חלק ראשון:

אחים ספלאש יפים ונחמדים

לא ולא, בשום פנים

אל תלכו לקליבלנד,

השמרו מקליבלנד!

בקליבלנד, קווין לאב,

וצ'אנינג פריי קולעים שלשות,

באוהיו ג'יי. אר. סמית',

יומם וליל לסל מרשית,

בקליבלנד הקוף–גורילה

ירצה לחסום אתכם חלילה!

אל תלכו–נא, קטנטנים,

לקליבלנד בשום פנים!

בקליבלנד נוהם

בג’ים ובמכון

הפרא, המפלצת,

לברון!

באקרון הוא מתרוצץ,

על ילדים קטנים קופץ.

בושה לך,

חרפה לך,

הפרא, לברון!

ואבבא ואממא יושבים בצל צמרת,

ודל וסוניה אומרים כך, זאת אומרת:

"נוראה היא קליבלנד, כן, כן, כן!

סכנה בקליבלנד, כן, כן, כן!

אל תלכו לקליבלנד, אחים ספלש מלאי–חן!"

אך אבבא ואממא נרדמו תחת עץ

וקליי וסטפי — לקליבלנד מהר כחץ!

לקליבלנד! לקליבלנד!

בקליבלנד חודרים לסל בקלות בערך,

קולעים שלשות כמו בני מלך,

כן אחי, קליבלנד!

אין כמוך, קליבלנד!

את מו וויליאמס ראו בדרך

וקלעו מעליו שעה לערך, –

כן אחי, קליבלנד!

אין כמוך, קליבלנד!

עם רוסי אחד או שניים,

שיחקו במחניים,

בקיצור, קליבלנד !

אין כמוך, קליבלנד!

אז הואיל צ’ארלס האציל

ולנהם להם התחיל,

לנהם להם התחיל,

להמהם להם:

שם

ליד קו השלוש

קווין לאב

אל סלכם הפנה את הראש.

אם תרצו תרגישו חיש

איך יכול לכם לקלוע

זה האיש!

"אנו את קווין זה האיש

לא רואים בעיניים,

בעיניים,

אנו את קווין לאב

נכשיל ברגליים,

ברגליים,

אנו את קווין לאב,

נצבוט באוזניים,

באוזניים,

אנו את קווין לאב,

נרתק בכתפיים,

בכתפיים!"

קווין לאב את זאת שמע וברח מרוב אימה.

כך נאה לך, רשע, כך יאה לך!

אך הנה מאזור הצבע

מתנשא ענק הבהמות–טריסטן תומפסון.

מתחת לסל הוא עולה ונוהם,

הוא נוהם ורועם,

ישמרנו השם!

וקליי וסטפי בצחוק, בצחוק מתמוגגים,

ואת כרסו – הוי אממא! – בדגדוגים מדגדגים:

"איזו כרס איזו כרס

אין כמוה בכרסים!"

נעלב אז טריסטן

הבהמות!

נס אל חדר ההלבשה

וישאג איומות!

אל לברון, אל לברון,

קורא הוא בקולי–קולות:

"לברון, לברון, לברון,

אללי, לברון, צא מהמכון!

ועל שני השקצים, קרי ותומפסון,

אל תחוס, אל תחוס, לברון!"

חלק שני:

נתחלחלו שני הבנים של אמא,

LBJ צועק: קדימה

באוהיו הוא פוסע,

שר בקול מזעזע:

"אני המפלצת, השן הקוצצת,

אני הגזלן הרשע לברון.

ואין לי עניין עוד

בשום בנננות

ובשום שוקולדות

ובשום מרמלדות,

כי רק בנערים,

קטנטנים, חמודים –

כמותכם, שני אחים!"

בעיניו נוראות כבר מבריק הוא,

בשיניו נוראות הוא חורק,

ריצה נוראה של 20-0 כבר מריץ הוא,

ומילה נוראה הוא צועק:

"קרבס קרבסיים!

ארוחת הצהריים!"

הילדים בבכי עונים לו,

מתיפחים, מתחננים לו:

"לברון, ביום צרה

חוסה נא עלינו.

אל אימנו היקרה

חיש מהר שלחנו.

לעולם מסוניה עוד אנו לא נברחה

ועל האליפות הזאת לעולם נשכחה.

הוי, אוכל אדם חביב, נתחנן אפיים:

סוכריות לך נקריב, תה עם עוגותיים".

אך הפרא המפלצת עליהם נשא קולו:

"N ——- O!"

אז לסטף קליי סח:

"מישהו, נדמה לי כך,

אל המגרש עכשיו נכנס.

זהו דריימונד, זהו דריימונד,

זהו דריימונד כן כן כן!

זהו דריימונד כן כן כן!"

דריימונד אל קליי וסטף

מדלג,

דריימונד את קליי וסטף

מחבק,

ובחיוך נעים ורון

סח לפרא לברון:

"הה, בבקשה ממך,

יקירי מר לברון,

נא מהרה

ושחררה

את האחים,

וחזור–נא מהר אל המכון!"

אך הפרא קופץ וחוטפהו

וחוסמהו ומשפילהו

ומן הכלים מוציאהו

ובוכה וצועק גרין:

"אבוי שיפוט נורא,

מעולם לא עשיתי אף עבירה,

אולי פעם, אבל תאמינו לי שלא בכוונה!"

ושני האחים –

נערים אומללים! –

בתבוסה הגדולה מסתכלים

ובוכים

ובוכים בכי מר.

חלק שלישי:

אך שור! מפאתי הספסל הולך לו סטיבי,

מוליך את פקודו הווטרן איגי.

דריימונד הטוב בנחת

לאיגואדלה אומר אז ככה:

"הה, בבקשה ממך,

שתק את לברון בן–רגע,

שהפרא וי לי וי

לא יחטוף עוד,

לא יטרוף עוד,

את רעי, את ילדי!"

התקפץ לו,

הצטחק לו

איגואדלה בנועם–חן,

ואת לברון בן–רגע הוא ניטרל כזבוב, אמן!

מנתרת, מזמרת, מאושרת החברה,

מסתובבת,

משתובבת

במסיבות האלופה:

"אתה הצלתנו,

אתה גאלתנו,

מהפסד אתה הושעתנו, איגי.

אתה MVP,

ואלוף אמיתי,

קלעת, חטפת, ברבע הרביעי!"

אך בחדרי ההלבשה, לבד בחושך,

עצוב ל LBJ הפרא,

עצוב לו שם והוא מסכן.

והוא בוכה, והוא גונח,

בוכה, גונח,

מתיפח:

"הה, רחמו עלי רחם!

אללי, אללי,

רחמו נא עלי.

אהיה טוב, אהיה טוב, אהיה טוב,

אהיה טוב,

ואתחיל ילדים לאהוב,

לאהוב, לאהוב, לאהוב!"

חסו קליי וסטף על המלך

ויגידו לאיגואדלה: "אולי הספיק לו ללמך?

אם כבר באמת הוטב אצלו האופי,

תן לו ואלינו הנה יצטרפה,

אנו ניקחנו

— יופי! יופי! יופי!

אנו ניקחנו

עד לחיפה!"

מתרצה אז איגי ועושה מחווה

ומצביע בידו לחדר ההלבשה,

ומשם בצחוק מתוק, ביעף, מופיע לברון.

ופניו של ג’יימס כבר נעימים הם ומלאי רון!

"ארקד ואתופפה,

כי לוקחים אותי לחיפה!"

מרקד לו, מרצד לו הלברון, הלברון

טוב אהיה כבר, טוב אהיה כבר, זה נכון,

זה נכון!

ואחושה ואלושה לרעי לילדי

רקיקים עוגות–חלות, למתת גם לשי!

בשווקים,

בשווקים,

אהלך בזמר רם,

רקיקים,

רקיקים,

אחלקה בחינם!

וסטף

מוכשר נורא,

וקליי אלוף נפלא,

לי יהיו, יהיו ממש,

מקור שמחה והשראה.

אפנקכם במסאז’ ואנגן בדיג’ירידו

אף פרוטה לא תשלמו.

כי לברון, כי לברון,

את שחקני הדאבס אוהב המון!

פעם חשבתי שאני הכי שווה,

והיום אני לכם משתחווה!"

****************************************************************************

סיפור זה מבוסס על "ברמלי" מאת סופר הילדים הרוסי קורני צ’וקובסקי והתרגום המופלא של נתן אלתרמן (הוצאת עם עובד 1977) עליו גדלתי. הסיפור הוא על שני ילדים קטנים, גדי וימימה, המוקסמים מאפריקה. בזמן שהוריהם נרדמים הם בורחים ומגיעים לארץ פראית זו.שם הם מתהלכים כמו בני מלך, מתגרים בכריש בן-קיש ומציקים לסוס היאור, עד שביאושו הוא קורא לאוכל האדם ברמלי. אחרי שברמלי תופס את הילדים מגיע דוקטור אויזמר החביב ומנסה לדבר על ליבו של הפרא, אולם ברמלי משליכהו לקדרה ומדליק המדורה. למזלם הגורילה קוראת לתנין שבולע את ברמלי ומציל את המצב. לאחר שהיה בבטן התנין ברמלי חוזר בתשובה ומתאפשר לו לצאת לחופשי. ילדי מכירים את הגרסה המקורית, אם אקריא להם את הגרסה עם לברון הם לא ירדמו בלילה. ניסיתי כמה שאפשר לשמור על מבנה השורות והחריזה המקורית הקלאסית, היא פחות קליטה ובנויה במשקל שונה מזה המקובל היום.