גולדן סטייט היא קבוצה לא ברורה. לא ברורה בכלל.

A TEAM THAT DOES NOT MAKE SENSE!!!

הקבוצות האדירות של העבר היו הגיוניות.

ניקח את המנושלת הטרייה מתואר 'הקבוצה הגדולה בהיסטוריה' – שיקגו של 1996. היה בה את השחקן הטוב בהיסטוריה ועוד 2 שחקנים שהם בטופ 10 של הליגה (ובמקביל – בטופ – 50 בהיסטוריה). היה לה מאמן משופשף וניסיון של 7-8 עונות בסיבובים מתקדמים בפלייאוף. לאור כל הנתונים האלו הרקורד הנהדר של 72-10 הוא הגיוני.

גולדן סטייט?! אין שום דרך הגיונית להסביר איך לעזאזל הם שברו את השיא הזה. נעזוב רגע את קרי – נחזור אליו עוד רגע – אף אחד מהשחקנים האחרים לא נמצא כרגע וולא יגיע בשום שלב לרשימת 50 השחקנים הטובים בהיסטוריה.  קלי תומפסון הוא שחקן טוב מאוד, אבל הוא ברמה של ריי אלן. גרין? שחקן טוב מאוד, אבל בוודאי לא אחד מהעשרה שחקנים הכי טובים בליגה בשום צורה ואופן. בארנס? ליוינגסטון? רול פליירס מוגבלים מאוד

. זו קבוצה ללא עבר, ללא ניסיון, ללא יתרון בולט בתחום הכישרון. עיקר גדולתה נשען על זוג קרסוליים שחוקים ומנותחים, שמחוברים במקרה ליד קולעת נשגבת ולראש מחודד ונבון.  קרי מהווה שיבוט מוצלח של הקליעה האמיצה וחסרת המצפון של רג'י מילר, של השליטה בקצב המשחק ובמסירה של נאש, ושל הקלילות והמהירות הבלתי ניתנת לעצירה של קווין ג'ונסון.

אבל, וזה וואחד אבל – הם כולם היו שחקנים מעולים, אבל אף אחד מהם לא עורר כזה פחד בקרב היריב וכזה ביטחון אצל חבריו. אף אחד מהם לא השתלט על משחקים בצורה כל כך משועשעת ומוחלטת. אפשר לאהוב אותו או לא לאהוב אותו (אם אתה נטול מוח ולב), אבל אי אפשר שלא להתמוגג מהאופן שבו הוא משבית ומשפיט ליגה שלמה עם מבנה גוף שמתאים לביליארד.

אני לא סובל את הירידות על גולדן סטייט בשבועות האחרונים. זו לא חכמה להיות אוהד הצלחות – אבל זה מעצבן לא פחות, ואולי יותר להיות שונא הצלחות. גם אחרי שתי עונות מעולות, גם אחרי שבירת שיא הנצחונות, גם אחרי שצלחו את המערב הרצחני – גולדן סטייט היא לא בגדר מובן מאליו.

היא עדיין קבוצה של אובראצ'יברים שכל ניצחון שלהם הוא בגדר סיפור סינדרלה מקסים. לגולדן סטייט לא היה שום מזל בדראפט בשנים האחרונות, אף כוכב-על לא 'לקח את כישרונותיו' לחוף המערבי. היא מהווה חבורה של שחקנים לא-מדהימים, רובם לא מהטופ של הליגה, שמשחקים נכון, יפה, חזק וחכם.

כולם, מהאול-סטאר לשעבר איגודאלה ועד האול-סטארים הנוכחיים, מוותרים ומוותרים הרבה. לקרי באמת אין בעיה שתומפסון יקבל את אור הזרקורים , לגרין באמת אין בעיה להתלכלך מתחת לסלים, לבוגוט באמת אין בעיה לשחק משחק כן ומשחק לא. קר הצליח להשרות אווירה של 'כולם בשביל אחד', של וויתור, של הנאה משותפת, וזה המפתח.

גדלתי על התיאורים של הדוקטור בשנות ה- 80', ומשם כל האהבה שלי לנ.ב.א. אבל להשוות את קליבלנד לגולדן סטייט מהבחינה הזאת זה מכאיב בשריר המצפון. לברון, האיש והאגו והכישורים שעוברים לכל מיני מקומות בכל מיני תיזמונים מייצג אנוכיות, יצירת ערימת כוכבים במחטפים ובקומבינות.

אין שום קומרדיות ואחווה בקליבלנד, אלא רק צל כבד וגדול של רודן מרגיז (והידד ל-ללל!) שמקבץ סביבו שחקנים המוכנים לשאת את אישיותו הבלתי-נסבלת ולסתום את הפה. רגע לפני שמתחילה סדרת הגמר הכי מוצלחת כבר הרבה שנים, אין שום דרך בעולם לראות בגולדן סטייט מי שהניצחון שלה מובן מאליו. החבר'ה מהמפרץ יישארו האנדרדוג מול המפלצת מאוהיו. מול גוליית השרירין מקליבלנד עומדים חבורה מוגבלת מאוד של שחקנים, שפשוט משחקים בהתלהבות ובשמחה, בענווה ובהקרבה – וגם אם הם ינצחו זה עדיין לא יהיה בגדר ניצחון מובן מאליו, אלא סיפור סינדרלה לכל עניין ודבר.