חלומות של אתמול/הגולש אמיתי קנר

*************************

אמיתי קנר הוא עורך וידאו מירושלים, וזהו מאמרו הראשון באתר.

*************************

כשחלום הופך לבלתי אפשרי, אתה מבין את ארעיות החיים, את העובדה שאתה כבר לא ילד, ודברים לא תמיד ישארו אותו דבר.

ידעתי שזה קרוב, דיברו על זה, ועדיין כשקיבלתי את הפוש מאפליקציית הnba באמצע פאנל קולנועי – אחזה בי צמרמורת וכל מה שהצלחתי לשמוע מהדוברים היה: טימי פורש. היום נגוז לי חלום. כבר לא אראה את טימי משחק –  כצופה במגרש עצמו.

כמי שגדל ללא טלוויזיה בבית, לא יצא לי ממש לצפות במשחקי nba. הדרך בה התעדכנתי הייתה דרך עיתוני הספורט, ובעיקר דרך משחקי המחשב. nba95, ובעיקר 98 – בו שיחקנו שעות ואפילו ימים שלמים במחשב הביתי הישן. הפנים התחברו לשמות, שחקנים, קבוצות, תפקידים.

כשאחי הגדול החליט לאהוד את טים דאנקן, שהחל באותה תקופה את הקריירה, אני בחרתי ב21 אחר: קווין גארנט. בשנים הבאות כשהאינטרנט תפס תאוצה, מצאתי את עצמי שומר למחשב תמונות שלו, עוקב אחריו, וכן – אוהד של הטימברוולבס. אף פעם לא אהדתי קבוצה מסויימת. אהדתי שחקנים.

וכך ככל שהתבגרתי והתחלתי לצפות במשחקים, האהדה הפכה להיות דו ראשית – גארנט ודאנקן. איך אפשר לאהוב 2 דמויות שונות כל כך? אני מניח שלגארנט שמרתי חסד נעורים, כמו אהבה ראשונה, אין לזה הסבר. ובכלל – נשמור את זה ליום שלו. אבל טימי, אותו אהבתי אהבת אמת. את האופי.

הגיע לליגה שהתבססה על הערצה והאדרה של כוכבים כמו הבחור החוסם, ושלט בה בסגנונו השקט. דאנקן נחסם ע"י ג'ורדן.

דאנקן הגיע לליגה שהפכה להיות יותר ויותר אייברסונית – כמה שיותר מוחצנת. השואו הוא הכל. הכוכב הוא מה שחשוב, שאר השחקנים מהווים תפאורה. קשה שלא להרגיש מלך כשממליכים אותך קבל עם ועדה. כאשר אתה הופך להיות הפנים של פרנצ'ייז כל כך מצליח. אבל לא טימי. הוא נשאר צנוע, נאמן לעצמו.

ההשוואות לסטנדינג אוביישן הארוך בהיסטוריה שארגן לעצמו קובי בראיינט, אל מול ההודעה השקטה של הספרס, אפילו לא טימי עצמו – בוודאי יודגשו בכותרות – ובצדק, כי אלו הם באמת 2 קצוות. אבל את טימי לא צריך להשוות לשחקנים בעלי אגו גדול כדי לראות את הגדולה והענווה שלו.

העיתונאי דייויד אלדריג׳ שיתף סיפור אחד קטן שמספר הכל:

שחקן העבר אית׳ן תומאס, לא שם זכור או בולט במיוחד, סיפר שבאחד המשחקים הוא קיבל כדור בפוסט וניסה לזרוק מעל דאנקן. הוא נחסם. תוך כדי הירידה להגנה דאנקן אמר לו: ״זו הייתה תנועה טובה, אבל פעם הבאה תנסה להיכנס יותר לגוף שלי כדי שתוציא עבירה או שלא אוכל לחסום אותך.״ תומאס ההמום הנהן, וכמה התקפות לאחר מכן ביצע. דאנקן לא הצליח לחסום אותו אבל הוא החטיא. ״הרבה יותר טוב״ אמר לו טימי.

טים דאנקן. השם אומר הכל. גם קבוצה וגם דאנק באותו שם. הוא לא יכל להיות משהו אחר. לסיים בדאנק, או בזריקות הקרש המפורסמות שלו, ולהישאר כל כך קבוצתי.

יצא לי להיות פעם אחת בארה״ב אבל בקיץ לצערי. לא משחקים. וכך דחיתי שנה אחרי שנה את החלום. הרי טימי תמיד נשאר שם. גם גארנט, ואפילו דירק. לא האמנתי לדיווחים כל קיץ שהנה, השושלת מתפרקת, דאנקן מתלבט אם להמשיך. הוא תמיד יהיה שם. בדיוק כמו בnba98, בדיוק כמו באליפויות בשנים האי זוגיות, או בשושלת עם פרקר ומנו, הוא תמיד יהיה שם.

כיליד שנות השמונים גם אני אוהב להתרפק על העבר, ומתקשה למצוא הרבה ריגושים בכדורסל של היום. אבל בשנים האחרונות, כשסן אנטוניו עברה לשחק את הכדורסל הקבוצתי, עם התנועה הבלתי פוסקת, הרמוניה מדהימה בה כל פרט יודע בדיוק את מקומו, מצאתי את עצמי צופה בהשתאות. מעולם לא נהניתי כך מכדורסל. מופלא.

חזר מתבוסה כואבת לאליפות מתוקה במיוחד.

ועדיין הרגע שאזכור יותר מכולם מהקריירה הארוכה של דאנקן הוא דווקא הרגע ההוא במשחק השביעי מול ההיט. הרגע הכי מצמרר בכדורסל מאז ה״סמי אני מתחנן״ של טפירו, שבמקרה או לא פרש גם הוא השנה. רגע אחרי שהחטיא הוק-שוט קל מעל שיין באטייה, אותו מהלך אותו ביצע כל כך הרבה פעמים בקריירה לא צלח, דווקא ברגע החשוב ההוא. טימי השקט והמופנם חבט בחוזקה ובתסכול על הפרקט וכולנו בבית חבטנו על כריות הספה יחד איתו.

אבל טימי נשאר וכך נשאר החלום אפשרי. שהרי כך עובדים החלומות – הם תמיד משאירים לנו פתח לדחות, עוד יום, עוד חודש, עוד שנה. העובדה שטימי המשיך שנה ועוד שנה ועד שנה לא השאירה רק את החלום הזה בחיים, אלא את הנרטיב הזה שחלומות יכולים להתגשם, ושהבסיס להתגשמותם תמיד יישאר שם. רק צריך למצוא את הזמן המתאים.

אז מה אומר לעצמי עכשיו? שאולי הוא יתחרט?

או שפשוט אלמד מטימי  – כשהפסיד את האליפות ההיא ב-2013, הוא חזר עם חלום חדש ב-2014, והגשים. בניגוד לכל התחזיות. הגשים בצורה אותה הוא הכיר הכי טוב – עבודה קשה ויסודית, כמו שרק ה׳ביג פונדמנטל׳ יודע. ואולי אבין שהגיע הזמן להתבגר – יש חלומות שנועדו להתגשם, וכאלו שלא. וכדאי לנסות להגשים מה שאפשר.

להתראות טים.

נ.ב-מישהו יודע איך מגיעים למינסוטה?

רועי ויינברג

אחד מעורכי הופס. אוהב את מיאמי וגבוהים שמוסרים מעל 4 אסיסטים במשחק.

לפוסט הזה יש 52 תגובות

  3. Mbk

    12 יול 2016 16:09:11

    דאנקן עבד על תומאס , זה טריק ידוע 😉
    תודה על הפוסט
    זה סיפור קטן שמדגים כמה דאנקן גדול לא רק כשחקן אלא בעיקר כבן אדם

  7. גוגליוטה

    12 יול 2016 17:30:15

    תודה על הכתבה והסיפור היפה על טימי הגדול.
    זה באמת קשה לעיכול כשדמות כזו פורשת, גם אם זה היה צפוי, כי יש לנו כאן געגוע והרבה זכרונות. גם געגוע לטימי וגם געגוע אלינו, כאשר היינו צעירים יותר והתבגרנו לצידו ולצד הקריירה המופלאה שלו.

  8. דוס

    12 יול 2016 17:49:09

    אחלה פוסט.
    אגב, מישהו (אסי?) מוכן לכתוב בפן המקצועי יותר, מה יש בדאנקן שהוא מהגדולים ביותר במה הוא היה הטוב מכולם?
    בתור אחד שרוצה להבין יותר בכדורסל אשמח מאוד.

  11. רנדי אורטון

    12 יול 2016 18:53:27

    עזבו את 2014 בניפרד כאחד הקאמבקים הגדולים שראיתי אחריי טראומה ספורטיבית,

    ההיתעלות האמיתית של דאנקן באה ליד ביטוי דווקא בזמנים שכולם פה שנאו את הספרס וקראו להם משעממים או זקנים עוד ליפניי השיא שלהם.
    בלי שמות מפוצצים היתה להם ב-2005 את ההגנה הכי חזקה בליגה ביחד עם הדומיננטיות האיכותית של דאנקן בפוסט.

    הסיבה שמנחם לא רושם שום מאמר על הספרס בשיא הוא ביגלל הסבל הספורטיבי ההוא שדאנקן הביא פה לאנשים כולל מנחם אחריי כל ניצחון שלהם.
    זה קצת מזכיר קצת את היחס פה ללברון אחריי האליפות האחרונה.

  13. אפלטון

    12 יול 2016 19:07:16

    פשוט נהדר!
    אם אתה כבר חושב להגיע למינסוטה ממליץ לקחת וואן ולעשות טיול מזרח-מערב.
    ממפלי הניאגרה בניו-יורק קח כביש 90 וסע מערבה.
    תעבור באגמים הגדולים, עצור בשיקגו, או אפילו בקליבלנד אם ממש בא לך למסור דש ללברון או לבקר בהיכל הרוקנרול.
    אבל אם כבר הגעת למינסוטה, אין ממש מה לחפש שם אז תמשיך מערבה, כי זה מה שאנשים חכמים עושים.
    תמשיך על 90 ובדרום דקוטה אל תפספס את הגבעות השחורות ועדרי הבופאלו, תיסע בכביש המחטים ותקנה גלידת וניל במאונט ראשמור (נשבעים שם שזה המתכון המקורי של תומאס ג'פרסון), ואם כבר הגעת למערב הפרוע, לא תמשיך עד לקודי? עיירת המערב הפרוע ומכרות הזהב.
    אחרי שתלכוד כמה סוסי פרא ותנפה זהב תעשה טובה ותמשיך עוד קצת, תטפס לילוסטון, אחת משמורות הטבע המדהימות והראשונה בעולם. קצת שלג, דובי גריזלי, גייזרים ועשן העולה מהאדמה.
    עכשיו אפשר לרדת דרומה ליוטה המדהימה, ברייס קניון, ווגאס והגרנד קניון או שתמשיך על 90 עד סיאטל ומשם הפסיפיק הייוויי תיקח אותך למקומות נפלאים אחרים.

      1. אפלטון

        12 יול 2016 21:52:25

        ברור, אחרי הגרנד קניון יורדים לעשות סיבוב בטקסס, עצירת לילה באוקלהומה, הופעת קאנטרי בממפיס ודוח לניו אורלינס כדי להשלים את בית המערב התיכון

  14. john

    12 יול 2016 20:32:36

    סיפור יפה. קצת חורה לי סיפורי "טימי המלאך" שעפים ברשת. קצת מרגיש כמו לוויה. הוא ממש לא נפטר ואין צורך בהספדים. אולי זה אני אבל אני מוצא את היופי הכי גדול בפגמים האנושיים. וגם לטים דאנקן היו כאלה.

    טיטימי דאנקן עשה המון כסף. עד גיל 34 עשה מקס ולא התנצל במילימטר. לא ויתר על סנט. והיה שווה כל סנט

    טים דאנקן רצה סופר טים – ב2000, לאחר החוזה הראשון כאלוף עם הספרס היה סופר דופר קרוב לחתום עם המג'יק וליצור עם גראנט היל ומקגריידי סופר טים. הכל היה סגור וכמעט חתום. הספרס כבר ויתרו והשלימו עם ההפסד. יום לפני החתימה הצפוייה, דיוויד רובינסון עזב הכל וטס כדי להציל את המצב וישב איתו עד צאת הנשמה ואכן הצליח למשוך חזרה את טימי.

    טים דאנקן מסוגל לשנוא אדם. קוראים לו קווין גארנט. הכל התחיל במשחק בין השניים ביום האם. דאנקן עמד לזרוק מהקו וגארנט הידוע באכזריותו זרק לעברו: Happy Mother's Day Motherfucker
    יש מחלוקת אם גארנט ידע או לא ידע שאמא של טימי נפטרה מסרטן כשהיה בן 14. אבל מאותו היום מקורבים טוענים שהוא שונא את גארנט וכל נים בגופו שנאה יוקדת.

    טים דאנקן לטענת גרושתו (אותה הכיר במעודדת של קבוצת הקולג' שלו) התעלל בה רגשית. הוא בגד בה עם חברו מהקולג' והיא טוענת שאחרי תקופה הוא העביר את המאהב שלו לגור איתו ואיתה יחד. זה נגמר בגירושים מכוערים עם האשמות הדדיות על בגידה והתעללות רגשית.

    ועדיין טים דאנקן המקצוען הגדול שידע המשחק. כי הוא עשה המון כסף אך גם תרם בכמויות אדירות, ללא פירסום רב, דרך עמותתו. הרבה מתרומותיו נותרו בסתר.

    כי טים דאנקן בסוף למרות הפיתוי של צעיר שהשיג הכל מאוד מהר, כן נשאר למרות הכל בספרס. ומי שהתגבר על פיתוי ראוי להערכה רבה ממי שלא ניתן לפיתוי כלל.

    כי טים דאנקן אולי מקלל בין חברים ומסוגל לצחוק ולשנוא כמו כולם, אבל הוא תמיד היה מודע לזה שהוא מודל לחיקוי לצופים ולחבריו לקבוצה. לכן על המגרש נותר הגון וספורטיבי. כי שחקן אחר עם הכוח שלו היו נותן לגארנט קטנה ודואג שהוא לא יתקרב אליו יותר.

    וכי חיו האישיים והמיניים הם שלו. ואין לנו שום זכות לשפוט אותו. אם נכון או לא הוא עדיין אב למופת גם לטענת גרושתו. ובכלל יחסית לשחקנים אחרים הוא נופת צופים.

    וכך נסגר מעגל שהחל ב-1992 לפני 24 שנים עת ביקר כריס קינג, רוקי מסיאטל, באיי הבתולה עם משלחת NBA שקידמה יוזמה נגד אלימות של בני נוער באיים. קינג שסיים קולג' בוויק פורסט ראה נער צנום בן 16, שחיין מוכשר לשעבר בגובה 2.06 , שהפסיק לשחות בגלל שהבריכה בעיירתו נהרסה מהוריקן ופחד לשחות בים בגלל פחד מכרישים, מקרקס כוכב קולג'ים בשם אולונזו מורניג שהיה בהלם מהנער שחסם אותו ועשה עליו מהלכי פוסט מרשימים. קינג שלא היה רגוע החל לפמפם לילד על הקולג' המדהים בוויק פורסט ש"יתאים לו בול".

    אתמול עוד ניסיתי ביני ובין עצמי להבין האם מדובר על הפאוור פורוורד הטוב בכל הזמנים והיכן הוא ממוקם ברשימות שונות. היום הבנתי כמה שזה מיותר. כבוד!

      1. john

        13 יול 2016 13:06:18

        נראה לי סתם צחוקים בין שתי ותרנים. הם שיחקו ביחד אפילו שנה שנתיים. כנראה שזה היה המקום של דאנקן וג'פרסון תפס אותו, אז הוא הזיז אותו. מצד שני ישנם ליחשושים הרבה שנים שריצ'ארד ג'פרסון גם דו מיני אז לך תדע…

        1. דינגו

          13 יול 2016 23:32:16

          צפייה חוזרת בסרטון מראה ששנייה לפני הדחיפה של דאנקן, גם גי'נובילי דוחף את ג'פרסון, ודאנקן ממשיך את המהלך ומעיף את ג'פרסון לצד של הלוחמים. ואח"כ מסתכל עליו במבט לא אוהב בכלל.
          צפייה חוזרת עוד יותר מראה ששניה לפני הדחיפה, ג'פרסון עומד ומתעסק באיזשהו ניילון נצמד (לא הבנתי את זה). כשגי'נובילי מתקרב אליו בסוג של כעס/זוז מפה/קישטה, ג'פרסון מדביק את הניילון על הכתף של ג'ינובילי, וזה מה שמרגיז את ג'ינובילי ואת דאנקן.
          צפייה חוזרת-ממש די מסמלת את דאנקן. אף מילה הוא לא אומר, אבל מתייצב לצד ג'ינובילי במעשה ובמבט…

    6. ישראל קרמר

      13 יול 2016 11:16:45

      יש מצב שבארקלי הוא הפאוור הטוב ביותר. הוא היה פאוור אדיר בגובה של גארד עם חכמת משחק לא פחות מדאנקן וריבאונדר טוב יותר עם כ-15 ס"מ פחות לפחות (רשמית בארקלי רשום כ-1.98 מ' אך בפועל הוא בגובהו של איינג, 1.95-1.93 מ') ומוסר טוב לא פחות.
      אם דאנקן היה בנתונים הגופניים של בארקלי לא ברור טם היה מגיע להישגיו. לעומת זאת אם לבארקלי היו 15 ס"מ יותר היה גדול יותר ממה שהיה.
      ואין סיכוי שטים היה מגיע לחמש אליפויות אם היה משחק בתקופת ג'ורדן וגם לא קרוב לכך.

      1. ישראל קרמר

        13 יול 2016 11:37:46

        וכן לבארקלי 54.1% מהשדנ בעונה הסדירה ו-51.3 בפלייאוף כשבשמונה עונותיו הראשונות שבהן שיחק בפילי הגיע ל-57.6% בעונההסדירה ו-56.9 בפלייאוף כשלטימי 50.7 בעונה הסדירה ו-50.1 בפלייאוף.

        1. john

          13 יול 2016 17:50:22

          לא אומר שאתה טועה (סובייקטיביות ואלה) אבל בדקת רק צד אחד של המגרש. יש גם צד שני שצריך לשחק 50% מהזמן בו. לגבי האליפויות אני מרגיש כמוך אבל לעולם לא נדע.

  20. john

    12 יול 2016 22:31:38

    אגב אני למרות שהות ארוכה בארה"ב בחיים לא הייתי במיניסוטה, המקום בו שתן הופך לנוזלי רק בקיץ…

    מישהו היה פעם?

    1. אפלטון

      12 יול 2016 23:04:49

      הייתי ואפילו פעמיים.
      בשתי הפעמים כמעט מתתי בסערה. פעם אחת סופת ברקים במטוס ופעם שנייה טורנדו עם הוואן.

  21. הנרי

    12 יול 2016 22:35:51

    די עצוב. לדאנקן שידר מלנכוליה קיומית כזו שמאד הרשימה אותי, והרגע שהוא דאנקן חבט ברצפה במהלך המדובר צריך להיות אחד מהמהלכים המפורסמים.

  26. איציק שניר

    13 יול 2016 10:18:31

    אמיתי, ברכות על המאמר הראשון ! עלה והצלח!
    אני לא מבין בכדורסל. לא מתעניין בספורט, אבל הדבר היחיד שלקחתי מכאן זה nba95 ו-98 הנוסטלגיים, ואיפה הימים של הקומדי סטור? איפה?! איפה הימים שהיינו משחקים מגהסון ונושפים בקלטת כדי שהמשחק יעבוד. איפה הימים שהיינו מקליטים שירים מהרדיו לקלטות ומכינים מיקסים של שירים. איפה הימים של האוסף היטמן 7. איפה הימים של סופר מריו.
    אבל האושר האמיתי נמצא בתוכנו 😉

כתיבת תגובה

סגירת תפריט