>

מנחם לס:

אין טעם לבלף.

אני תינוק מגודל בן כמעט 79.

אני מתייחס למשחק מטופש של הכנסת כדור לחור כאילו היה זה עניין של חיים ומוות.

מה לעשות? זה אני. מאז שאני זוכר את עצמי הייתי כזה. נושם ואוכל ספורט עם אכזבות, , אילוזיות, מפחי נפש, ותסכולים, אבל גם עם הרבה אושר, אורה וברכה, רינה, ושמחה. אפילו תענוג. למה לשקר? כן, אני מרגיש סיפוק גדול וממש קורת רוח ותפנוקים כש"אני מנצח". אפילו היום, יומיים או שלושה אחרי, אני חושב "קאבס אלופה" ואני מרגיש מין גל אושר מציף את לבי.

אז ככה: אני יושב לי בגרינוויל, דרום קרולינה, אזור של KKK ו-90% דונאלד טראמפ (אני החלטתי השבוע שאני לא מצביע עבורו. הוא יותר מדי מסוכן, ואולי אפילו חולה נפש. אבל גם להילרי איני יכול להצביע; שונא אותה ואת ביל קלינטון יותר מדי, אז אשב בבית ולראשונה לא אצביע בכלל בבחירות, מעשה שכמוהו כהצבעה עבור הילרי, אבל אין לי ברירה) ולא היה לי כל חלק או יד בנצחון. אבל שוב, להיות אמיתי לחלוטין, הרגשתי מין חלק ממיעוט קטן ביותר מול רוב עצום וחזק, והרגשתי כאילו אני הוא שמשחק נגד הווריורס. היו כאלה חילופי מילים קשות שהגיעו עד כדי השפלות אישיות ביני לבין די הרבה גולשים. אני הצגתי בעמדתי את "המזרח", וטענתי שהמשחק "שלנו" לא נופל מהמערב, ולמעשה ננצח את הפרימדונות. מתחילת העונה טענתי כך ולא משתי לרגע מעמדתי.

צחקו עלי, לעגו עלי, ואני בשלי: "צוחק זה שצוחק אחרון".

ואז הגיע המשחק. כל סל הלב או שנקרע לי או שרחב עלי, תלוי מי קלע.

ואז באה השלשה של קיירי. קפצתי ממושבי ליד גייל על הספה וצרחתי – בעברית כמובן – "יששש!!!". אבל הסתכלתי על השעון ועם סטפן קרי מאומה לא גמור.

אבל אז החמצה, והכדור עובר לקאבס, ופאול על לברון.

כשהוא החמיץ את הראשון לבי ירד לתחתונים. הייתי בטוח – ממש בטוח – שאם הוא מחמיץ את השני עם 8.6 שניות, זה בדיוק המצב עבורו נולד קרי: שלשה משלושת רבעי מגרש לשוויון, ואז נצחון קל בהארכה.

עצמתי את עיני מרוב פחד, אבל בחצי עין הסתכלתי על הכדור השני שהסתובב מעט על החישוק לפני שצלל. אבן אדירה ירדה לי מהלב. קפצתי על גייל וחיבקתי אותה. ניצחנו??? כנראה שכן!!! כנראה שכן!!!

רק עוד כמה שניות. אני אפילו לא יודע מי החמיץ לווריורס את השלשה מהצד. נדמה לי שספייטס, אבל מה זה משנה?

ואז חיבוקים ומדהאוז על הפארקט, ואני קופץ כמו ילד ורוקד בחדר האורחים שלנו מול טלוויזיה וצורח כל מיני הברות כמופרע אמיתי. רוקד, קופץ, מחבק את המנורה הגדולה העומדת כעמוד בקצה החדר.

רגע. האם אני דפוק לחלוטין על כל הראש?

היי, ברגעים כאלה אני לא עומד להיות פוליטיקלי קורקט. אני מרגיש שקברתי אחת ולתמיד את הייט אשברי שהיה המעצבן הראשי וראש המשפילים (שמאז נעלם מהאתר כמו כלבון קטן עם זנבו בין הרגליים, ואני מאמין שהוא לא יחזור אלינו לעולמי עולמים. שלום, היה נעים להכירך!). האשך לפחות חזר כמו גבר, ונתן לאיזה שיר מנחמן ביאליק לשפוך עבורו את ליבו. היו עוד כאלה שנעלמו ולא חזרו מאז.

אם הקאבס היו מפסידים מה אני הייתי עושה?

צדקתם! הייתי כותב שהם הפסידו בגלל שהשופטים דפקו את לברון ולא שרקו מאומה על כל האחיזות של הווריורס הרעים. אבל לא הייתי בורח. עכשיו אין צורך להסביר או להצטדק, רק לשמוח ולרקוד עם שתי ידיים מורמות לצדדים ובכל יד רק אצבע אחת – אמצעית – מורמת אל-על.

איזו הקלה!!!!!!!!!!!!!

הרגשתי כאילו אני ניצחתי. בא לי לעשות "נה באוזן" לאיזה אלף גולשים – אחד-אחד לפי התור – ולומר להם, "זוכרים מה אמרתי? צוחק זה שצוחק אחרון???".

ואני צוחק מפה לפה שפגעתי בול עם המנצחת. אמנם חשבתי שאוקלהומה תהיה בגמר (מה שכמעט קרה!) אבל זוהי טעות מינורית. מה שקובע הוא הסוף, האליפות, והפדות והגאולה של השחקן הטוב בעולם, לברון ג'יימס!

אז הרגשתי תענוג של ממש ששוב האכלתי כמה צעירים, וזאת האמת לאמיתה!

רועי ויינברג:

הזיכרון שלנו, בסופו של דבר, מורכב מרגעים. ריי אלן קולע את השלשה הגדולה ההיא. דריק שארפ רוצח את ז'לג'יריס על הבאזר. אצל רוב הקוראים, כנראה, יש גם את סטיב קר מנצח אליפות, בירד חוטף את הכדור מאיזייאה ומנחם יוכל לספר לכם בתגובות על ויליס ריד עולה חצי מת למגרש. בכל רגע כזה, אתה מרגיש שאתה רואה גדולה ביצירה. הרגעים האלה מאוד נדירים, וזה מה שהופך אותם לכל כך נדירים, לכל כך זכירים, לכל כך טובים. ב-2 הדקות האחרונות של משחק 7 היו לנו רגעים כאלו בשפע: לברון כמעט נוקע את היד ועדיין עולה לקלוע עונשין, קיירי אירווינג קולע שלשה על הפנים של ה-MVP, ומעל הכל לברון מגיע מטיזינבי כדי לחסום את אנדרה איגודלה ו-73 ניצחונות.

זה הרגיש כמו היסטוריה ביצירה. והסיום הכל כך אנושי של לראות את לברון, אולי הספורטאי הכי מחושב בהיסטוריה, מתפרק על המגרש, מוקף בשחקנים שהוא סחב כל הדרך למעלה, זה רגע שישאר הרבה זמן בזיכרון של כולנו. רגע כל כך ג'ורדני. אפשר לסכם את זה בהרגשה של יצירת זכרונות שילוו אותך עשרות שנים קדימה ושל ניצחון בלתי אפשרי, כאילו הוא יצא מסרט ספורט (ואחד טוב). וזאת אחת ההרגשות הכי טובות שיש.

מתן גילור:

בעונה שעברה הייתי מתוח כל הפלייאוף ובעיקר בגמר. למרות החיסרון של קיירי ולאב, ממש חיכיתי לכל משחק. הייתי נכנס למיטה ב-21:00 כי נמאס לי לחכות. המחשבה שמאמן ישראלי בשנתו הראשונה בליגה, ביחד עם גאולה של לברון בקליבלנד גרמו לי ממש לקחת צד.

את הגמר הנוכחי ראיתי בניחותא וללא מתח. בין היתר, כיוון שהייתי משוכנע (ממש עד שההפרש גדל ל-4, 10 שניות לסיום, במשחק 7) שהלוחמים לוקחים את זה. לא היתה לי קבוצה מועדפת ממש, אבל ברירת המחדל של המזרח מול המערב (שמסומן מבחינתי תמיד ע"י סלטיקס VS לייקרס) וגל האהדה "הברצלונאי-מדרידי" לגולדן סטייט, נתנו יתרון קל לקליבלנד. נקרא לזה אדישות מוטה. אני מאד רגוע במהלך המשחקים והתלהבתי ממהלכים גדולים לא משנה לאיזה צד.

עם זאת, אחרי שהם זכו באליפות מאד התרגשתי. גם מהבכי של לברון וסמית', אבל יותר מהסיפור הגדול בשביל העיר. נזכרתי בבחור המבוגר שאמר שהוא בכה ביום שלברון נבחר בדראפט. ילד בן 18 שעוד לא עשה צעד בליגה ועיר שלמה שמה את התקוות הספורטיביות שלה על הגב הרחב שלו. ואז, אחרי קריירה ארוכה ומצלחת מאד, הוא אשכרה עומדת בציפיות ומביא לה אליפות. בעיני רוחי ראיתי את סבי שחיכה בערך עד גיל 60 כדי לראות את מכבי זוכה באליפות, בעונת 1983/1984.

תראו, אני לא אוהד ובטח לא אוהב את לברון ג'יימס, אבל זה שחקן שאני כן נהנה לראות ושאני כן תופס ממנו אחד הגדולים ושבעיקר מפריעה לי הדמוניזציה שעושים לו, כי אני חושב שהן מבחינת הכדורסל והן מבחינת האישיות הוא לא ראוי ליחס שהוא מקבל. ישנם כאלה ששונאים אותו, אבל מכירים ביכולות ובגדולה. לעומתם ישנם רבים שעושים הכל ע"מ לגמד כל הישג שלו. אנשים שבמסגרת האתר מתעסקים בהשמצת לברון יותר מאשר בכל דבר אחר. אנשים שאשכרה נכנסו לדיכאון כי ספורטאי מסוים הצליח לזכות באליפות. הרבה יותר מאיך שאני הגבתי להצלחות של הפועל חיפה או מכבי ת"א.

אז כן, אני מודה, אחרי כל הארס הזה, עשה לי טוב על הלב לראות את לברון זוכה. וכן, אחרי שספגתי גם באופן אישי מאותם אנשים, לא הצטערתי "להרוויח" יומיים-שלושה בהם יהיה אפשר לנהל דיון ענייני על לברון (כמו על כל שחקן אחר) מבלי להרגיש חוסר נעימות.

אהרון שדה:

אלו מסוג המשחקים שאתה לגמרי בעד או לגמרי נגד .

אני לצערי הייתי מהצד של הנגד ככה שהתבאסתי באופן מוחלט ….וזה קרה לי כבר פעם שנייה בחצי חודש שכן עוד לא התאוששתי מההפסד של אתלטיקו בגמר הצ'מפיונס ליג. הציפו אותי הרבה מחשבות ואני חש שהם מעבר למשחק ולדרמה עצמה שהתרחשה מול עניינו אלא שאלות פילוסופיות על ספורט…ננסה להעביר חלק מהתחושות בקצרה.

1. לברון בעצם הסכים איתי כשאמר כל הזמן שהאליפויות במיאמי לא באמת היו שוות. דווקא ברגע הבאסה הגדול ביותר זכיתי בהכרה שכל מה שטענתי מאז המעבר ההוא של לברון נכון. טענתי שגם 10 אליפויות במיאמי לא שוות אליפות אחת בקליבלנד . הבכי וההתרגשות של לברון לאחר המשחק מזכירה לי את זה של מייקל לאחר האליפות הראשונה בשיקגו זו "האליפות" נקודה ולא מיאמי.

2. התחושה שלי במילה אחת: "מקריות".

איני בא לקלקל חלילה שמחה אך התחושה שלי היא משהו כנה שחשתי אותו אגב לאחרונה כאשר מכבי תל אביב זכתה ביורוליג 2004….אולי הכל יד המקרה? אולי נזרוק מטבע ודי? כשמכבי זכתה בגביע ההוא היא רמסה בגמר את בולוניה ב 44 הפרש כאשר היא שברה כל שיא אפשרי …אבל היא נזקקה לנס גדול מול ז'לג'יריס והשלשה ההיא של שארפ.

גם במשחק הזה חשתי את הדבר הבא: יותר ממה שקליבלנד ניצחה הרי שג.ס הפסידה. בדקות האחרונות אף קבוצה לא תפקדה בעיקר לא קרי אבל אף אחד לא תפקד התוצאה לא זזה. נכון, לברון עשה מהלך הגנתי יוצא מן הכלל אבל בסוף צריך לשים נקודות בטבעת ואת זה אף אחד לא עשה …עד שבא קיירי. זה לא משחק שאחריו אתה אומר לעצמך וואלה שתי הקבוצות באו לנצח והוכיחו דקות קלאץ גדולות.

וממילא אתה שואל עצמך האם באמת לברון כזה גדול? איך היו מתייחסים אליו במידה והיו מפסידים? האם גם אז היו מזכירים את הטריפל דאבל או שמא דווקא את ה 9/24 (37.5 אחוז). אני חייב לציין שאין כאן ירידה אישית על לברון אלא יותר תהיה פילוסופית שכן ככה חשבתי גם שקבוצותיי האהובות זכו באופן דרמטי כגון אותה מכבי או ברזיל 94.

פאקו:

את הפלייאוף הזה, כמו את העונה הסדירה ואת קודמותיה, ראיתי בעיקר עם היס מקס שלי. המצאה מופלאה הדבר הזה. איכות חיים. קמים שעה שעתיים או לא יודע כמה אחרי תחילת המשחק, רואים את כל המשחק בלי לפספס שנייה, וגם בלי לראות את כל המעברונים האלה של ערוץ הספורט, ואם קמים מספיק מוקדם אפילו מתחברים לשידור החי. ללכת עם, להרגיש בלי. ממש כמו העונה הזו של משחקי הכס שאני רואה במקביל. חתיכת תסריטאי הג׳ורג׳ מרטין הזה, איזה עלילות הוא ממציא לנו. מצפים לקרב בין הדמויות הראשיות, ופתאום כל נושאי הכלים מנצחים בקרב הראשון. טוב זו הוליווד, תמיד יש טוויסטים. אחר כך עוד קרב, הוא כבר יותר צפוי. ועוד אחד. תיכף נגמר לפי התסריט הצפוי, והבחור שמפסיד עוד מרביץ כמה מהלכים מלוכלכים לפני שמחזיר נשמתו לבורא הסדרה. צפוי. אבל רגע, מה הולך פה, עוד טוויסט? זרקו את אחת הדמויות הראשיות מהפרק הבא? טוב יש מחויבות לשבעה פרקים. סעמק הג׳ט לג ממשיך. ועכשיו הבחור שכבר היה על הקרשים הולם שוב, ואחר כך שוב ואחר כך בגראנד פינאלה, פרק 9, מחסל את כל מי שמסביבו, כשההיילייט זה מכת החרב הזו מעל הראש של היריב. פייי, לא ייאמן.

עכשיו צריך לחכות כמעט שנה לעונה הבאה, מבאס.

אבל רגע, הוא בוכה! הוא מתפרק? זה היה אמיתי כל זה?! כל הדבר הזה שראיתי עד עכשיו? לא יכול להיות.

וואו.

עמית טבול:

ובכן, בדקות האחרונות של משחק מספר 7 הרגשתי…הקלה.

לאורך כל הסדרה תחזקתי חומה בצורה. רציתי שגולדן סטייט עם הכדורסל הנהדר שלה תיקח אליפות שניה בק טו בק ותתחיל שושלת רצינית. ענייני לברון-בלאט והבידודים המייגעים של קליבלנד רק תדלקו אותי יותר. הסדקים הראשונים בחומת האהדה ללוחמים/רצון בכישלון קליבלנד החלו עת השתחררתי מביקור בנמל התעופה JFK ונסעתי ברכב מניו יורק לקליבלנד על מנת לצפות במשחק מספר 1 של גמר המזרח – קליבלנד נגד טורונטו. החבר'ה באוהיו יודעים לארח אנשי מדיה, גם אם הם חובבים ולא לבושים בחליפות של ארמאני.

בסדרה נגד אוקלהומה הסדקים בחומה העמיקו. לא בגלל שאני אוהד הצלחות. למעשה אני לא אוהד אף קבוצה..העניין הוא שבשלבים המתקדמים של הפלייאוף האחרון יותר מדי פעמים הלוחמים הפכו מקבוצה אגדית ואנרגטית עם משחק התקפה שוטף, לקבוצה תקועה שברגעים קשים עושה במכנסיים ומיידה שלשות בדיוק של קסאמים. אין תוכנית משחק ואין רצון להשתנות. אם מחטיאים מהשלוש למה לא לתת את הכדור לגרין שייכנס פנימה ויוציא פאול או סל או שניהם?

אחרי שקרה הבלתי יאומן הלוחמים העפילו לגמר נגד קליבלנד, הסדקים נאטמו. שוב הייתי לגמרי בעדם ונגד קליבלנד "רשעים ארורים". ברוב זחיחותי (אולי הלוחמים השפיעו עליי) הייתי בטוח שאחרי "נס אוקלהומה" השאלה לא אם אלא כמה. ועדיין – עמוק בפנים שמרתי לקליבלנד פינה חמה במרתפי הלב.

החל ממשחק מספר 5 הסדקים בחומה הפכו לבקיעים. קליבלנד מנצחת באורקל ארנה והקהל נוטש את המשחק בלי בושה. כנראה שבאמת עשירי עמק הסיליקון החליפו את פשוטי העם הפנאטיים. בואו נודה על האמת: מנקודת הזמן של משחק 5 קבוצה אחת שיחקה טוב יותר מהשניה לכל אורך הדרך וגם רצתה יותר.

הגענו למשחק 7. ברוב שלבי המשחק רמת הקבוצות שווה פחות או יותר. אני בטוח שאין מצב שהלוחמים מפסידים שלישי ברצף ועוד אחרי עונה כזאת והיסטוריה סטטיסטית שלא מותירה מקום לספק באשר לזהות האלופה. עם זאת, לקראת הסיום יש תחושה שקבוצה אחת רוצה יותר את האליפות. בעיקר זה שלתואר שלו "אחד הגדולים בכל הזמנים" הודבק סימן קריאה במקום סימן שאלה.

ואז אני חושב לעצמי: למה לא? ללוחמים יהיו מספיק הזדמנויות לקחת אליפויות נוספות עם סגל שנמצא בשיאו וכמה שיפורים קוסמטיים. הם זכו שנה שעברה על חשבון קליבלנד פצועה שמעולם לא ראתה אליפות. ועדיין – האגו שלי לא נותן לי ללכת עם תחושת הלב. השלשה של קיירי והבלוק הנדיר של לברון (חוקי!!!) מוטטו סופית את החומה ומאותו רגע, לאחר שהבנתי שאנחנו נוגעים כאן בהיסטוריה של קבוצה, שחקן, עיר ואפילו מדינה, הצלחתי לגרום לעצמי לרצות שקליבלנד תזכה באליפות.

אחרי שראיתי את נחילי הדמעות של שחקני קליבלנד לא יכולתי שלא להזדהות איתם והשארתי את הציניות מאחוריי. המהפך הושלם.

גיא רוזן:

אני אוהב את העגלות שלי ריקות.
אולי זה החינוך הייקה הקשוח, שהפך אותי ל-"אנטי-ממסדי", אבל אני לא מסתדר עם קונצנזוסים.

אז מצד אחד יש את קליבלנד, ולברון, שמשום מה, הפך לשחקן המושמץ ביותר בתולדות המשחק. ולמה? בגלל ש – רצח/אנס/ניהל קרבות כלבים/מכר סמים לקטינים/חתר תחת אושיות הדמוקרטיה הישראלית? לא. בגלל שהוא עבר לשחק בקבצה אחרת. מוזר.

מצד שני יש את הלוחמים. אחלה קבוצה, באמת. אבל איך אפשר לאהוד קבוצה שהפכה כל כך מהר להיות ה-"מאמי" של ה-NBA?
(בקלות, אני יודע. אנטי-ממסדי, כבר אמרתי?)

אז בשמחה, נטשתי לרגע את הסאנס (העגלה שלהם שקועה עמוק בבוץ…), וקפצתי לעגלת הקאבס. ואיזו נסיעה נהדרת זו הייתה!

היו רגעים שכבר חשבנו שהנה הסוף של המסע מגיע מוקדם מהמיוחל, (וכאוהד של הסאנס, למדתי להיות פסימי כל הזמן…), אבל אז הגיעו 2 הדקות האחרונות של המשחק. הגג של לברון, (שנכנס אוטומטית לטופ 4 של מהלכי ההגנה הגדולים אי פעם, לצד הגג של פרינס, והחטיפות של האבליצ'ק ובירד) והשלשה המדהימה של קיירי (שגררה זעקת "יש!!!!" אדירה, שלא רק שהעירה את כל תושבי הבית, היא העירה גם את השכנים…).

יש תחושת אושר שממלאת את הלב כשהקבוצה שלך (גם אם לרגע, אחרי שקפצת לתוך עגלה שהיא לא שלך במקור) מנצחת,
על אחת כמה וכמה, כאשר זה מגיע במשחק 7 של הפיינלס. על אחת כמה וכמתיים, כשזה ניצחון על קבוצה היסטורית, אחרי קמבאק חסר תקדים.

עכשיו, אני יכול רק לפנטז איך ארגיש אם הסאנס יצליחו לזכות באליפות, אי פעם בימי חיי…

מולי:

חמש בבוקר, יום שני, אני יושב על המיטה ומסתכל על מולי שהחליט גם להתעורר עוד לפני שהציפורים עושות רעש בחוץ. איש משונה המולי הזה. מילא, אני רגיל שאני ישן למרגלותיו ובקופסה השורה התמונות זזות ועושות בדרך כלל רעש, זה הרי קורה כמעט כל לילה, אבל בדרך כלל עד שהציפורים מוסיפות רעש משלהם והאור נכנס מהחורים שבקיר, מולי שוכב ועושה קולות ורעשים חזקים.
היום, כמו בחלק מהלילות בזמן האחרון, הוא ער כשעדיין חשוך, אני מלקק את כפות רגליי עוד ועוד ופתאום שם לב שלא כמו בפעמים הקודמות, מולי חצי יושב חצי שוכב מתוח. אני מחליט להסתכל עליו בלי שהוא יראה אותי מסתכל עליו ולכן מניח את הראש שלי על הרגליים.

בדקות האחרונות מולי שמח, יכולת לראות את השמחה וההקלה שבו כשהקול בקופסה הזזה צרח מספרים: 87-83. אני מכיר מספרים, מולי כל הזמן אומר אותם, אבל אז הוא קילל, הוא תמיד אומר מילה אחת: "שיט", כשהוא מקלל. מצחיק שאותה מילה נשמעת כל פעם אחרת: אולי כי לפעמים הוא אומר אותה מתוך תסכול, לפעמים מתוך כאב, לפעמים מתוך כעס. הפעם אני חושב שזה היה כולם ביחד.
נרדמתי לדקתיים ופקחתי עין תורנית להסתכל עליו כי שמעתי אותו זז בחוסר מנוחה, רוטן לעצמו: "מה הם דפוקים?" ואחר כך מוסיף "המתח הורג אותם".

אותם? האמת נראה כאילו המתח הורג אותו! הוא חסר מנוחה, כל הגוף זז ימינה שמאלה ורק העיניים ממוקדות בקופסת התמונות הזזות. לא זוכר מתי ראיתי אותו ככה בזמן האחרון. "ששששיט!!!" הצעקה שלו הקפיצה אותי. מה זה? לצעוק ככה בשעה כזו? כלבים הרי ישנים פה. קמתי, התמתחתי, והלכתי ללקק לו את היד. הוא כמעט ולא שם לב לזה.

ואז המון אנשים קפצו ושמחו כמו כלבים בקופסת התמונות הזזות, האמת, משונה שלא היו שם כלבים, בדרך כלל אני רואה את מולי ואחרים קופצים רק אתי, באמת משונה. ואז היה שם אדם אחד שנשכב על הרצפה על ארבע, קצת כמו כלב, ויכולת לראות שהוא רועד, ואז הרגשתי שגם מולי קצת רועד ואפילו ירדו לו דמעה או שתיים. משונה המולי הזה, הוא מסוגל להיות עצוב ונרגש, אולי אפילו עצוב ושמח באותו זמן, מי יודע? אולי זו ההשפעה שיש לקופסת התמונות הזזות על בני אדם שמתעוררים לפני שהציפורים עושים רעש בחוץ והחור שבקיר מתמלא אור.