאין לערער בה הוא רשימת התארים שלו, כאשר את האליפות שלו הוא השיג כבר בשנתו השנייה . לי זכור שרק מג'יק (אישיות מדהימה בפני עצמה) שהקדים אותו מבחינת בשלות נפשית
השורה התחתונה היא בגרות, שקט נפשי ויכולת לעילאית להביא אותך לשיא ולהתגבר על משברים וקשיים.
רק אם נשווה את קווין גארנט, שחקן שמבחינת כדורסל לא נפל מטימי, זוכה רק בטבעת אחת (וגם רק לאחר שנים רבות של ניסיונות והתבגרות), כדי שנבין מאיזה חומר טימי עשוי.
אני אדגים זאת ב- 3 מקרים, מדהימים בעיני:
- קאזינס עושה "בולינג" לטימי וכיצד טימי מגיב (קצת מזכיר את לארי מול ביל לאמביר)
התגובה של טימי בסוף משחק 6 ב-2013
– הוא לא היה על המגרש בשניות הקריטיות שהיו יכולות להביא לו אליפות. במסיבת העיתונאים העיתונאים "שוחטים" אותו – אחד הרגעים הכי קשים לכל שחקן בקריירה.
אני חייב להודות שזה אחד הרגעים הכי קשים שאני חווה שבו תופסים אדם בצערו, כמעט בלתי אנושי.
למרות זאת, אין שום התפרצות, אין טענות כלפי המאמן, אין מסע האשמות. הייתי אומר כל כך לא ישראלי.
באחד הראיונות עם דיוויד בלאט הוא ציין כי השתתף בהשתלמות אצל הספרס ונדהם לגלות כי השחקנים שנבחרים לקבוצה נבחרים קודם כל לפי אופיים. ולא לפי יכולתם.
המציאות מוכיחה שאמירות לחוד ומציאות לחוד. סטפן ג'קסון ואפילו מר טוני פארקר הם לא בדיוק דמויות מופת, אבל מעניינת מאד האמירה הזאת ומעניין עוד יותר מה היה המניע למדיניות הזאת.
תבוסה
2004 – נבחרת הסיוטים
כדי לצייר את דמותו המלאה של טים דאנקן אין מנוס מלציין גם את הכשלונות שלו. והקמפיין האולימפי של 2004, הוא אחד הצורבים שבהם.
הדרים טים של 2004 כבר חוותה תבוסה ביתית ב- 2002 בבית באינדיאפוליס ע"י ארגנטינה ומקום 6 משפיל במיוחד.
לכן, לא היה ניתן להאשים את האמריקאים בזלזול. מייק בראון המאמן הטוב ביותר בליגה ללא עוררין שהביא לדטרוייט אליפות מונה לתפקיד יחד עם עוזר מאמן אלמוני בשם גרג פופוביץ. אבל בראון מבריק ככל שיהיה היה דוגמטי להחריד (כפי שקרה לו לא פעם).
הוא בנה קו אחורי חלש מאד עם אלן אייברסון (לא בשיאו) וסטפן מארבורי (אחד ממקרי הראש הקשים ביותר שידעה הליגה).
הוא צרף יותר מדי צעירים מבריקים חסרי מנוע וניסיון שלא הבינו בכלל את המעמד, כמו: לברון, כרמלו, אוקאפור ודוויין ווייד וקישט את העוגה הלא אפוייה הזאת ביותר מדי שחקנים סתמיים עד לוזרים כמו: שון מאריון, ריצ'ארד ג'פרסון, אמרה סטומייאר וקארלוס בוזר.
טימי שחיכה בצבע היה חסר אונים. השיטה גרמה לו ללכת לאיבוד למרות מעל ל- 15 נקודות ממוצע בטורניר השחקן הטוב בנבחרת פשוט הלך לאיבוד
הוא לא הצליח להבין את חוקי הכדורסל האירופאי של פיב"א בכל הקשור למגע באיזור הצבע. ספג עבירות רבות ולא הצליח להביא את היכולות שלו למגרש. התסכול שלו היה עצום. לפעמים זה היה נראה כמו WWE שבעוד נשרקות לחובתו עבירות על מגע תמים בצבע, הוא חטף מכות רבות ברגע שהשופטים סובבו את הגב מארגנטינאים המפורסמים ביותר במשחק המלוכלך שלהם.
אבל לא ניתן להאשים לא השופטים ולא את הנבחרות האחרות.
תבוסה לפורטו ריקו במשחק הפתיחה בכמעט 20 נקודות הפשיט את הנבחרת האמריקאית מהנשק החשוב ביותר שלה, נשק ההרתעה. זאת לא ה- DREAM TEAM , ידעו כל הקבוצות.
הנבחרת סיימה עם 3 הפסדים ומדליית ארד משפילה, ולמרות כל התירוצים וההסברים היפים מדובר בביזיון ההיסטורי ובכתם שחור לכל משתתפי הקמפיין.
שקיעה
זה ששקע באיטיות וזה שטבע בבריכת הבושה
מה המשותף למייקל ג'ורדן, קובי בריאנט, שאקיל אוניל, קארים עבדול ג'באר, קווין גארנט וטים דאנקן?
כן, כולם שחקנים בין הגדולים ביותר שידע המשחק, אבל עוד משהו מאד חשוב:
אף אחד מהם לא ידע לפרוש בזמן.
כשחושבים על זה, זה קצת לא מובן. איך יכול להיות שהשחקנים הטובים ביותר, שכל כך חדים על המגרש וכל כך מודעים לביצועים שלהם וליכולות שלהם, לא מסוגלים להסתכל על עצמם במראה ולהודות שזה נגמר.
זה כואב במיוחד לאוהדים שלהם שרואים את אלוף נעוריהם מובס, מתבזה ונופל. כמו מנהיג גדול המגיע לשלהי דרכו.
יש את אחד הביטויים היפים ביותר בספרות המתאר את המצב הזה: "אריה בחורף".
האריה המזדקן הנחלש עומד להיות מובס ע"י זכר האלפא החדש או ע"י להקת הצבועים הרעבה המחכה לרגע הנכון כדי לסיים את חייו באופן האכזרי ביותר.
זה קורה לא רק בכדורסל: זה קרה לצ'רצ'יל ולבן גוריון ולרבים וטובים.
אבל מצד שני, יש גם דרך אחרת להסתכל על אותה מגרעת משונה באופיים.
כשמסתכלים על האנשים האלה, שהפכו לטובים ביותר, צריך להבין שהם היו הטובים ביותר לא רק בזכות יכולת, אלא בזכות תשוקה, תחרותיות עזה ואהבה גדולה למשחק הזה.
אנחנו בני התמותה, חולמים אולי על הרגע שבו נרוויח מספיק כסף כדי לפרוש מהעבודה לנוח מתחת לאיזה עץ קוקוס באי יפה עם קוקטייל ביד או שנצא לטייל ולשחק עם הילדים מבוקר עד ערב.
אבל מיליארדרים אינם חושבים ככה. במיליון הראשון, הם רוצים את השני, בשני הם מתכננים את העשירי ובעשירי הם כבר חולמים על המיליארד. הם לעולם לא יסתפקו במה שיש להם. הרעב שלהם והצורך להם לרדוף אחרי היעד הבא היא מטורפת, בלתי ניתנת להבנה.
במובן מסוים, השחקנים הטובים ביותר בהיסטוריה של המשחק דומים באופיים לאותם מיליארדרים. הם אף פעם לא שבעים. לא תארי אליפות, לא תארי MVP לא שום תואר ישקיט את הרצון שלהם לכבוש את היעד הבא.
טים דאנקן לא שונה מהם במובן הזה. הוא ישחק כל עוד הגוף יאמר לו שאפשר. ובדרך כלל הגוף משקר.
טים דאנקן הפסיק להיות רלוונטי בפליאוף של עונת 2016. כאשר הוא פורש הדבר לא פוגע במורשת הגדולה שהוא השאיר, כפי שלא פגע במורשת של קודמיו.
הגמר של 2013
כשישאלו את טימי מי ניצח את הגמר של 2013. ריי אלן לא תהיה התשובה שלו.
מבחינת טים דאנקן יש רק אשם אחד בהפסד והוא טים דאנקן בגלל החטאת הג'אמפ שלו דקה לסיום במשחק 7 בפיגור של מינוס 2.
מבחינתו של דאנקן, אין שום רלוונטיות לשלשה של ריי אלן. הוא הרי לא היה על המגרש ולכן לא יכל לעשות דבר בנושא. כאשר האחריות הייתה על הכתפיים שלו הוא אכזב.
זאת הייתה הפעם הראשונה שבה טימי לא סיפק את הסחורה. יחס של 4-0 בגמרים נשבר.
ייאמר שאין דבר כזה מושלם (חוץ ממיקל ג'ורדן) ואפילו ביל ראסל האגדי פספס 2 אליפויות מתוך 13 עונות.
הנה סיקור כואב במיוחד של הדקה הזאת שבה ניתן לראות את התסכול העמוק שלו (מי אמר שאין לו רגשות).
במבט נוסף רואים את שיין באטיה עושה על טימי עבירה בריבאונד ההתקפה שלא נשרקת במקרים כאלו
*
והנה מסיבת העיתונאים שבה הוא מדבר על זה בקושי רב (מי אמר שאין לו רגשות)
*
דאנקן שאנו לא מכירים
האמריקאים הם עם מאד משונה. עטוף כולו בשכבות בלתי נסבלות של PC שקרי ומעצבן.
אם יש עמים שלשונם מלאה דימויים מעולם הצאן והחקלאות (העברית) או עמים שיש להם 50 מילים לשלג (אסקימואים), לאמריקאים יש 50 שיטות לומר לך Fuck you באופן שלא תרגיש, תגיד תודה ותחשוב טובות על רעיך.
לכך נוסיף את מערך ה- PR היעיל, המאסיבי והאימתני ביותר המגן על הפרנצייז שלו כהגנה אווירית על קמ"ג, כך נקבל את הכוכבים של הליגה הזאת שיכולים להסתבך באונס, אלימות נגד הנשים שלהם, בגידה בחבריהם לקבוצה, תמיכה בנאו נאצים או ילדים מחוץ לנישואין ועדיין הדימוי שלהם יישאר נקי כבדולח.
הללו, מישהו חייב הרי להמשיך לקנות את החולצות שלהם .
לא, אין חשש. זה לא שאני מאשים את טימי בפדופיליה או משהו. אני רק טוען שהדימוי שהליגה מוכרת לנו אינו דווקא האיש שאנו מכירים. אולי כדאי להציג כמה מהפנים של טימי דאנקן שקצת הוסתרו מהקהל:
- החיבה שלו לרכבי ספורט, משודרגים עם נטייה קלה לכיוון הקומיקס.
זה לא סוד שמדובר בעסק קטן שהקים. אהבה שתמיד הייתה לו. אולי הדבר האחרון שחושבים על הבחור זה, שותפים שנראים כאילו נמלטו מרוכבי הגיהינום, איסוף רכבים משנות ה- 50 וה- 60 ושדרוג מנועים כפי שרק אמריקאים פסיכיים אוהבים לעשות.
החנות השכונתית של טימי
- מגיני הברך, קעקועים ואוספים
יש חלוקה מאד ברורה בדימוי התקשורתי של הליגה. מצד אחד דניס רודמן מצד שני טים דאנקן. טימי הוא הלפלף, הפסיכולוג, הרגוע, השקול. לכן, זה קצת מפתיע לראות מגיני ברך מעוצבים במיוחד ע"י טים דאנקן שבאים לספר סיפור אחר.
כנ"ל לגבי הקעקועים שלו שכוללים את הקוסם מרלין (???) על גבו ואוסף סכינים הכולל חרב סמוראים.
- הנטייה המינית שלו –
אין אחד שלא מכיר את סיפור הגירושין שלו ואת טענות האישה.
לרובנו מאד נוח לנפנף את הטענות האלה כחלק ממאבק מכוער על כסף או מרצון לנקמה.
העובדה שעד היום אין שום ספורטאי גדול שיצא מהארון, נובעת מהקושי שלנו כאנשים וכחברה לקבל תופעות כאלו בפומבי בתרבות ספורט כה מאצואיסטית וגברית.
אבל מה אם באמת הדבר נכון?
מה אם טים דאנקן אכן דו מיני?
כשחושבים על זה למי אכפת.
למישהו באמת חשובה החיבה של אדם X או Y למין אוראלי?
למרות החיבה שלי לסגנון הנ"ל, אני לא מתכנן לפצוח במצעד גאווה בנושא.
יש עוד הרבה מאד דברים שלא ידועים על טים דאנקן, חלקם מחמיאים וחלקם פחות.
אני מוסיף עוד קישור אחד נוסף לכמה מהדברים שלא סופרו:
https://theringer.com/tim-duncan-retirement-greatest-duels-cdd6b75d73e4#.8ili8mb8p
- טימי המצחיק
מי שלא הכיר אותו היטב, תמיד מדמה את אותו פרצוף עגל. דמות סגפנית, סטואית.
אז הנה לינק קצר שישבור לכם את כל מה שידעתם:
ולסיום, קליפי פרידה
ב- 2014 הגיעה האליפות החמישית והמתוקה מכולם. האתרים דיברו על redemption (גאולה). ואכן מעומק הבור, הייאוש והדיכאון של הגמר של 2013 קמה ופרחה הספרס שובת הלב, עם גאונות המשחק הקבוצתי באחת מהאליפויות המרגשות והיפות ביותר:
*
*
בחיאת דינקום.
רקוויאם ?
רקוויאם ???
really ?????
נראה לי שאני פשוט אקח כמה ימים חופש ואחזור לאתר אחרי השבעה.
רקוויאם כדורסלני.
האם דנקן דו-מיני? כפי שכתוב בפוסט, גם אני שמעתי שמועות כאלה.
אבל למי איכפת?
אפשר לרכול חציל בטחינה עם חציל במיונז
לא כל טעים אבל יש כאלה שמחליקים אותה
אז גם הרגו את דנקן וגם עשו ממנו הומו?
+100
מעולה ומעניין. תודה רבה על ההשקעה
עצרתי ב"חוץ מזה שהוא כושי מסריח"(על אובמה).
מה נסגר
נראה לי שפספסת את הציניות שלו.
תודה רון.
כמה ניג'וסים בקטנה:
1. נראה לי שהתכוונת שדאנקן ה-PF הכי גדול, כיוון שבמקום אחד כתבת שהוא הכי טוב ואז שגארנט לא פחות טוב. קצת סותר 🙂
2. "שחקנים עילאייים כמו קאזינס, רונדו, כרמלו או גריפין כנראה לעולם לא יצליחו לזכות באליפות" רונדו כבר זכה באליפות.
3. ראסל אכן 11 מ-13, אבל באחת מהן היה פצוע בהדחה. בתכלס, הפסיד משחק הדחה אחד בקריירה. מה שעומד לרעתו הוא העידן בו שיחק, מבחינת החומר האנושי ומעמד הענף.
4. ההבל בין הגישות הוא שהמודל האמריקאי רואה באנשים כשווי הזדמנויות להצלחה ובעצם פלוני הצליח יותר מאלמוני כי עבד קשה יותר, היה אחראי יותר וכיו"ב. מנגד, המודל הגרמני נותן הרבה יותר מקום למקריות, ולכן ראוי שהעשיר יממן את העני, שכן באותה המידה מצבם יכל להיות הפוך, וזה לא שהעשיר חרוץ, אחראי וכו' והעני להפך.
יש עוד דברים שאני חושב שהם טיפה סימון המטרה סביב החץ, אבל זה לא מהותי. אחלה מאמר.
הוא אמר שלגארנט יש כדורסל לא פחות טוב, אבל אופי נחות. אז דאנקן גדול יותר. לא סותר.
באמת ניג'וסים.
גם האופי האנושי של דאנקן לא משהו עם הבגידה והגירושין המכוערים.
אכן גארנט הוא כדורסלן ברמה דומה בחכמת המשחק ובהגנה ובהתקפה. היה ריבאונדר ומוסר וחוטף טוב מדאנקן שהיה חוסם טוב יותר ומנהיג ווינר גדול יותר.
בסיכומו של דבר דאנקן עולה על גארנט שהוא שחקן ברמה דומה ואצלי הוא במקומות שני ושלישי בדירוג הפאוורים של כל הזמנים אחרי בארקלי.
מאמר מעולה, תודה!
יופי של פוסט. מושקע ומעניין.
וכשיש פוסט עם עומק ואמירה – אז יש גם מקום למחלוקת:
"המודל הספורטיבי של הארגון הספורטיבי שהוא עמד בראשו ועיצב את דמותו, מציב אלטרנטיבה מוחלטת למודל הקלאסי של הגיבור (הספורטיבי) האמריקאי."
אני רחוק מלהסכים.
הספרס מאז ומתמיד היו קבוצה של סופר-סטארים. ג'ורג' גרווין, דייויד רובינסון, טים דנקן, וכיום – הצמד אלדרידג' ולאנרד.
יוצא הדופן הוא דנקן, לא הארגון.
דנקן של 99' – 03' היה הכוכב של הספרס, בדיוק כמו שכיום לברון הוא הכוכב של קליבלנד.
מה שעושה את דנקן לכל כך מיוחד זו היכולת שלו להשתנות, ולהתאים את עצמו לכדורסל המשתנה.
השחקן היחיד שיצא לי לראות, אשר ביצע שינוי שכזה – קארים.
כמו דנקן, הוא ידע לקבל ולאמץ את השחקנים החדשים בקבוצה, ואת סגנון הכדורסל שהביאו לקבוצה.
כאשר הקריירה של דנקן התקרבה לסופה, עשו בספרס בדיוק את מה שעושים בכל מועדון מצליח אחר בליגה –
חיפשו להתחדש, והביאו את הפרי אייג'נט הנוצץ ביותר. אלדרידג'.
לאחרונה קיד סיפר שהספרס ניסו להחתים אתו ב-03', ושהוא כבר הודיע להם שהוא מסכים – רק בכדי לשנות ברגע האחרון את דעתו, ולחתום חוזה ארוך עם הנטס.
אין בדברי ביקורת על הספרס –
הם מופת של ניהול חכם. קונים בזול, מוכרים ביוקר. תמיד עם אצבע על הדופק, תמיד מחפשים את ההשקעה הנבונה הבאה.
וגם בוחרים בדראפט לא רע בכלל, פרקר בחירה 28, ג'ינובילי בחירה 57,
קוואי לאונרד בחירה 15…
קוואי בחירה של אינדיאנה…
נכון טעות שלי עבר תמורת ג׳ורג׳ היל
מעולה! נהנתי מכל מילה!!!
יופי של מאמר. תענוג לקרוא !
כל הכבוד,פוסט מושקע ביותר וחייב לציין שמתוך האלפי פוסטים שנכתבו עליו בכל האתרים כולל שלנו זה היה הכי טוב
יופי של פוסט. חייב להגיד שגם לי, ששונא pc בדרך כלל, קצת צרם לראות את הביטוי על אובאמה בלי גרשיים, או בכלל. יש מקום להןריד אותו לדעתי.
הדברים שמרגשים אותנו…איש מאוד גבוהה שמשליך כדור מנופח אוויר על לוח קרש דרך חישוק…אולי אנחנו טועים וזה לא באמת חשוב?…ואין בזה שום גדולה?
הקלידו את התגובה כאן…
המאמר הכי מרגש שקראתי על טימי. תודה
מאמר פנטסטי שמסכם קריירה נהדרת. תודה
פוסט מעולה. תודה.
מעולה תודה רבה
כתבת היטב, ברגש ובתבונה. אהבתי במיוחד את הקישורים למאמרים (רציניים ומושקעים, לא סתם רכילות) ואת החיבור בין המאקרו למיקרו (למשל, אינדיבידואליזם מול קולקטיביזם בארה"ב – מרתק!).
תודה!
אין מצב שראסל הוא הכדורסלן הטוב בכל הזמנים! הוא יותר מדי מוגבל התקפית.
ג'ורדן שהיה מנהיג ווינר ומשפיע על קבוצתו ועל המשחק ותחרותי לא פחות מראסל, היה מעולה באותה מידה בשני צדי המגרש ועם חכמת משחק גבוהה לא פחות והוא ה-GOAT של הכדורסל ללא כל פקפוק ועוררין!!!
הגידו כן לדאנקן!
כדורסל מושלם ויסודי,
התקפי והגנתי,
והכול בשקט מופתי.
הגידו כן לדאנקן!
מנהיג ווינר גדול
בלי לקרוא כתרנגול,
היסוד הגדול
בלי להשמיע קול.
הגידו כן לדאנקן!
הענק הלוחש
את פעולותיו עשה באופן הטוב ביותר שיש
ומדויק כמו במדע,
ואנו זועקים: תודה לך אגדה!!!
הגידו כן לדאנקן!
ראית את ביל ראסל? לא ראית אותו (בכל האתר יש אולי שניים שראו אותו) אז כיצד אתה שופט את משחק ההתקפה שלו? מספרים לא מספרים את כל הסיפור
שחקן ציר שקולע ב-44% קליעה מהשדה זה אומר שהתקפתו מוגבלת. אלו שראו אותו אומרים שהיכולת ההתקפית מוגבלת אך קלע את הנקודות שהיה צריך במשחקים החשובים וברגעים החשובים.
לשם השוואה: לוילט 54% מהשדה.
רק דבר אחד הפריע לי – קבוצתיות והצלחה קבוצתית קשורה באישיות אבל גם בארגון. אתה נותן את קווין גארנט בתור השוואה אבל לו לא הייתה את הפריווילגיה להבחר לקבוצה שיש בא עבר שחקן מוביל כמו האדמירל. הוא היה במועדון כושל שחוץ מלבחור אותו לא עשה שום דבר נכון בערך.
אין ספק שההצלחה הקבוצתית של הספרס קשורה ליכולות ולאישיות של דנקן כשחקן, אבל הוא גם בר מזל להיות כל הקריירה במועדון שידע לתת לו קבוצה תחרותית סביבו
קצת צורם לי בפוסט השפיטה שלך את נבחרת 2004 (ולא ראיתי אותה) הרי באותו זמן הם היו כוכבים מוכחים מגובים בכמה שחקנים מאחד הדראפטים הטובים אי פעם.
קצת קשה לזכור אבל לשון מריון היו עונות דאבל דאבל בתור סמול וקרלוס בוזר למרות המגרעות ההגנתיות היה פעם כוכב ואלו רק דוגמאות לאנשים שהשמצת.
https://www.youtube.com/watch?v=AIG7OHjAXig
פנטסטי. אחד הטובים אבר
לקח לי קצת זמן לגמור לקרוא את הכל. מצוין, מעולה ומושקע!
כולל הסרטונים.
גם אני חושב שלדאנקן היה המון מזל, אין לדעת מה היה קורה אם היו מחליפים אותו בגארנט.
אני משתדל לשפוט שחקנים רק על מה שהם נותנים על המגרש (אין לי זכות להביע בקורת אם הם אוהבים שחמט או משחקי מחשב אז להביע דעה על מה שהוא עושה בין הסדינים?!)ועל המגרש טימי היה מושלם.
כתבה מעולה
לא מסכים עם "שחקנים עילאייים כמו קאזינס, רונדו, כרמלו או גריפין כנראה לעולם לא יצליחו לזכות באליפות"
לפעמים לזכות באליפות זה פשוט להיות בקבוצה הנכונה בזמן הנכון, בסקרמנטו של היום גם טימי לא היה זוכה בכלום,
מה תגיד על סטיבי ג'י מליברפול שלא זכה באליפות? אין גם לו את האופי המתאים?!
רונדו דווקא זכה באליפות ב-2008 בקבוצה שהובלו גארנט ופירס בתוספת ריי אלן ורונדו הצעיר עשה את שלו.
ללברון יש אליפות נוספת ו-MVP נוסף של הגמר.
ערן סורוקהבערוץ הספורט נפרד מדאנקן בכתבהנפלאה לא פחות בשם "ביי, רובוט: פרידה מטים דאנקן", אך התגובה עם הקישור לא התקבלה (כנראה חלק מהקישורים המערכת האוטומטית של האתר לא מקבלת משום מה).
הפתיח:
במשך שנים ארוכות, טים דאנקן היה היצור הבלתי שביר שכולם רצו לראות נופל. בעונות האחרונות, הוא הפך לחביב הקהל שהכיר בגדולתו. הערכים שייצג, שבאו לידי ביטוי בשני המודלים הללו, הפכו את הפורוורד לכדורסלן יחיד במינו. פרידה מהאגדה של סן אנטוניו..
ההמשך:
"ארבעה מתוך כל שלושה אנשים מתקשים במתמטיקה" (כיתוב על חולצה שלבש טים דאנקן, בציוץ שריטווט דריל מורי, מנג'ר יוסטון)
דווקא עם המתמטיקה של טים דאנקן לא היתה בעיה. המספרים שלו מדברים בעד עצמם ואין טעם להלאות אתכם שוב בכל הישגיו. אסתפק רק באחד: ב-19 עונות מאז בחירתו בדראפט, ניצחה סן אנטוניו ב-1,072 משחקים. אף קבוצה אחרת לא התקרבה אפילו ל-950. ווינריות, התמדה, מצוינות, עיקשות, כל ערך ספורטיבי נשגב מאותה משפחת מילים יתאים אליו. הבעיה עם טימי היתה בדברים שמסביב למספרים. לרגש.
אחרי 19 שנים: טים דאנקן הודיע על פרישה
בימיו הגדולים, זכה טימי לכבוד הגדול ביותר שספורטאי יכול לקבל: הקהל שנא אותו. תיעב את הבעת פניו הקפואה. רצה במפלתו, ייחל לתבוסתו, קיווה למצוא סדק בשריונו. עבור הליגה, הוא ושליטת הספרס היו אסון לרייטינג. אפור בוהק, ריקוד המכונה. אנטיתזה לבידור. "הספרס ניצחו בגלל טים דאנקן, האיש שלא הצלחתי לשבור", סיפר שאקיל אוניל באוטוביוגרפיה שלו. "הייתי יכול להיכנס לראש של דייויד רובינסון, לעצבן את אלונזו, וטימי היה כזה 'היי שאק, תראה את הזריקה הזו נכנסת עם הלוח'. היינו שני הבוסים של המאפיה. אני הייתי הקולני, זה שרושם שמות ומעיף ראשים. הוא היה הרגוע, קר הרוח, הדון עם החווה הענקית. איש לא יודע מה הוא עשה, אבל שנינו ידענו איך לבצע חיסול".
הרגע המרגש ביותר בסדרת הגמר בה הספרס זכו ב-2005 היה כאשר פיל ג'קסון הודיע שהוא חוזר ללייקרס. ב-2003? בהצלחה למי שזוכר ממנה משהו. בסדרת הגמר של 2007 זה קרה כאשר, אחרי שרמס את לברון ג'יימס והחבורה הבינונית שסביבו, ניגש טים דאנקן ללברון ואמר לו את המשפט שיהלום בו כעבור שש שנים: "יום אחד, הליגה הזו תהיה שלך".
"לדאנקן ולפופוביץ' יש תשוקה בוערת לנצח ולקחת אליפויות. זה לא יוצא דופן. מה שמבדיל ביניהם לבין כל היתר זו הדרך בה הם מתנהלים. בלי הסחות דעת, בלי רעש" (לון באבי, בכיר בהנהלת פניקס סאנס דאז, בראיון ל-ESPN ב-2013)
סדרת הגמר הענקית של 2013 תיזכר בזכות השלשה של ריי אלן, סלי הקלאץ' של לברון ג'יימס, אבל בזיכרון שלי נצרב רגע נוסף. פחות מדקה לסיום משחק 7, בפיגור 90:88, קיבל דאנקן את הכדור ממאנו ג'ינובילי, כאשר שיין באטייה הנמוך שומר עליו. הוא הסתובב, זרק הוק-שוט אותו קלע אלפי פעמים בחייו, והפעם החטיא. גם את הטיפ-אין. בדרכו להגנה, הוא ניגב את הזיעה עם גופייתו, ואז זה קרה: כ-41 שניות לסיום המשחק, הוא התכופף לרגע וחבט בפרקט בתסכול. באופן הבולט ביותר בקריירה שלו, ובדרך להפסדו היחיד בגמר, טים דאנקן הביע רגש אכזבה. האיש שתחושותיו, דרכיו, מהלכיו ובדיחותיו תמיד היו נשמרים עמוק בכספת, החל בתהליך של הפשרה, שהיה בלתי הפיך.
אותו רגע לא היה אופייני לטימי הרובוט שהכרנו, אבל זה התחבר לטימי ולספרס החדשים. אחרי שנים בהם היו הספרס נופלים לפני קו הסיום, היתה זו תחייתם המחודשת שהפכה אותם לחביבי הקהל. פתאום הכדורסל הקבוצתי שלהם החל לייצג את כל מה שטוב בליגה. פתאום החומה הסובייטית שבנו גרג פופוביץ' והכוכב הצמוד אליו החלה להתפורר. הפילוסופיה הקבוצתית, המכילה, הרואה-צעד אחד-קדימה שלהם, כפי שנצרבה בזכרון תלמידיהם ועוזריהם של האדמור מפופוויטש והגאון מביופורד, הפכה למצרך חובה בכל הנהלה בליגה.
התדמית הישנה אמנם נסדקה – בטח כאשר דאנקן החל לנצל את אותו הומור יבשושי כדי להפוך לכוכב פרסומות, או כאשר נפוצו שמועות צהבהבות על מעשיו מחוץ למגרש – אבל זה גרם לעוד יותר אנשים להכיר אותו ולהכיר בגדולתו. הגמר של 2014 היה הקתרזיס הגדול, ופתאום כולנו שכחנו את ימי הקונג-פו של ברוס באוון והפלופים של ג'ינובילי ומאבקי הרייטינג עם "הסופרנוס", והרשינו לעצמנו לשבור דיסטנס, ולצ'פח וירטואלית את טימי, אח, טימי שלנו.
15.07
קלאב ברוז' – – אולימפיאקוס
18:30 16.07
ישראל עד 20 – – פינלנד עד 20
16:30 16.07
אייאקס – – גנט
18:00 16.07
ליפסטאד – – באיירן מינכן
18:30 16.07
ויטסה ארנהיים – – רובין קאזאן
19:00 16.07
ראפיד וינה – – צ'לסי
19:00 16.07
אייאקס – – קריליה סובטוב
19:30 16.07
לוצרן – – שאלקה-04
21:45 16.07
פנרבחצ'ה – – ליון
15:30 16.07
וויגאן – – מנצ'סטר יונייטד
18:00 16.07
מינכן 1860 – – בורוסיה דורטמונד
21:00 16.07
בורדו – – מילאן
לוח תוצאות
NBA.COM
Teams
Global
Set Default Edition
ערוץ הספורטערוץ הספורט
כדורגל ישראלי
כדורגל ישראלי – תפריט כבוי
כדורגל עולמי
כדורגל עולמי – תפריט כבוי
יורו 2016
יורו 2016 – תפריט כבוי
כדורסל
כדורסל – תפריט כבוי
NBA
NBA – תפריט דלוק
ענפים נוספים
ענפים נוספים – תפריט כבוי
VOD
VOD – תפריט כבוי
תוצאות
תוצאות – תפריט כבוי
רכב
רכב – תפריט כבוי
NBAתוצאותביצועי כספיסטט' אישיתסטט' קבוצתיתמוביליםדראפטטבלה
מרחבי הרשת
אליפות של כדורגל מגעיל
(הארץ)
תקועה: מכבי לא מוצאת קבוצה לטיילור רוצ'סטי
מרחבי הרשת
עסקת נדל"ן ענקית בערים יוסטון, טולסה ואטלנטה בוצעה ע"י חברה ישראלית
(CITYR)
דוסון: "בטוח ב-100% שאני יכול להשיג חוזה מובטח"
מרחבי הרשת
הגיע הזמן לדעת: הגורמים הקובעים את עלות ביטוח הרכב שלכם
(ביטוח ישיר)
Recommended by
וידאו
הבן של שאקיל מטביע על אבא
הבן של שאקיל מטביע על אבא
האוורד הוצג בהוקס ובכה מהתרגשות
האוורד הוצג בהוקס ובכה מהתרגשות
טבלת הליגה
גמר ה-NBA
קבוצה מארחת
קבוצה אורחת
מאזן
(1)
ווריירס
(1)
קאבלירס
(4-3)
כתבות פופולאריות
מרחבי הרשת
זה לא הגיל, זה התרגיל: כך תחסכו בביטוח רכב ישן
9 מיליון
מרחבי הרשת
צברת מעל חצי מליון? ההזדמנות שלא מספרים לך עליה
ריאלי
השופטים זועמים על עיני: "לא מתעניין בנו"
השינוי לחוק שיפחית את עבירות "האק-א-שאק"
Recommended by
פייסבוק
טוויטר
שלח לחבר
תגיות: NBA
ביי, רובוט: פרידה מטים דאנקן
במשך שנים ארוכות, טים דאנקן היה היצור הבלתי שביר שכולם רצו לראות נופל. בעונות האחרונות, הוא הפך לחביב הקהל שהכיר בגדולתו. הערכים שייצג, שבאו לידי ביטוי בשני המודלים הללו, הפכו את הפורוורד לכדורסלן יחיד במינו. פרידה מהאגדה של סן אנטוניו
ערן סורוקה
ערן סורוקה 12.07.16 – 13:00 112
2 נק' לדוסון. דיווח: צפוי לקבל זימון למחנה אימון
2 נק' לדוסון. דיווח: צפוי לקבל זימון למחנה אימון
לברון נבחר לספורטאי השנה, קליבלנד לקבוצה
לברון נבחר לספורטאי השנה, קליבלנד לקבוצה
טים דאנקן: "יכול לשחק, אבל אני כבר לא נהניתי"
טים דאנקן: "יכול לשחק, אבל אני כבר לא נהניתי"
עוד כוכב עוזב? "ראסל ווסטברוק יעבור בטרייד"
עוד כוכב עוזב? "ראסל ווסטברוק יעבור בטרייד"
גריפין: "האשימו אותנו באנטישמיות. זה טירוף"
גריפין: "האשימו אותנו באנטישמיות. זה טירוף"
"אני לא אסתפק בלהגיע ל-NBA, רוצה להישאר"
"אני לא אסתפק בלהגיע ל-NBA, רוצה להישאר"
ענק וביישן: דאנקן היה האנטיתזה לכוכב NBA
ענק וביישן: דאנקן היה האנטיתזה לכוכב NBA
צפו: 9 נקודות לדוסון. בנדר ממשיך להתקשות
צפו: 9 נקודות לדוסון. בנדר ממשיך להתקשות
דוסון: "בטוח שאני יכול להשיג חוזה מובטח פה"
דוסון: "בטוח שאני יכול להשיג חוזה מובטח פה"
אחרי 19 שנים: טים דאנקן הודיע על פרישה
אחרי 19 שנים: טים דאנקן הודיע על פרישה
שאקיל: טים דאנקן הוא הפורוורד הגדול אי פעם
שאקיל: טים דאנקן הוא הפורוורד הגדול אי פעם
נשאר בדאלאס: נוביצקי יחתום לשנתיים נוספות
נשאר בדאלאס: נוביצקי יחתום לשנתיים נוספות
תחילת כתבה
"ארבעה מתוך כל שלושה אנשים מתקשים במתמטיקה" (כיתוב על חולצה שלבש טים דאנקן, בציוץ שריטווט דריל מורי, מנג'ר יוסטון)
דווקא עם המתמטיקה של טים דאנקן לא היתה בעיה. המספרים שלו מדברים בעד עצמם ואין טעם להלאות אתכם שוב בכל הישגיו. אסתפק רק באחד: ב-19 עונות מאז בחירתו בדראפט, ניצחה סן אנטוניו ב-1,072 משחקים. אף קבוצה אחרת לא התקרבה אפילו ל-950. ווינריות, התמדה, מצוינות, עיקשות, כל ערך ספורטיבי נשגב מאותה משפחת מילים יתאים אליו. הבעיה עם טימי היתה בדברים שמסביב למספרים. לרגש.
בימיו הגדולים, זכה טימי לכבוד הגדול ביותר שספורטאי יכול לקבל: הקהל שנא אותו. תיעב את הבעת פניו הקפואה. רצה במפלתו, ייחל לתבוסתו, קיווה למצוא סדק בשריונו. עבור הליגה, הוא ושליטת הספרס היו אסון לרייטינג. אפור בוהק, ריקוד המכונה. אנטיתזה לבידור. "הספרס ניצחו בגלל טים דאנקן, האיש שלא הצלחתי לשבור", סיפר שאקיל אוניל באוטוביוגרפיה שלו. "הייתי יכול להיכנס לראש של דייויד רובינסון, לעצבן את אלונזו, וטימי היה כזה 'היי שאק, תראה את הזריקה הזו נכנסת עם הלוח'. היינו שני הבוסים של המאפיה. אני הייתי הקולני, זה שרושם שמות ומעיף ראשים. הוא היה הרגוע, קר הרוח, הדון עם החווה הענקית. איש לא יודע מה הוא עשה, אבל שנינו ידענו איך לבצע חיסול".
הרגע המרגש ביותר בסדרת הגמר בה הספרס זכו ב-2005 היה כאשר פיל ג'קסון הודיע שהוא חוזר ללייקרס. ב-2003? בהצלחה למי שזוכר ממנה משהו. בסדרת הגמר של 2007 זה קרה כאשר, אחרי שרמס את לברון ג'יימס והחבורה הבינונית שסביבו, ניגש טים דאנקן ללברון ואמר לו את המשפט שיהלום בו כעבור שש שנים: "יום אחד, הליגה הזו תהיה שלך".
"לדאנקן ולפופוביץ' יש תשוקה בוערת לנצח ולקחת אליפויות. זה לא יוצא דופן. מה שמבדיל ביניהם לבין כל היתר זו הדרך בה הם מתנהלים. בלי הסחות דעת, בלי רעש" (לון באבי, בכיר בהנהלת פניקס סאנס דאז, בראיון ל-ESPN ב-2013)
סדרת הגמר הענקית של 2013 תיזכר בזכות השלשה של ריי אלן, סלי הקלאץ' של לברון ג'יימס, אבל בזיכרון שלי נצרב רגע נוסף. פחות מדקה לסיום משחק 7, בפיגור 90:88, קיבל דאנקן את הכדור ממאנו ג'ינובילי, כאשר שיין באטייה הנמוך שומר עליו. הוא הסתובב, זרק הוק-שוט אותו קלע אלפי פעמים בחייו, והפעם החטיא. גם את הטיפ-אין. בדרכו להגנה, הוא ניגב את הזיעה עם גופייתו, ואז זה קרה: כ-41 שניות לסיום המשחק, הוא התכופף לרגע וחבט בפרקט בתסכול. באופן הבולט ביותר בקריירה שלו, ובדרך להפסדו היחיד בגמר, טים דאנקן הביע רגש אכזבה. האיש שתחושותיו, דרכיו, מהלכיו ובדיחותיו תמיד היו נשמרים עמוק בכספת, החל בתהליך של הפשרה, שהיה בלתי הפיך.
אותו רגע לא היה אופייני לטימי הרובוט שהכרנו, אבל זה התחבר לטימי ולספרס החדשים. אחרי שנים בהם היו הספרס נופלים לפני קו הסיום, היתה זו תחייתם המחודשת שהפכה אותם לחביבי הקהל. פתאום הכדורסל הקבוצתי שלהם החל לייצג את כל מה שטוב בליגה. פתאום החומה הסובייטית שבנו גרג פופוביץ' והכוכב הצמוד אליו החלה להתפורר. הפילוסופיה הקבוצתית, המכילה, הרואה-צעד אחד-קדימה שלהם, כפי שנצרבה בזכרון תלמידיהם ועוזריהם של האדמור מפופוויטש והגאון מביופורד, הפכה למצרך חובה בכל הנהלה בליגה.
התדמית הישנה אמנם נסדקה – בטח כאשר דאנקן החל לנצל את אותו הומור יבשושי כדי להפוך לכוכב פרסומות, או כאשר נפוצו שמועות צהבהבות על מעשיו מחוץ למגרש – אבל זה גרם לעוד יותר אנשים להכיר אותו ולהכיר בגדולתו. הגמר של 2014 היה הקתרזיס הגדול, ופתאום כולנו שכחנו את ימי הקונג-פו של ברוס באוון והפלופים של ג'ינובילי ומאבקי הרייטינג עם "הסופרנוס", והרשינו לעצמנו לשבור דיסטנס, ולצ'פח וירטואלית את טימי, אח, טימי שלנו.
"אני מצפה שהקריירה שלו תסתיים באיזשהו רבע שלישי במשחק חוץ, בו הוא פשוט יילך לחדר ההלבשה ויעזוב" (גרג פופוביץ', 4.6.2014)
שבירת הדיסטנס המוזרה הזו – ב-2015 כבר קלטו אותו אתרי הרכילות גורר את חבריו השתויים מהמועדון לאוטובוס הקבוצה, הרי תמיד היה שחקן קבוצתי למופת – לצד העובדה שהגיל הביולוגי החל לתת את אותותיו, גרמו לכך שלקריירה של טימי לא היה סוף טוב. הדחה בסיבוב ראשון ב-2015 בסדרה מופלאה, והדחה בסיבוב השני ב-2016, בסדרה הכי פחות אפקטיבית בחייו, גרמו לו להבין שזהו, הוא כבר לא יוכל לחזור ולהיות אחד משני הדאנקנים ההם: לא הרובוט הבלתי מנוצח, וגם לא הווינר המוערך. באופן סמלי, קובי בראיינט אמנם פרש בסופה של העונה הגרועה בתולדות המועדון שלו, אבל עשה זאת בניצחון – וכולם יזכרו לו את 60 הנקודות וה"ממבה-אאוט". טימי סיים עונה רגילה במאזן 15-67, אבל הפסיד בשלושת משחקיו האחרונים בקריירה, בהם פשוט נראה חסר אונים.
אבל זה לא רק זה: דאנקן, הפאוור פורוורד הגדול בכל הזמנים, נאלץ לשחק כסנטר מכיוון שהתפקיד אותו תוכנת למלא באמצע שנות ה-90, חדל מלהתקיים. הוא הפסיד לאחד השחקנים הגדולים של דורנו, קווין דוראנט – שהודח בסיבוב הבא ומיהר לנטוש את קבוצתו כדי להצטרף ליריבתה הגדולה ביותר באזור. בפרישתו, היה טימי הנציג הכמעט אחרון של דור הדינוזאורים, נבחרי אמצע-סוף שנות ה-90 שעשו קריירה שלמה בקבוצה אחת, לא התייאשו כשהיה קצת קשה וגם קצרו אליפויות (היי, דירק? נשארת אחרון במערכה. בלי לחץ). הליגה סביבו השתנתה, ועברה למודל המחויך: השחקנים המיודדים, הרגישים ונטולי הדיסטנס, המתקשרים זה עם זה ברשתות חברתיות, הנגישים ללא הפסקה.
טים דאנקן עוד יכנס את מסיבת העיתונאים שלו – אבל בינתיים הוא פרש ביום קיץ אקראי, בהודעה לקונית, בלי לומר מילה. פופוביץ' נשאר, מורשת הספרס עדיין חיה, אבל מבחינת דאנקן, הפער מהפלוטון כבר גדול מדי, ולמרוץ הזה הוא כבר לא יוכל לחזור. ביממה האחרונה הליגה מתבטאת כלפיו בהערצה ובהערכה ובעיקר בגעגוע, לא רק בזכות מספריו או תאריו: עולם הכדורסל יודע שרובוטימי דאנקנואידי תוצרת 1997, זה שהפך רשמית למודל לאספנים ביממה האחרונה, כבר לא ייצרו יותר. לעולם.
ערן סורוקה בערוץ הספורט נפרד מדאנקן בכתבה נפלאה לא פחות בשם "ביי, רובוט: פרידה מטים דאנקן", אך התגובה עם הקישור לא התקבלה (כנראה חלק מהקישורים המערכת האוטומטית של האתר לא מקבלת משום מה).
הפתיח:
במשך שנים ארוכות, טים דאנקן היה היצור הבלתי שביר שכולם רצו לראות נופל. בעונות האחרונות, הוא הפך לחביב הקהל שהכיר בגדולתו. הערכים שייצג, שבאו לידי ביטוי בשני המודלים הללו, הפכו את הפורוורד לכדורסלן יחיד במינו. פרידה מהאגדה של סן אנטוניו..
ההמשך:
"ארבעה מתוך כל שלושה אנשים מתקשים במתמטיקה" (כיתוב על חולצה שלבש טים דאנקן, בציוץ שריטווט דריל מורי, מנג'ר יוסטון)
דווקא עם המתמטיקה של טים דאנקן לא היתה בעיה. המספרים שלו מדברים בעד עצמם ואין טעם להלאות אתכם שוב בכל הישגיו. אסתפק רק באחד: ב-19 עונות מאז בחירתו בדראפט, ניצחה סן אנטוניו ב-1,072 משחקים. אף קבוצה אחרת לא התקרבה אפילו ל-950. ווינריות, התמדה, מצוינות, עיקשות, כל ערך ספורטיבי נשגב מאותה משפחת מילים יתאים אליו. הבעיה עם טימי היתה בדברים שמסביב למספרים. לרגש.
בימיו הגדולים, זכה טימי לכבוד הגדול ביותר שספורטאי יכול לקבל: הקהל שנא אותו. תיעב את הבעת פניו הקפואה. רצה במפלתו, ייחל לתבוסתו, קיווה למצוא סדק בשריונו. עבור הליגה, הוא ושליטת הספרס היו אסון לרייטינג. אפור בוהק, ריקוד המכונה. אנטיתזה לבידור. "הספרס ניצחו בגלל טים דאנקן, האיש שלא הצלחתי לשבור", סיפר שאקיל אוניל באוטוביוגרפיה שלו. "הייתי יכול להיכנס לראש של דייויד רובינסון, לעצבן את אלונזו, וטימי היה כזה 'היי שאק, תראה את הזריקה הזו נכנסת עם הלוח'. היינו שני הבוסים של המאפיה. אני הייתי הקולני, זה שרושם שמות ומעיף ראשים. הוא היה הרגוע, קר הרוח, הדון עם החווה הענקית. איש לא יודע מה הוא עשה, אבל שנינו ידענו איך לבצע חיסול".
הרגע המרגש ביותר בסדרת הגמר בה הספרס זכו ב-2005 היה כאשר פיל ג'קסון הודיע שהוא חוזר ללייקרס. ב-2003? בהצלחה למי שזוכר ממנה משהו. בסדרת הגמר של 2007 זה קרה כאשר, אחרי שרמס את לברון ג'יימס והחבורה הבינונית שסביבו, ניגש טים דאנקן ללברון ואמר לו את המשפט שיהלום בו כעבור שש שנים: "יום אחד, הליגה הזו תהיה שלך".
"לדאנקן ולפופוביץ' יש תשוקה בוערת לנצח ולקחת אליפויות. זה לא יוצא דופן. מה שמבדיל ביניהם לבין כל היתר זו הדרך בה הם מתנהלים. בלי הסחות דעת, בלי רעש" (לון באבי, בכיר בהנהלת פניקס סאנס דאז, בראיון ל-ESPN ב-2013)
סדרת הגמר הענקית של 2013 תיזכר בזכות השלשה של ריי אלן, סלי הקלאץ' של לברון ג'יימס, אבל בזיכרון שלי נצרב רגע נוסף. פחות מדקה לסיום משחק 7, בפיגור 90:88, קיבל דאנקן את הכדור ממאנו ג'ינובילי, כאשר שיין באטייה הנמוך שומר עליו. הוא הסתובב, זרק הוק-שוט אותו קלע אלפי פעמים בחייו, והפעם החטיא. גם את הטיפ-אין. בדרכו להגנה, הוא ניגב את הזיעה עם גופייתו, ואז זה קרה: כ-41 שניות לסיום המשחק, הוא התכופף לרגע וחבט בפרקט בתסכול. באופן הבולט ביותר בקריירה שלו, ובדרך להפסדו היחיד בגמר, טים דאנקן הביע רגש אכזבה. האיש שתחושותיו, דרכיו, מהלכיו ובדיחותיו תמיד היו נשמרים עמוק בכספת, החל בתהליך של הפשרה, שהיה בלתי הפיך.
אותו רגע לא היה אופייני לטימי הרובוט שהכרנו, אבל זה התחבר לטימי ולספרס החדשים. אחרי שנים בהם היו הספרס נופלים לפני קו הסיום, היתה זו תחייתם המחודשת שהפכה אותם לחביבי הקהל. פתאום הכדורסל הקבוצתי שלהם החל לייצג את כל מה שטוב בליגה. פתאום החומה הסובייטית שבנו גרג פופוביץ' והכוכב הצמוד אליו החלה להתפורר. הפילוסופיה הקבוצתית, המכילה, הרואה-צעד אחד-קדימה שלהם, כפי שנצרבה בזכרון תלמידיהם ועוזריהם של האדמור מפופוויטש והגאון מביופורד, הפכה למצרך חובה בכל הנהלה בליגה.
התדמית הישנה אמנם נסדקה – בטח כאשר דאנקן החל לנצל את אותו הומור יבשושי כדי להפוך לכוכב פרסומות, או כאשר נפוצו שמועות צהבהבות על מעשיו מחוץ למגרש – אבל זה גרם לעוד יותר אנשים להכיר אותו ולהכיר בגדולתו. הגמר של 2014 היה הקתרזיס הגדול, ופתאום כולנו שכחנו את ימי הקונג-פו של ברוס באוון והפלופים של ג'ינובילי ומאבקי הרייטינג עם "הסופרנוס", והרשינו לעצמנו לשבור דיסטנס, ולצ'פח וירטואלית את טימי, אח, טימי שלנו.
"אני מצפה שהקריירה שלו תסתיים באיזשהו רבע שלישי במשחק חוץ, בו הוא פשוט יילך לחדר ההלבשה ויעזוב" (גרג פופוביץ', 4.6.2014)
שבירת הדיסטנס המוזרה הזו – ב-2015 כבר קלטו אותו אתרי הרכילות גורר את חבריו השתויים מהמועדון לאוטובוס הקבוצה, הרי תמיד היה שחקן קבוצתי למופת – לצד העובדה שהגיל הביולוגי החל לתת את אותותיו, גרמו לכך שלקריירה של טימי לא היה סוף טוב. הדחה בסיבוב ראשון ב-2015 בסדרה מופלאה, והדחה בסיבוב השני ב-2016, בסדרה הכי פחות אפקטיבית בחייו, גרמו לו להבין שזהו, הוא כבר לא יוכל לחזור ולהיות אחד משני הדאנקנים ההם: לא הרובוט הבלתי מנוצח, וגם לא הווינר המוערך. באופן סמלי, קובי בראיינט אמנם פרש בסופה של העונה הגרועה בתולדות המועדון שלו, אבל עשה זאת בניצחון – וכולם יזכרו לו את 60 הנקודות וה"ממבה-אאוט". טימי סיים עונה רגילה במאזן 15-67, אבל הפסיד בשלושת משחקיו האחרונים בקריירה, בהם פשוט נראה חסר אונים.
אבל זה לא רק זה: דאנקן, הפאוור פורוורד הגדול בכל הזמנים, נאלץ לשחק כסנטר מכיוון שהתפקיד אותו תוכנת למלא באמצע שנות ה-90, חדל מלהתקיים. הוא הפסיד לאחד השחקנים הגדולים של דורנו, קווין דוראנט – שהודח בסיבוב הבא ומיהר לנטוש את קבוצתו כדי להצטרף ליריבתה הגדולה ביותר באזור. בפרישתו, היה טימי הנציג הכמעט אחרון של דור הדינוזאורים, נבחרי אמצע-סוף שנות ה-90 שעשו קריירה שלמה בקבוצה אחת, לא התייאשו כשהיה קצת קשה וגם קצרו אליפויות (היי, דירק? נשארת אחרון במערכה. בלי לחץ). הליגה סביבו השתנתה, ועברה למודל המחויך: השחקנים המיודדים, הרגישים ונטולי הדיסטנס, המתקשרים זה עם זה ברשתות חברתיות, הנגישים ללא הפסקה.
טים דאנקן עוד יכנס את מסיבת העיתונאים שלו – אבל בינתיים הוא פרש ביום קיץ אקראי, בהודעה לקונית, בלי לומר מילה. פופוביץ' נשאר, מורשת הספרס עדיין חיה, אבל מבחינת דאנקן, הפער מהפלוטון כבר גדול מדי, ולמרוץ הזה הוא כבר לא יוכל לחזור. ביממה האחרונה הליגה מתבטאת כלפיו בהערצה ובהערכה ובעיקר בגעגוע, לא רק בזכות מספריו או תאריו: עולם הכדורסל יודע שרובוטימי דאנקנואידי תוצרת 1997, זה שהפך רשמית למודל לאספנים ביממה האחרונה, כבר לא ייצרו יותר. לעולם.
בתגובה 28 יש באמצע דברים שלא קשורים!!!
לכן העתקתי את הדברים השייכים לכאן בתגובה 29.
התייחסות לכמה מהדברים שנאמרו (ומצטער על האיחור)
א. כמובן שאינני גזען והתיאור לגבי אובאמה הוא בפי הנאמר, ובאמת חבל שלא הוספתי מרכאות.
ב. ראסל הוא השחקן שמבחינתי הוא הטוב ביותר, היות והוא הביא הכי הרבה אליפויות. זה המדד שאותו אני מודד והוא החשוב לי מכל. אני יודע ומודע שיש אחרים שהשגים אישיים עושים להם את זה. אני בהחלט מקבל זאת, ואין כאן דרך אחת.
ג. כאשר איינשטיין שמע על עקרון האי-ודאות של הייזנברג (מכאניקת הקונטים), הוא זעם וסרב לקבל אותו. "לא ייתכן שאלוהים משחק בקוביות", קבע.
היום ידוע שאלוהים בהחלט משחק בקוביות והמציאות הפיסיקלית שלנו כמו גם תופעות טבע ואחרות הן יסוד המקרה.
אף אחד לא יודע מה היה קורה אילו גארנט היה מגיע לספרס וטימי מיני או לסקרמנטו.
בכל מקרה, אלו שאלות של "What if" חסרות תוחלת. אני רק אציין שלדתי טימי בנה את התרבות הארגונית של הספרס לא פחות מאשר השתלב בה.
ד. הראיון עם דאנקן משהו משהו. כנ"ל המאמר של סורוקה (הרבה כבוד) וגם חלק נכבד מאד מהפוסטים שנכתבו פה על טימי. תודה.