שלום לכולם. אני ממשיך השנה מסורת שהתחלתי לפני שנתיים, לפיה לאחר כל משחק אני מעלה נקודה למחשבה, שאולי תעורר דיון מעניין או תיתן זווית קצת שונה של מה שכולנו כבר ראינו. אם יהיה עוד משהו לכתוב, אז אולי תהיה יותר מנקודה אחת, אבל אנסה לצמצם כי בסך הכל כולם כבר כותבים (כמעט) את הכל, ואין צורך לחזור על הדברים. אז בואו נתחיל:

איזה כיף של פלייאוף. איזה כיף של גמר. איזה כיף של משחק.

זה היה משחק גמר ראוי. ובעיקר הוא היה ראוי כי ראינו שתי קבוצות מאומנות ואינטיליגנטיות לעילא. ראינו את הקאבס מחפשים בחוכמה את לאב, מנצלים את היכולות האישיות של קיירי, ומעל לכל (לפחות לאורך שלושה רבעים) משתמשים נכון בלברון – הן מתחת לסל והן בניהול המשחק. ראינו את הלוחמים מנצלים בחוכמה את חוסר תשומת הלב בהגנה על בוגוט ובארנס בהתחלה, וברבוסה בהמשך. ראינו אותם מגינים בחוכמה ולוקחים לג'יי אר את המבטים הפנויים. ראינו אותם קופצים על השלשות של לאב ומעדיפים את חפירותיו בצבע (שלהגנתו של לאב, יש לומר שניצל זאת היטב).

מכל הסיבות האלו – היה לנו משחק נהדר. אלו, וכמובן שני הגיבורים האלמונים שיהפכו ביומיים הקרובים (שוב) לסלבז ובצדק – איגי עם הגנה מצוינת ומומנטום אדיר בהתקפה, ושון ליבינגסטון שניצל את הגובה שלו לעיתים לפוסט אפ ולעיתים פשוט לשחרר זריקה מעל השומר.

אבל לא על שני אלה אני רוצה לדבר – דבר שלדעתי כולם יעשו ממילא (ובצדק).

אני רוצה להאיר שתי נקודות שחוסות קצת בצל: אחת – חייבים לציין לטובה את ההגנה של הקאבס על קרי, ובעיקר העבודה שלהם אוף דה בול. יותר מהכל, ועם רפרנס להשוואות הבלתי נגמרות של סטף למייקל, זה הזכיר לי את מה שג'ורדן סיפר שהבד בויז עשו לו בכל פלייאוף. פשוט בכל מקום על המגרש מישהו "נתקע" בו, מישהו שם עליו גוף, מישהו גרם לו להתאמץ סתם כדי לעבור מנקודה A לנקודה B. זה הופך כל דבר קטן למשימה, זה מוציא ממנו אנרגיה, וזה מחייב אותו להשקיע בכל מהלך ומהלך, גם אם הוא "סתם" עולה להתקפה בלי הכדור ומחכה שההתקפה תתחיל.

הפיזיות הזו, לדעתי, לקחה לו הרבה וגרמה בין השאר להופעה החיוורת שלו. מי שלא זוכר, אגב, את מה שג'ורדן עשה בתגובה לכוחנות (הלעיתים מוגזמת) הזו – היתה לחזור חזק יותר לעונה הבאה ופשוט לשלוט גם מבחינה פיזית ביריביו מעיר המכוניות. לא יודע אם זה מה שקארי מתכנן, אבל בטוח שהוא שמח שיש לו חברים טובים שיכולים לחפות עליו.

הנקודה השנייה היא יותר טקטית: ברבע השלישי דיברו על ההגנה המצוינת של קליבלנד, אבל מה שהחזיר אותם למשחק היתה התקפה מדהימה שקלעה בקצב של מעל 30 נקודות לרבע עד 4:27 לסיומו. באותם רגעים היה נראה שאין ללוחמים תשובה להתקפה מאוהיו, ובעיקר לבחור אחד מיוחד שנולד באוסטרליה. ולא – אני לא מדבר על דלי. קיירי אירווינג היה נהדר ב-7.5 הדקות הראשונות, קלע 7 וחתך את ההובלה של הווריורס עד לנקודה לפני שיצא לנוח. הוא ניצל מיסמאצ'ים, חדר, מסר וצלף, ובכלל – שלט במשחק באותם רגעים. סוג של שחקן בזון. וכאן, רבותיי, קואץ' לו פספס נקודה ארכימדית של מומנטום.

במקום לנצל את קיירי ואת הצל החיוור ששמר עליו כדי להשלים מהפך ולעלות ליתרון עם קצת מרווח ביטחון, הוא הוציא את אירווינג ובכך הוציא את הרוח מהמפרשים של קבוצתו. חזרתו של הכוכב מדיוק יותר מאוחר כבר היתה בבחינת פספוס המומנטום, והקאבס סיימו את אותו רבע רק עם 6 נקודות נוספות (קצב של 16 נקודות לרבע – חצי מהקצב בתחילת הרבע), ובפיגור 6.

אז מה עושים עכשיו? הווריורס צריכים להפנים שלא תמיד כל המטאטאים שלהם יירו ככה, ולחשוב על דרכים לשחרר את קארי באופן יעיל יותר ובלי שיתאמץ כל כך רק בשביל לחיות. הקאבס (ומאמנם) צריכים להיות קשובים יותר ל-flow של המשחק – יש להם שלושה כוכבי על שאם הם מזהים שאחד נמצא בזון קליעה – הם צריכים להאכיל אותו כל הערב.

בהצלחה לכולנו בגיים 2 – יש עכשיו שלושה ימים לדסקס את עצמנו עד ייאוש בנידון. אתם מוזמנים לעשות את זה בתגובות פה למטה.