(סקיפ ביילס)

**********************

סקוטי פ. הוא פסיכולוג בן 35 מקיבוץ שפעם היה בין מובילי הכדורסל בישראל עם אחד מהפאור-פורוורדים הגדולים בתולדות ההופס בציון, ושבנו אף הוא הפך לשחקן מעולה בליגה ובנבחרת. HINT? שם משפחתם כשם אחד מנביאי ישראל! (לפחות אני חושב שהוא היה נביא). אני מקווה שתרגמתי נכון את המילה אסקפיזם – ערקנות; בריחה.

מנחם לס

**********************

עכשיו כשנגמרה העונה ולאחר שכל השאלות שליוו אותה כבר נענו, לא נותר אלה לחכות לעונה הבאה ולדרמות שיבואו איתה. אבל בינתיים אפשר להישען אחורה, לחכות בסבלנות, לנוח ולדון על אהדה לספורט בכלל ועל כדורסל בפרט מנקודות מבט קצת אחרות.

1.

סקיפ ביילס עוזב את FIRST TAKE וכמה חבל שזה קורה. כבר כתבתי בטור קודם, שהדיבור על ספורט הוא לרוב לא פחות מהנה מצפייה בו. מפרשני ספורט במדיה נדרשים איכויות שונות בתכלית בהשוואה לספורטאים עליהם הם מדברים, כאשר הבנה בתחום היא רק אלמנט אחד ולא הכי חשוב. סקיפ בייליס קנה את מעמדו לא בגלל ההבנה העמוקה שלו בספורט אמריקאי, זה ברור. אבל הוא איש טלוויזיה מחונן ואת זה אי אפשר לקחת ממנו. סקיפ הוא פרובוקאטור וכתוצאה מכך הוא רחש לעצמו שונאים כמו גם מעריצים רבים. גם לי היה קשה איתו בהתחלה, אבל התחלתי מאוד ליהנות ממנו ברגע שהפסקתי לקחת אותו ברצינות. לא פחות חשוב, סקיפ השכיל להתנהל עם שותפו סטיבן איי סמית' במיומנות רבה, מתי ואיך להדליק אותו ובעיקר מתי להרגיע. באופן אישי חסרונו כבר מורגש לי מאוד. שאר הפאנל מעט בנאלי, ולשמוע את איי סמית' ללא הקונטרה של סקיפ, מאבד הרבה מהעוקץ ואפילו מתיש לעיתים. לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר מתגעגע.

2.

אחד הנושאים שבייליס נהג לדון בהם שוב ושוב בתוכנית היה: האם שחקן כזה או אחר הוא "סטאר" – או "סופר סטאר". אצל איי סמית' שתמיד חושב מהזווית הכלכלית, התשובה תלויה בעיקר במספר החוזים הדשנים שיש לשחקן עם חברות פרסום שונות או במילים אחרות, כמה כסף הוא שווה. בייליס בניגוד אליו, נוטה להתייחס גם למרכיב הפסיכולוגי, למשל יכולת הקלאצ', "הקילר אינסטיקט" וכן הלאה. זו סוגיה מאוד מעניינת בעיניי, שאפשר לתקוף אותה מכל מיני כיוונים:

(סטיב סמית')

סמנטית – "סטאר" או "כוכב" כפי שנהוג לומר אצלנו, הוא אובייקט גדול, נוצץ ורחוק מהקיום האנושי שלנו. אנחנו מביטים בכוכבים מלמטה בידיעה שלעולם לא נוכל להתקרב או לגעת בהם. מקסימום לספוג קצת אבק כוכבים. מבחינה תרבותית, מעניין שבארץ לא משתמשים בביטוי "כוכב על" בהקשר לספורטאים שלנו. להבדל הסמנטי הזה יש לבטח סיבות תרבותיות רבות אך אקצר ואומר שהתכלסיות, הצפיפות והנגישות של הכוכבים שלנו לאוהד הישראלי אינם מתיישבים טוב עם הקונספט של "כוכב" ובטח לא של "כוכב על".

(שני כוכבי-על הגדולים מהחיים שדוק לס הוא כנראה הישראלי היחיד ששוחח אתם, ולחץ את ידם)

סוציולוגית – ל"סופר סטארים" (לא רק בספורט) יש פונקציות חברתיות רבות. המשיכה האנושית להתכנס בהמונים ולהריע לכוכבים הנלחמים זה בזה למטרות בידור וקתרזיס, לא נולדה בעידן המודרני והיא מוכרת למעשה משחר ההיסטוריה. כיום, כשלברון ג'יימס "הורג" את ג"ס, הוא עושה זאת באופן סמלי, אולם בעת העתיקה שגלדיאטור מוערץ נעץ את חרבו בעבד אומלל, הוא עשה זאת בצורה הכי קונקרטית שניתן.

פסיכולוגית – פרוייד מנסח ב – 1923 רעיון תיאורטי הגורס שלכל בני האדם יש שלושה חלקים בנפש: "סתמי" (דחפים לא מודעים), "אני" (מתווך בין הדחפים לדרישות המציאות) "אני עליון" (המוסר והמצפון כפי שהפנמנו מהורינו). התרגום המילולי מגרמנית למונח של פרויד בעברית- ה"סתמי", בא מהמילה "IT" או "זה" בעברית. כאמור ה"IT" מתייחס לייצרים ולדחפים שלנו, הדלק והאנרגיה הנפשית שלא ניתן ממש להמשיג במילים. בעברית אנו נוהגים לומר "יש לו את זה". אבל מה בדיוק יש לו? על זה קשה לנו לשים את האצבע. אז אולי זה בדיוק ההבדל בין "סטאר" – "לסופר סטאר", כי בסופו של יום, לא משנה כמה ננסה להסביר במילים מה מייחד "סופר סטאר" מכל היתר, נגיע לאותה מסקנה שיש להם את הניצוץ הזה, שהופך אותם למשהו קצת אחר, בלי שממש נדע להצביע על מה.

3.

למה לעזאזל אנחנו אוהדים קבוצות ספורט, לפעמים באופן שמוביל אותנו להתפרצויות רגשיות ולא רציונאליות כמו אושר אופורי או לחילופין מועקה, בכי ותסכול? ויתרה מכך, למה אנחנו אוהדים דווקא את שיקגו או מיאמי, יובנטוס, או נבחרת ברזיל? וויניקוט, אחד מאנשי הפסיכולוגיה המשפיעים ביותר במאה ה -20 ועד ימינו, הניח שאחת המשימות המאתגרות שכל ילד צריך להתמודד איתה לקראת עצמאות, כרוכה בתהליך הדרגתי אך נחוץ ביותר להיפרד, מבחינה פסיכולוגית, מהאמא. הוא חקר וגילה כי ילדים נעזרים ב"חפץ מעבר" כתחליף לאם כאשר היא נעדרת. בגיל הרך זו יכולה להיות מגבת משומשת ולאחר מכן בובה אהובה. ככל שהילד גדל כך "חפץ המעבר" יכול לקבל ביטוי סמלי יותר. אם לחזור רגע לפרויד ומבלי להיכנס לחפירות על הקונספט של תסביך אדיפוס, אומר רק שמה שמאוד יכול לעזור לילד להיפרד מהטיפול המכיל והעוטף של האמא לעבר בגרות פסיכולוגית והתמודדות עם דרישות המציאות, הינה ההזדהות עם אביו והמשאלה לגדול להיות (גדול וחזק) כמוהו. לכן רובנו אוהדים את אותה קבוצה שאבינו אהד כשהיינו ילדים. אם כך, לפי וויניקוט, הקבוצה הספציפית שבחרנו לאהוד ולאהוב כל השנים קשורה להזדהות עם האבא, אך הקבוצה עצמה ואהדה אליה משמשת עבורנו כמעין "חפץ מעבר" או תחליף, דרכו אנו משמרים, מבחינה סמלית כמובן, את הקשר הראשוני עם האם והפרידה ממנה.

(ציור של אדיפוס, המטופל של פרויד שעליו הוא בנה את התיאוריה שלו על "*תסביך אדיפוס")

*תסביך אדיפוס הוא השם שניתן על ידי זיגמונד פרויד  לתסביך בפסיכואנליזה שבו ילד מאוהב באימו ומקנא באביו שנתפס על ידו כמתחרה שלו.