על אהבה אסורה\ עמרי שאלתיאל

מהי אהבה אסורה? האם זו אהבה לא חוקית, או שמא אהבה שפשוט אסור שתקרה? לצורך כתיבת הטור נלך על האופציה השנייה.

אתחיל ואומר שעד לפני כשנתיים לא הכרתי את הכדורסל. גדלתי בבית של חובב כדורגל מושבע וחוץ מכמה סיפורים על ג'ורדן ודומיו הכדורסל ואני לא היינו קשורים. כאשר עברתי לבית ספר חדש והכרתי חברים חדשים העולם הנפלא הזה עם הכדור הכתום נגלה אליי,ממש אהבה ממבט ראשון.
החלתי לאסוף נתונים,להכיר שחקנים ולראות משחקים,אפילו מהעבר.

ואז זה קרה: דייויד בלאט, גיבורה של העיר תל אביב ושל המדינה כולה ומי שהוביל את מכבי תל אביב לאחת מאליפויות אירופה המפתיעות והדרמטיות, עובר לאמן את קליבלנד קאבלירס ואז, כמה ימים לאחר מכן – פצצה! לברון ג'יימס מודיע שהוא חוזר לעיר הולדתו ולקבוצה שנתנה לו הכרה ובחרה אותו ראשון בדראפט 2003.

כל המדינה התרגשה. אחד משלנו יאמן את אחד השחקנים הטובים בעולם  ואוטומטית הופך בכך למאמן של קבוצה מועמדת לאליפות.
כמובן שבהתאם למסורת הישראלית הטיפוסית, כל ישראלי מצליח בחו"ל – ובמיוחד מאמן ראשי ב-NBA – חייב להיות 'גיבור המדינה' וכולם אמורים להיות תומכיו הגדולים ביותר, וכך היה גם במקרה שלי.

כל בוקר הייתי קם בציפייה לניצחון של קליבלנד,ואכן ברוב המקרים לא התאכזבתי.
האמת שלא ממש הבנתי את הסגנון של קליבלנד,רק ידעתי שאני 'חייב' לאהוד אותם בגלל שאחד משלנו מאמן שם.

הפלייאוף הגיע וקליבלנד הגיעה לגמר הנ.ב.א אחרי סוויפ של אטלנטה ועתה היא עומדת מול המפלצת ומלכת השלשות, הגולדן סטייט ווריורס. הסוף כמובן ידוע והסלידה מגולדן סטייט הפכה להיות טבעית מבחינתי.

עונת 2015-16 נפתחת ואז,מיד לפני משחק האולסטאר, ההודעה הדרמטית על פיטורי דייויד בלאט מגיעה כאשר קליבלנד עם המאזן הטוב במזרח.

המנטליות הישראלית אמרה מיד להפסיק לתמוך בקליבלנד,ובאופן כמעט מיידי השנאה כלפי לברון ודייויד גריפין הפכה לעצומה בקרב הציבור הרחב.אבל לא אצלי.

אחרי פגרת האולסטאר התחלתי לראות את קליבלנד באור אחר. אם קודם  תמכתי בהם באופן עיוור עכשיו התחלתי לצפות בהם בזכוכית מגדלת, להבין מה גרם לקבוצה כזו להיפטר ממאמן שהוביל אותה למאזן הטוב בקונפרנס שלה ולמנות במקומו את עוזרו (שהפך גם הוא – אוטומטית כמעט – לאחד משנואי המדינה).

אבל משהו קרה אצלי .משהו התעורר. אני לא יודע בדיוק אם זו העוצמה של לברון, הורסטיליות והכדרור המהפנט של קיירי, או פצצת האנרגיה ומכונת הריבאונדים ששמה טריסטן ת'ומפסון, אבל משהו בקבוצה החדשה הזאת בהנהגת טיירון לו גרם לי לרצות שהיא תנצח יותר מאי-פעם.

הייתי מתלהב מכל שלשה מקילומטר של קיירי או דאנק של ג'יי אר סמית, שומפרט או לברון;  הייתי נדהם כל פעם מחדש איך יש לקבוצה הזאת אנרגיות להביא למגרש כל משחק, ואיך היא לא יודעת שובע.

כך נגמרה לה העונה והגענו לפלייאוף.

כמו שאתם יודעים, הפליאוף במזרח עבר בצורה די חלקה (או אפילו חלקה מדי) בשביל קליבלנד, בעוד שבמערב ובסדרות אחרות במזרח הרבה מהקרבות הגיעו למשחקים מכריעים ומאוד מעניינים, מה שלצערי אי אפשר לומר על המשחקים של קליבלנד.

גמר הנ.ב.א הגיע וכולי מלא התרגשות,שנת הלימודים עוד מעט נגמרת ואני יכול להרשות לעצמי להישאר ער בלילה ולוותר על כמה ימי לימודים בחודש יוני.
הסדרה עולה ל-2-0 די קליל לטובת הלוחמים ואני מתאכזב. אחרי משחק 3 המרשים עוד היו ניצוצות של תקווה אבל כשהסדרה חזרה לאוקלנד כבר הבנתי שכנראה לא נראה אלופה חדשה, והלוחמים ילקטו עוד טבעת.
ללברון ג'יימס היו תכניות אחרות. שני המשחקים הבאים פשוט הדהימו אותי. כל סל של הקבוצה מאוהיו הקפיץ אותי לתיקרה וכך,אחרי שתי ניצחונות ובלי הרבה מאמץ כמו שהיית מצפה מקבוצה בגמר הנ.ב.א הגענו למשחק 7. לברון אמר ש"'גמר NBA' אלו שתי המילים היפות ביותר בספורט" ואחרי המשחק המטורף באוראקל ארינה קיבלנו את ההוכחה החותכת לכך.

https://www.youtube.com/watch?v=vbP2lHkupx8
היתרון עובר מצד לצד. שלשות נקלעות מכל עבר והדבר היחיד שחסר זה MVP אחד בשם סטף קרי. המשחק מגיע לדקה וחצי האחרונות אחרי שלא נקלעו סלים זמן מה מצד שתי הקבוצות. גולדן סטייט הולכת למתפרצת שנראית כמו 2 על 1 ואז מגיע מאחור קטר בשם לברון ג'יימס ונותן את אחת החסימות הגדולות בהיסטוריה של המשחק ואני בטירוף!!!וואו,אני חושב לעצמי,איך הוא הגיע לשם…

בפוזשן ההתקפי הבא של קליבלנד קיירי  קבר את השלשה הנפלאה, והמשחק נגמר בניצחון ענק ומטלטל (ויש שיאמרו מפתיע) לטובת הקאבס.
אחרי הבכי של לברון הוא ניגש לראיון וצעק בדמעות "קליבלנד!!!!זה בשבילך!!!".
טוב, אני מניח שהוא באמת התכוון לעיר הולדתו אבל למען האמת, האליפות הרגישה לי גם קצת בשבילי.