רגעי השיא של העונה בעיצומם ואיתם גם רגעי השיא שלי ככתב של הופס כאן בארצות הברית.

ביום רביעי אחה"צ, יום לפני משחק מספר 2 בגמר המזרח, יצאתי לדרכי מאינדיאנה לכיוון קליבלנד.

הפעם לעומת הפעם הקודמת אני מגיע לשלושה ימים מלאים כדי להתארח אצל חברים ישראלים שגרים באקרון, אוהיו וגם הם ממש כמוני עובדים כשליחי הסוכנות היהודית כאן באיזור.

כן כן, אותה אקרון שכולכם מכירים מהבחור שרק 20 דקות לפני כתיבת שורות אלה דפק לי טריפל דאבל מול העיניים – לברון ג'יימס. החלטתי לנצל את ההזדמנות ולהגיע לאקרון בכדי לנסות להבין וללמוד את המורשת של לברון בעיר לפני שאני נוסע למשחק עצמו.

חבריי מאקרון עובדים במרכז היהודי הקהילתי בעיר ולכן זו הייתה גם תחנתי הראשונה. בתוך המרכז יש בית ספר יהודי, בו לומדים ילדים יהודים ולא יהודים, אבל לכולם באותו בוקר יום חמישי היה מכנה משותף אחד – חולצות של לברון ג'יימס. לדעתי ל-70% מהילדים היו באותו היום חולצות של לברון – גיבור העיר.

בתוך המרכז פרט לבית ספר גם בריכת שחייה, חדר כושר, גן ילדים ואולם כדורסל. אחרי שלקחתי כמה זריקות(2 מ-5 מחצי מגרש, לא רע..) המשכתי יחד עם שי(החבר המקומי) לפגוש בחור בשם ג'ו. ג'ו הוא בחור יהודי שהתברר לי שנמצא בטופ של עשירי ארצות הברית בזכות חברה ענקית שהקים לפני שנים. בנוסף לניהול החברה שלו, הבחור משקיע המון בקהילה היהודית בעיר ובסטארט אפים ישראלים.

יהודי טוב.

מכיוון שהוא העשיר הגדול בעיר (אחרי החוזה של לברון עם נייק הוא כנראה כבר במקום ה-2) לפני כ-20 שנה הוא החליט לטפח נער צעיר מעיר הולדתו – לברון ג'יימס.

בשיחה איתו הוא סיפר לי שממש על אותם הסלים שאני צלפתי אליהם מהחצי לפני כמה דקות לברון היה נוהג לעשות אימונים אישיים שהיה ילד.

הילד המוכשר מאקרון היה מגיע לשם בכל יום יחד עם ג'ו ועושה אימון במרכז הקהילתי היהודי בעיר.

בנו של ג'ו הפך לאחד מחבריו הטובים של לברון ואף שיחק איתו בקבוצת התיכון המפורסמת שלהם באקרון, ה-fab five של תיכון סט. וינסנט מרי.

אם תסתכלו על תמונה קבוצתית שלהם מאחת השנים תראו שם שחקן לבן אחד – זה הבן של ג'ו.

הוא מספר שלברון היה נוהג לישון אצלו בבית בשק שינה יחד עם חברו הטוב. הזיה. היום הם עדיין בקשר נפלא וללברון ולו יש עסק של כובעים במיאמי שגם עליו טרח לספר לנו ג'ו, יחד עם שלל תמונות שהוא צילם את לברון לובש את כובעי החברה.

הוא מצידו עדיין שומר על קשר מצוין עם לברון ממקום מושבו על הפרקט בכל משחק של הקאבלירס.

באופן כללי לברון נמצא בקשר די קרוב עם הקהילה היהודית בעיר וידע למי להתחבר מגיל צעיר. לג'יימס יש קרן גדולה שנותנת מילגות לילדים עניים ברחבי אקרון בכדי שיוכלו ללכת ללמוד באוניברסיטה ומי שלקח לברון לנהל את הקרן הזאת הוא טוד סטיין – עוד יהודי שנמצא בקשרים טובים עם לברון.

בקיצור – לברון עושה עסקים עם כל היהודים החזקים בסביבתו. לא טיפש הבחור..

לאחר בוקר מעניין באקרון יצאתי לדרך הקצרה לכיוון קליבלנד.

כשהגעתי לאולם גיליתי בחוץ קרנבל שלם אשר כלל מגרש כדורסל מאולתר, מעודדות בכל מקום, דוכני אוכל, במה עם הופעה חיה של להקה, חנויות ומאות אנשים. מכיוון שהגעתי רק שעתיים לפני המשחק לא יכולתי להנות מהקרנבל ומיהרתי להכנס לאולם.

בפעם שעברה שהייתי בקליבלנד עוד לא הייתה לי את האקרדיטציה מהופס (זה היה בשלבי אישור), אבל הצלחתי להתקמבן ולהיכנס כמשפחה של דייויד בלאט (אני לא באמת משפחה של דייויד בלאט), ולכן זו הייתה הפעם הראשונה שאני נמצא בקליבלנד כאיש מדיה.

הייתי כבר בעשרות משחקים העונה במקומות שונים ברחבי ארצות הברית (כולל אחד בלוס אנג'לס בסיבוב הראשון בפלייאוף), אבל מה שחוויתי אתמול בקליבלנד היה עולם אחר.

פי 5 אנשי תקשורת, מיליון חדרים מפוזרים (אחד לפיתוח תמונות, אחד למסיבות עיתונאים, אחד לארוחת ערב וכו') וכל זה בתוך אולם עם מיליון קומות שמרגיש כמו מבוך.

בארוחת הערב התיישבתי בלי לדעת עם כל החבר'ה הקנדים שהגיעו לסקר את הראפטורס. האמת – אין להם מושג. רואים שטורונטו לא היו במעמד הזה אף פעם.

כל כתב שם בכלל מסקר משהו שהוא לא ספורט והערוץ אליו הם שייכים שלח אותם לקליבלנד כי מה לעשות שצריך גם לכתוב על כדורסל עכשיו שהראפטורס טובים. שאלתי אותם על אנתוני פארקר – לא היה להם מושג מי זה.

על מה יהיה בקיץ עם דרוזן? חלק לא ידעו שהוא מסיים חוזה. הם צריכים שם כתבים של הופס בקנדה…

שניגשתי למנה השניה בבופה לידי בתור עמד כתב החצר של לברון ג'יימס – בריאן ווינדהורסט מespn. הבחור רחב מימדים ועכשיו אני יודע גם למה. הוא החזיק שתי צלחות בשתי ידיו העמוסות מכל טוב. הוא היה נראה לי כמו המלצרים במסעדות הערביות שמחזיקים מלא צלחות עם מלא אוכל איכשהו על שתי הידיים שלהם רק בגירסא האמריקאית. לבריאות בריאן.

לאחר האוכל הלכתי לפרקט לנסות ולתפוס קצת תמונות והפעם בשונה ממשחקי עבר שהייתי בהם, האקרדיטציה של מנחם חזקה יותר מהכל ועליתי על הפרקט להריח קצת את הכוכבים ולצלם אותם. ממש בדקו אותי וביררו אם אני יכול לעלות על הפרקט. כבר לא שכונה. למרות הבדיקות

לאחר שהייה קצרה על הפרקט ניגשתי להגיד שלום לחברי שי שישב עם ג'ו המיליונר בשורה הראשונה על הפרקט.

מיהרתי לעלות למעלה (אחלה מקום יש לנו בקליבלנד, הרבה יותר טוב משיקאגו שישבתי על התקרה) ומיד התחיל המשחק.

ניסיתי להבין מה כל כך שונה בקליבלנד. מה עושה את הקבוצה הזאת כל כך קטלנית בזמן האחרון.

מסקנה ראשונה – לברון ג'יימס חזר.

לא ראיתי את לברון כל כך טרי ואנרגטי מאז עונת האליפות האחרונה שלו במיאמי.

הוא באמת עושה הכל על המגרש – מנהל, מאמן, קולע, מוסר, מעודד. הכל.

לא סתם הוא דפק טריפל דאבל מפלצתי. הוא הרוויח אותו ביושר. בנוסף למספרים המרשימים לברון

עקף את שאקיל בדרך למקום הרביעי ברשימת הקלעים הגדולים בתולדות הפלייאוף.

כשהראו את הנתון על המסך ביחד עם צילום של לברון הקהל כולו נעמד על הרגליים ומחא כפיים ולברון לשם שינוי שלח לקהל נשיקה דרך המסך!

באותו רגע היה אפשר לסיים את המשחק. הקהל הגיע לפורקן.

מסקנה שניה – קור הרוח של טיירון לו

אני מאותם האנשים שכעסו מאוד שפיטרו את דייויד מקליבלנד. מאותם האנשים שרק רצו שהם יפסידו ויידפקו אחרי מה שהם עשו לעם היהודי.

עם הזמן ובמיוחד עכשיו אני יכול להודות – גריפין כנראה צדק.

זה לא שקליבלנד ולברון היו בסדר באופן שבו הם סיימו את הקשר עם דייויד, אבל טיירון לו מרוויח את הכבוד והשקט מהכוכבים בעיקר בזכות קור הרוח שלו. הוא לא ממהר לשנות רוטציות, לא משתגע שהקבוצה היריבה תופסת ריצה ובעיקר דואג לדבר ולהגיד משהו קטן לכל שחקן באוזן במהלך המשחק.

לקבוצה עם כל כך הרבה כלים כמו קליבלנד לא צריך מאמן שיהיה גאון הדור. צריך מאמן שיריץ תרגילים נכונים ובעיקר ייתן שקט וביטחון לשחקנים שלו ובמיוחד לכוכבים ובזה טיירון לו מצטיין.

מסקנה שלישית – המזרח פשוט על הפנים

אני לא לוקח שום דבר מקליבלנד שמשחקת מצוין, אבל מה לעשות שיותר קל להיות קטלניים נגד קבוצות שתי רמות מתחת.

קחו לדוגמא שחקן פלייסטיישן מעולה – הוא ינצח לרוב שהוא משחק ברמת ALL STAR, אבל שהוא משחק ברמת SEMI PRO הוא יביס וכמעט לעולם לא יפסיד.

זוהי קליבלנד של המשחק. קבוצה שמשחקת בפלייסטיישן כרגע מול יריבות ברמת SEMI PRO וברגע שיגיע הגמר הם ייתקלו בבעיה. כשאתה משחק ברמה נמוכה אתה מתרגל אליה. ברגע שיגיעו קבוצות ברמת האולסטאר קליבלנד תיהיה קצת בהלם תרבות.

קווין לאב לא הפסיד משחק פלייאוף בחיים שלו ופתאום יגיע להר הגעש באוקלנד. זה יכול לקחת לה משחק אחד או שניים עד שתתרגל, אבל בגמר זה כבר עלול להיות מאוחר מדי. אני חושב שהפסדים זה דבר בריא מאוד לקבוצה (במידה מסוימת כמובן) והעובדה שקליבלנד לא מפסידה תזיק לה מאוד כשתפגוש את אוקלוהומה או גולדן סטייט בגמר.

מסקנה רביעית – קיירי חזר

האיש מפלצת. התנועה שלו היא כמו פעם, הזריקה שלו חדה יותר מתמיד והוא אפילו מנהל את המשחק לפעמים לא רע בכלל.

לא נראה שקיירי בכלל חושב על הברך הפצועה שלו והיה נראה שהוא חד מאוד ואף אחד לא יכול לשמור עליו. כולנו זוכרים את המשחק הראשון בסדרת הגמר של שנה שעברה עד שקיירי נפצע. הסיכויים של קליבלנד מול גולדן סטייט תלויים הרבה בו וכרגע נראה שהוא בשיא שלו.

קיירי הוא רוצח שכיר מחצי מרחק.

לאחר המשחק התקדמתי לכיוון חדר מסיבת העיתונאים ושמעתי את דוויין קייסי שדיבר על זה שהם לעולם לא נשברים והוא לא מזהה אפילו קצת רוח של ויתור בחדר הלבשה (אני בספק).

אחריו עלה טיירון לו שהיה משועשע ודיבר ארוכות עם הכתבים. ברגע שסיימו המאמנים לדבר הלכתי לכיוון חדר ההלבשה השמח ביותר בליגה – החדר של הקאבלירס.

בפעמים הקודמות שנכנסתי לחדרי הלבשה של קבוצות בליגה היו יחד איתי בין 10 ל-15 כתבים.

אתמול? לפחות 50. כמות בלתי הגיונית של אנשים שמתרוצצים בין השחקנים שתוך כדי זה צריכים לעבור מהמקלחת ללוקר ולהתלבש.

מיד עם כניסתי נעמדתי ליד שאמפרט וקיירי שהתלוצצו ביניהם תוך כדי שהם מתחרים מי לובש בגדים יותר מטופשים ומביכים.

מיד אחרי הלוקרים של שניהם ישנו הלוקר של ג'יי אר סמית שפתאום הגיח מהמקלחת לבוש בחולצה עם הדפס של הפנים של קווין לאב.

למי שאינו מעודכן – שחקני הקאבס בזמן האחרון מתלוצצים בכל רגע שרק אפשר בנוגע לקווין לאב וזו הייתה הדוגמא המושלמת לכך.

מסתבר שכמה דקות לפני זה אחד מאנשי הנהלת הקאבס נכנס לחדר הלבשה ושם עם השולחן עשרות של חולצות כאלה. שמח שם מאוד. בזמן שג'יי אר מדבר עם התקשורת צץ לו לברון בלוקר ליד ומתחיל לצעוק ולחפש את אר ג'יי (ריצ'רד ג'פרסון). לא מעניין אותו שהקול האימתני שלו לא נותן לאף אחד מאנשי המדיה לשמוע את ג'יי אר והוא לא מרפה עד שמבחוץ מקבל את הבשורה ריצ'ארד ג'פרסון ולברון לוקח אותו לחדר צדדי.

אני לא יודע מה הם עשו שם אבל הם יצאו מאוד מבסוטים…

לאחר כמה דקות בחדר ההלבשה של הקאבס אני יכול לאשר את זה שהחבר'ה שם מאושרים ומחוברים מאוד.

אני עדיין לא יודע אם הדיבורים על החיבור בין השחקנים זה הגזמה (אני זוכר בשנה שעברה גם את כל התמונות באינסטגרם, לחיצות היד, השיר ראפ של שאמפרט על הקבוצה וכו') או לא. יכול להיות שמתאים לתקשורת לצייר את הקאבס כקבוצה מחוברת ושמחה למרות שלא הרבה השתנה משנה שעברה (יותר בחיבור בין המאמן לשחקנים ופחות בין השחקנים לשחקנים לדעתי), אבל יכול להיות שאכן יש שיפור גדול בחיבור (לא יצא לי להסתובב בחדר ההלבשה שלהם בעונה שעברה).

לאחר כמה דקות בחדר ההלבשה של קליבלנד יצאתי חזרה לכיוון אקרון מבסוט מאוד אחרי חוויה ענקית שהייתה עבורי מיוחדת מאוד. פעם ראשונה בגמר מזרח ועוד עם הגישה שהייתה לי לכל מקום זה דבר שאני אזכור כל חיי.

אני מקווה שבעוד שבועיים אצליח להתעלות אפילו על החוויה הזאת עם ביקור נוסף בקליבלנד, הפעם בגמר האן בי אי.