1. איזה באסה. זו עיקר התחושה שלי. זה לא שאני אוהד כזה גדול של הווריורס, אבל היו לי כמה סיבות טובות לרצות בניצחונם: ראשית, ההתנהלות וההתנהגות של הקאבס כלפי בלאט, שהיתה לטעמי מקוממת בלי קשר לזהות המאמן (גם כשריילי עשה את זה במיאמי שנאתי אותם), ובטח ובטח כשמדובר ב"אחד משלנו" שנית, כשאין לך קבוצה ממש מועדפת בהתמודדות ספורטיבית כלשהי, אתה נכנס למחשבות על "צדק", "מוסר" ולמי יותר "מגיע" לנצח.

זו הסיבה שאנחנו רוצים שקבוצות אלימות יפסידו, זו הסיבה שאנחנו מייחלים לניצחונות של קבוצות שמשחקות יפה (לטעמנו), וזאת הסיבה שאני לפחות רציתי לראות את הקבוצה ההיסטורית הזו לא זורקת לפח את המאזן המדהים שלהם. הם הוכיחו את עצמם כל העונה ולכן "מגיע" להם לקחת אליפות, בדיוק כפי שחשתי עם הפטריוטס של 2008 (שאיני נמנה על אוהדיהם), שנתנו עונה מושלמת רק כדי להפסיד בסופרבול – זה כאילו לא פייר שלמרות שהם הוכיחו לכל אורך העונה שהם הכי טובים – הם לא זוכים בתואר. (במאמר מוסגר – בפוטבול זה אפילו הפריע לי יותר כי מדובר במשחק אחד במגרש נייטרלי, ולכן תחושת חוסר ההגינות מתעצמת).

2. אז איך זה קרה בעצם? מפתה לכתוב "אמרתי לכם" על קיירי ויכולתו להופיע בקלאץ' (הטור השישי שלי השנה), אבל הוא גם עשה לא מעט שטויות במהלך המשחק. עוד יותר מפתה לכתוב את אותו אמרתי לכם על איגי, אבל אז נזכרים שהוא היה יחסית סביר בהגנה (למרות שלברון חגג). איפה הוא פישל –בהתקפה, או בהתקפות החשובות. ברבע הרביעי, בזמני מומנטום קריטיים, היו לו שני לייאפים מימין שהיו צריכים להיגמר בדאנק. באחד הוא הלך לריברס לייאפ (למה? הוא שמאלי?) וחטף עבירה – וכמובן החטיא את שתי הזריקות; ובשני ראיתם מה לברון עשה לו. בקיצור – אכזבה גדולה.

3. ואם כבר מדברים על מומנטום, זה הזמן (שוב) לתת קרדיט ל-MVP של הגמר הזה – טיירון לו. הדבר החשוב ביותר למאמן, וזה שכנראה אי אפשר ללמד בשום מקום, זו תחושה (feel) למשחק ולרגעי המומנטום השונים בו. הדבר נכון שבעתיים כשמשחקים נגד קבוצה כמו הווריורס שיכולה לשרוף אותך בשתי דקות הרסניות (תשאלו את בילי דונובן על אותן שתי דקות במשחק 2 של גמר המערב…). במשחק שלשום לו הצליח לקטוע כל חצי מומנטום שרק התחיל להיבנות עם טיימאאוט מתוזמן שעצר את ההתלהבות והחזיר את קבוצתו למשחק.

זכורים לי כמה כאלה, אבל אחד חשוב במיוחד בתחילת הרבע השלישי כשהלוחמים שמו 5 נקודות מהירות ועלו ל-54:59. על פניו אין כאן משהו היסטרי, אבל חושיו המחודדים של המאמן הרוקי זיהו את המפולת המתקרבת, והוא לקח פסק זמן שהריץ את קבוצתו אחר כך ל-11 נקודות ללא מענה. זה בלט במיוחד בהשוואה לסטיב קר, שהיה צריך לחטוף את אותן 11 נקודות כדי להזעיק טיימאאוט בעצמו, במקום לעשות זאת הרבה קודם (וזה עוד בלי להזכיר את ההתעקשות המוזרה על אזילי גם בתחילת הרבע השלישי וגם במהלך הרביעי, מה שייתכן ועלה לו במשחק). בכלל, ואני מודה שאני מדבר מזיכרון בלבד כאן – קליבלנד התחילה רבעים שלישיים השנה בפלייאוף בצורה מופתית – סימן מובהק להתאמות של מאמן ולתגובות נקודתיות למה שקורה במשחק.

4. ונקודה אחרונה בקשר למאמן ולהשפעתו: כאשר שתי קבוצות שיש ביניהן הפרש של 16 (!!) ניצחונות בעונה הרגילה נפגשות, והקבוצה עם המאזן הנחות מנצחת (או אפילו כופה גיים 7), יש כאן נוקאאוט מוחלט בקרב המאמנים. יש גישה שטוענת שאי הצלחה בפלייאוף למרות מאזן עונה רגילה טוב צריך להירשם לחובת הכוכבים ש"נחנקים" (שמענו את זה הרבה על לברון בקליבלנד #1).

אני חושב שהפלייאוף זה המקום בו לצוות האימון יש הרבה יותר משקל – יש יותר זמן להתכונן ואתה אמור להכיר טוב את היריבה. אם קבוצה נחותה, על הנייר, מדיחה בפלייאוף קבוצה עם מאזן עדיף – לטעמי זה בראש ובראשונה בזכות/בגלל יכולות האימון של שתי הקבוצות – בטח ובטח כשההפרש בכמות הניצחונות הוא כל כך משמעותי כמו בגמר הזה.

ועוד שתיים קטנות:

5. בשנה שעברה שלושה משחקים בגמר שוחקו רק עם יום אחד מנוחה ביניהם, כששניים מהם כללו גם טיסה באמצע. השנה – רק משחק אחד כזה, וללא טיסה. מישהו חושב איך היו משתנות התצוגות של לברון השנה אם מלבד חסרונו של קיירי שהצריך אותו לקחת עליו יותר, גם היתה לו הרבה פחות מנוחה בין משחקים?

6. שנתיים רצוף קיבלנו את אותו הגמר, ושתי זוכות שונות. ועדיין – בשני המקרים הקבוצה "שלי" הפסידה. האם זה הופך אותי לאוהד כישלונות?

תודה על הבמה והתגובות המעניינות לאורך הגמר. נתראה בשנה הבאה!