המשחק הבוקר עורר בי רצון לכתוב. למעשה היה זה מהלך בודד, אבל תכף נחזור אליו.

*

לפני שבוע ושלושה ימים (מי סופר…) הודחה הקבוצה שלי מהפלייאוף. למי שלא עוקב, אני משחק בקבוצת הנערים הראשונה של הפועל ירושלים המוכנה "נבון" על שם ליאור נבון ז"ל.  לאחר עונה רגילה קלילה אותה סיימנו עם מאזן 21-1 והמקום הראשון במחוז דרום, העפלנו לפלייאוף בו הצטלבנו עם מחוז מרכז. (בצידו השני של הבראקט הצטלבו מחוז צפון ומחוז שרון.)

בסיבוב הראשון פגשנו את מכבי ראשון לציון. הגענו בתור הפייבוריטים ואכן ניצחנו בשני המפגשים (שני הסיבובים הראשונים מתקיימים במתכונת בית וחוץ). בסיבוב הבא פגשנו את עירוני נס ציונה. המשחק הראשון התקיים באולם קטן ומחניק בנס ציונה. היינו מוכנים מבחינה טקטית אך שיחקנו במעין עייפות בלתי מוסברת והפסדנו באחת עשרה נקודות הפרש.

למשחק הגומלין אצלנו, במכללת אורט (גם הוא לא אולם פאר…), הגיע קהל רב והשתמשנו בהגנה מיוחדת שבנינו כנגד רכז היריבה כדי לנצח ב-24 הפרש ולהעפיל לחצי הגמר. השמחה הייתה גדולה אך מרוסנת, שכן לפנינו עמדה משוכה גדולה בהרבה בדמות מחזיקת גביע המדינה הטרייה, מכבי תל אביב.

יריבתנו התהדרה במאזן 24-0 בעונה הרגילה שהעניק לה את הביתיות בסדרת הטוב מ-3. את שני סיבובי הפלייאוף הקודמים סיימה בהפרש ממוצע של 30.75 נקודות למשחק. סגל הקבוצה היה גבוה משמעותית משלנו ואובייקטיבית – גם מוכשר יותר.

המשחק של מכבי דמה לשלנו מבחינת ההסתמכות על כישרון בהתקפה. המטרה שלהם הייתה להגיע לזריקה מהירה וכשלא הגיעו לכזו, חיפשו חדירה לסל או קראו לפיק & רול. גבוהי הקבוצה לא היו מעורבים במשחק ההתקפה והיו אמונים על קטיפת ריבאונדים.

להבדיל ממכבי, לנו לא היה גודל רב אבל המשחק שלנו היה אגרסיבי יותר מכל קבוצה בארץ. לאורך כל העונה שיחקנו 40 דקות של לחץ על כל המגרש. החסרונות ידועים – עלולה להיווצר בעיית עבירות ועייפות – אך זה היה הדי.אן.איי של הקבוצה ובמקרה הצורך ידע הספסל לספק חלופות לשחקנים שנקלעו לבעיית עבירות.

המשחק הראשון נקבע להתקיים ביום שישי בצהריים בהדר יוסף. עלינו לחוש גאווה שקבוצת נערים בישראל משחקת באולם שכזה. השחקנים נכנסים בכניסה נפרדת מן הקהל שישוב ביציע – כיאה לקהל שאיננו מורכב רק ממשפחות, אלא גם מאוהדי כדורסל מתעניינים. הפרקט נפלא והספסלים נוחים, אך גולת הכותרת היא מזרון מיוחד למסאז' (!!!) בחדר ההלבשה.

לא השעה, שמוקדשת בדרך כלל למנוחה מתלאות השבוע, ולא האולם, הצליחו להסיט את דעתנו מן המשחק. עלינו חדים וממוקדים, אך נוכחנו לגלות שגם יריבינו התכוננו היטב. תחילה היה זה משחק של הפועל ירושלים נגד עידן אלבר, שחקן היריבה בו התמקדנו בהכנות לפני המשחק והפתיע אותנו ביכולת טובה אף יותר מן המצופה. מטר שלשות מהיר מצידו, רובן מספר צעדים מאחורי קו השלוש, איזנו את הפתיחה הטובה שלנו.

בהמשך עברנו להגנה ממוקדת כנגד עידן והוא אכן נרגע ואף נראה מתוסכל, אך חבריו נכנסו לעניינים והמשחק נותר צמוד. שניות ספורות לסיום המשחק עמדה התוצאה על שוויון 72. חבריי לקבוצה הראו יכולת מעוררת התפעלות בדקות האחרונות אך הכדור היה של מכבי. שריקה גבולית לעבירה על עידן אלבר, בעודו מכדרר בחצי שלו, נתנה לו הזדמנות לשבור את השוויון והוא אכן עשה זאת עם 1/2 מהקו. לא הספקנו לייצר זריקה ושבנו לירושלים מתוסכלים מהתוצאה, אך מרוצים מיכולתנו.

המשחק השני התקיים יומיים למחרת, ביום ראשון, מה שנתן לנו למעשה רק אימון אחד בין שני המשחקים. באימון הזה קיבענו את ההגנה נגד כוכב היריבה ובנינו תרגיל נוסף להתקפה (Double-elbow פשוט) אך כמובן שלא היה זמן ליצור תכנית שונה, מה גם שזה היה מיותר: הרי הרמה שלנו הייתה מספקת בשביל לנצח.

מכללת אורט נראתה פתאום קטנטנה ואוהדינו מילאו אותה עד סף-פיצוץ. קהל של חברים בני גילנו הגיע ויצר רעש ששיווה הרגשה של משחק על כל העונה. בתחילת המשחק טפח המאמן על ליבו של כל אחד מאיתנו, להזכיר: זה הבית שלנו, זה המשחק שלנו. אנחנו ננצח מהלב.

בניגוד למשחק הראשון, הפעם רעדו הידיים באופן מורגש. הרעש הרב הקשה עלינו להתרכז וקולות העידוד הפכו מטרידים. מכבי מצידה, כמו שעון שוויצרי. בעודנו מחפשים את הידיים והרגליים, הם ברחו ליתרון דו ספרתי.

באמצע הרבע הראשון נפרץ הסכר. רעש האוהדים הפך לזמר נוגה. תפסנו את הכדור ולפתע נזכרנו מה אנו מסוגלים לעשות איתו. המחצית נגמרה ביתרון שתיים לטובתנו. אנחנו נגיע להדר יוסף, ואנחנו נפרק אותם, אמר המאמן. אבל קודם, בואו נגמור את מה שהתחלנו.

עלינו אחוזי טירוף למחצית השנייה אך נתקלנו ביריבה מרה. עד כה מעולם לא נתקלנו בקבוצה שלא נפלה שדודה לרגלינו כשהיינו מרוכזים. בעונה הסדירה, הטוענת לכתר – מכבי ראשון לציון – העזה לנצח אותנו 80-72 בביתה. בביתנו באנו לדרוס, וניצחנו 92-39. 53 הפרש. אולם מכבי סירבו ליפול והמשחק האגריסיבי שלנו החל לתת את אותותיו. שלושה שחקנים נקלעו לבעיית עבירות.

מכבי עלו ליתרון אך סירבנו להישבר. אנחנו קבוצה עם אופי, וזה לא נאמר מתוך שחצנות. בשיא הקאמ-באק, רכז הקבוצה טמיר נחת על קרסולו ונקע אותו. הוא פונה מהמגרש בעזרת החברים ופיזיותרפיסט המחלקה רץ לעברו. הוא עטף את הנעל של טמיר בתחבושת אלסטית וביקש ממנו לפסוע הלוך ושוב. לא צריך להיות מומחה לשפת גוף כדי לראות שטמיר הסתיר את הכאב. לשבת בחוץ במשחק בו אנחנו נלחמים על החיים שלנו? לא בא בחשבון. "הכל בסדר". לעזאזל, אם זה בסדר, מה לא בסדר?!

באנדרנלין של המשחק זה לא עניין אף אחד. טמיר נשך את השפתיים ושב למגרש. בזמן הזה שני שחקנים כבר היו בחוץ עם חמש עבירות.

שדה, הגארד השני שלנו, חרג מהרגלו להתעלם מקו השלוש וקלע משם פעם אחר פעם – 5/5 בסיום המשחק.

הבדלי הגודל נראו עתה משמעותיים מאי פעם. חרף מאמצינו ההירואיים לסגור לריבאונד את הגבוהים הצהובים, כל מומנטום שלנו דוכא בעזרת רצף ריבאונדים התקפיים. המשחק נותר צמוד ועידן אלבר התעלה פעם נוספת על הציפיות שלנו. בדקות האחרונות לקח על עצמו את מרבית נטל ההתקפה וניהל את המשחק בהצלחה. בדקה האחרונה נשלח פעם אחר פעם אל קו העונשין אך הותיר אותנו מאוכזבים. גם ניסיון מקורי של חבר קבוצתי לנגב את הכדור בזיעת ידיו וכתפיו ולאחר מכן להגישו לשופט, לא הצליח להוציאו מריכוז. (עידן עלה על התרגיל וביקש לנגב את הכדור…)

גם הפעם היינו במרחק נגיעה. התוצאה הסופית הייתה 79-76. יצאנו מתוסכלים אבל מרוצים. הוכחנו שאנחנו טובים לפחות כמו כל קבוצה אחרת בליגה. איזו הרגשה, הא?

*

מהלך בודד במשחק בין הת'אנדר וגולדן סטייט הוא זה שהוביל אותי לכתוב על הסדרה נגד מכבי. משך כל ההכנה לסדרה, חזר המאמן על הערה אחת: שלא יחדרו לאמצע. ניתוח מעמיק של הווידיאו הוכיח שמכבי תל אביב, כמו הרבה קבוצות בעולם, מבססת את המשחק שלה על חדירות לאמצע. משם יש המון אפשרויות שקבוצה יכולה לנצל. לכן שמרנו במין "טופ-סייד" או "Ice", אך שתרצו לקרוא לזה – כלומר, הובלנו את השחקן לכיוון הסייד ליין, שם היה צריך לחכות שחקן נוסף. סמכנו אחד על השני, לא תמיד בצדק, שנמנע מהיריב לחדור לכיוון האמצע.

הגנה זו איננה נוסחה מנצחת כמובן, אבל למיטב ידיעתי עוד לא נמצאה נוסחה מנצחת לכדורסל. נגד קבוצות מסוימות, במצבים מסוימים, הגנה זו יכולה להיות טובה יותר מהגנה אחרת.

לא נדרשת הבנה גדולה בכדורסל על מנת להבחין שמתחילת המשחק דוראנט שמר על גרין ואיבקה על בארנס. המאצ'-אפ הזה, שבמבט ראשון נראה לא הגיוני, מתבהר כשנזכרים שאוקלהומה אוהבת להחליף בפיק & רול. כך במצב של פיק & רול בין קארי ודריימונד, דוראנט יתמודד מול קארי במקום איבקה – תסריט עדיף מבחינת דונובן.

אמנם דוראנט שומר על קארי טוב יותר מאיבקה, אבל גם הוא כמובן לא מסוגל להסתדר מולו באחד על אחד. לקראת סוף הרבע השני, אם זיכרוני לא מתעתע בי, האיר את עיניי מהלך בודד. פיק & רול בכנף בין קארי ודריימונד הותיר את קארי נגד דוראנט. דוראנט כלל לא הפריע לקארי לחדור לכיוון קו הסייד ליין, ולאחר שדוראנט נותר מאחור קלע קארי סל קשה נגד עזרתו של אדאמס.

תחילה חשבתי לעצמי, "דוראנט, לזה אתה קורא הגנה?" ומחשבת ההמשך, "אדאמס, בוקר אור, מה דעתך להגיע לעזור מוקדם יותר?". אלא שאז נזכרתי בקלישאה המפורסמת, "נראה אותו מנצח אותנו עם זריקות כאלו". זריקה כמו הסל המדובר של קארי היא זריקה שכל מאמן יריב היה חותם עליה. אצל קארי, אנחנו רגילים שזריקות שעליהן נאמרת הקלישאה הן זריקות טובות. אלא שאז אני נזכר, שהרעמים באמת ניצחו את המשחק…

מודה ומתוודה, שמתי לב לתופעה מאוחר ומאז לא ראיתי את המשחק עוד פעם. ייתכן והייתה זו התאמה נקודתית ועתה יפסיקו לעשות זאת. עם זאת, ההיגיון מאחורי השיטה מרמז לי שזו גישה מהבית. דוראנט לא מסוגל לשמור על קארי, אבל מסוגל לשמור על צד אחד של קארי. ברגע שהשחקן העוזר, אדאמס לדוגמה, יודע בדיוק לאן קארי יחדור, הוא יכול לבוא לעזרה בחכמה ולכפות על קארי זריקות קשות. זה יפה, ונרשם מבחינתי לזכותו של דונובן.