אתם יודעים מה למדתי בחב"ד כשהייתי הולך לשעורים של החבר שלי, הרבי קסלמן האוהד הדפוק של הלייקרס?

ש-13 ביהדות הוא לא מספר 'רע'. זה מספר השנים עד לבר מצווה.

13…מי יודע? 13! אני יודע…13 (כבר שכחתי…)

13 זה גם "אחד"

13 זה גם "אהבה".

טוב, אין לזה קשר ליום הזכרון ליום השנה ה-13 של מותו של אחד משחקני ה-NBA הגדולים ביותר, אחד שבתחילה מאד הערכתי כשחקן, ואח"כ כשהוא עבר לגור לרח' קילבורן בגרדן סיטי, זה היה 4 בתים מביתי (15 קילבורן), הערכתי כחבר. לא פעם ולא פעמיים נסענו ברכבת 'לונג איילנד ריילרוד' למשחקים כשהיה שחקן בקבוצה, ואח"כ מנהל, וכמה פעמים נסעתי  איתו בלימוזינה שבאה לאוספו גם כשחקן וגם כמנהל.

הוא נפטר בפתאומיות בגיל 62 מהתקף לב. טסתי מפלורידה להלוויתו. ביום השנה למותו החלטתי להכניס סיפור שפעם כתבתי עליו כחלק מ-'50 הגדולים'.

*******

דייב דה-בושר
כשאני ניזכר שב-1970 דייב דה-בושר היה המנהיג הרוחני של הניקס עם וויליס ריד, וולט פרייזר, דיק בארנט, ביל בראדלי, קסי ראסל, דייב סטולוורת´, מייק ריורדן, וב-1973 נוספו אליהם ארל מונרו, ג´רי לוקאס, פיל ג´קסון, דין מנינג´ר, הנרי ביבי (האבא) וג´ון ג´יאנלי, בא לי לבכות. ולהכניס את אייזיה תומאס על מה שעשה העונה לניקס הנוכחית ל-"בית מעצר שרון". זה היה שיא השיאים של כדורסל קבוצתי חכם. לא יהיה כזה יותר. ותראו מה יש לנו עכשיו.

=================================================
"מיסטר D"
=================================================

"מיסטר D" קראו לדייב דה-בושר, לדעתי שחקן ההגנה הטוב ביותר ששיחק בנבא עד היום, כולל מייקל ג´ורדן. לכבודו ובגללו החל קהל המדיסון סקוור גארדן בצעקתו הידועה "די-פנס…די-פנס…" קריאת העידור להגנה שהפכה להיות בינלאומית.
הוא האחראי לקריאה הזאת כמו שלארי בירד אחראי על ניקוי סוליית הנעל, ומייקל ג´ורדן לקרחות שהפכו אופנה עולמית. כשהוא שיחק ונאמר לו על ידי המאמן רד הולצמן "TAKE HAVLICHEK" זה היה סוף הספור של "הונדו". כל זמן שדייב שמר עליו הבליצ´ק – או כל שחקן אחר בליגה – השחקן פשוט נעלם מהמשחק. נוטרל לחלוטין כאילו לא היה על הפארקט. הוא היה רק 1.98 מ´, אבל הוא נחשב עד היום לאחד הריבאונדרים הטובים שהיו. הוא סיים קריירה עם 10.2 ריב´ למשחק (ו-16.2 נקודות למשחק) רק בגלל שהוא היה שחקן פינה שלא התמקם תחת הסל. אחרת היה מסיים עם ממוצע ריבאונדים של 20. אבל כשהוא היה ניכנס לאזור הצבע לא היה כח בעולם שיזיזו משם. הוא היה חזק ביותר, והיה לו חצי גוף תחתון מסיבי, ואיש לא הצליח אי-פעם להזיזו מעמדתו. אילו שיחק נגד שקיל א´וניל היום, ושקיל עם גבו אל הסל מנסה לדחוף את דה-בושר אחורנית, אז גוד-לאק לך שקיל. עדיף כבר שתנסה להזיז את חומת סין.

=================================================
" ביוטיפול בסקטבול "
=================================================

הוא שיחק בכל תקופת ה- "BEAUTIFUL BASKETBALL" של הניקס הנחשבת עד היום – כמעט ללא יוצא מין הכלל – כקבוצה עם המשחק הקבוצתי האופטימאלי מכולן, עבר או הווה. עם השחקנים שכבר הזכרתי- פרייזר, בראדלי, בארנט, ריד, ועוד, בניצחון האליפות של 1970, ואח"כ נוספו להם מונרו, לוקאס, ואחרים לניצחון ב-1973, הם שיחקו כדורסל טהור, קבוצתי, ממושמע, נהדר. הדבר שמחשיבים כשינוי הגדול מכולם הייתה עבודתו של הולצמן עם ארל "דה פרל" (פנינה) מונרו". בבולטימור הוא השחקן האינדיבידואליסט והקוסמי ביותר בליגה. רק "פיסטול" פיט מאראביץ´ שיחק אינדיבידואלית וקוסמית כמוהו (וגם הוא עבר מהפך שלם כשעבר לסלטיקס של לארי בירד, אך הוא היה כבר בערוב יומו בעוד שמונרו הגיע לניקס בשיאו). מונרו הפך לבורג חשוב במשחק הקבוצתי הנפלא של הניקס שהביא אליפות שנייה ב-1973.

בהנהגת דה-בושר הם עשו מכדור ל-"OPEN MAN" דת. מאמנם היהודי רד הולצמן לא הפסיק לטחון להם בראש משחק של"אופן מן". עם שחקנים נהדרים ומאד חכמים כבראדלי (´סטפנדיית רודס´ וסנטור ארה"ב), ג´רי לוקאס (גאון עם IQ של 150 שיכול היה לקרוא 50 עמודים מספר הטלפונים של מנהטן ואח"כ לזכור בע"פ את כל הטלפונים), דה-בושר (הפך לקומישינר של ה-ABA ואיש עסקים מצליח ביותר) וולטר פרייזר – הנחשב לאחד הגארדים החכמים והגדולים ושניבחר ל-"50 האגדות"), וויליס ריד (הסנטר הנמוך הנחשב עד היום לסנטר הקבוצתי הגדול מכולם, ואף הוא בין ´50 האגדות´), הניקס שיחקו משחק קבוצתי מושלם שלא נראה עד אז, ולא נראה כמוהו יותר.

הם שיחקו בתנועה שוטפת. כולם זזים, רצים, מחליפים מקומות, והכדור עובר מיד ליד 5, 6, 7 פעמים ויותר, עד שמוצאים את ה-´אופן מן´ לזריקה. צורת משחקם נלמדת היום בכל בי"ס לכדורסל. הם היו הטובים ביותר, ודה-בושר היה קפטן הקבוצות הנפלאות האלה, ומנהיגן ללא כל ערעור או שאלה.

ייתכן מאד שהחמישייה הזאת, ולא הבולס של 1996-7 ולא הווריורס של 2016 היתה הטובה בהסטוריה? אני לא אתפלא בכלל. הצרה איתם היתה שלכולם היו עניינים אחרים שהעסיקו אותם יותר מהמשחק הילדותי!

=================================================
" UGLY  BASKETBALL"
=================================================

דה בושר היה גם מעורב ב-"UGLY BASKETBALL" של הניקס בשנות השמונים המאוחרות ושנות ה-90 כשהוא משמש מנכ"ל הקבוצה. הוא היה מעורב גם בדראפט שהניקס זכתה בו בבחירתו של פט יואינג, דראפט שהיה "FIXED" אבל איש לא הודה בו אף פעם, כולל דייב דהבושר.

לקבוצות ההן לא היה כשרון, רק כח, ודה-בושר היה האחראי על הדראפט של המפלצות הגדולות ביותר ששיחקו בניקס. היה זה הכדורסל המכוער שנראה עד אז, ולא נראה מאז, ואני אהבתי כל שנייה ממנו. אני מדבר על השנים בהן שיחקו מפלצות כלארי ג´ונסון, לטרל ספריוול, ג´ון סטארקס, קורט תומאס (אל תסתכלו על משחקו היום; אז זה היה ספור שונה לחלוטין), אנטוני מייסון, צ´ארלס אוקלי, אנטוני וולקר, פט יואינג, צ´ארלס סמית´ ואחרים. כולם ללא יוצא מין הכלל חיות מהג´ונגל.

הם שיחקו את הכדורסל הפראי, המכוער, והחורק ביותר שנראה אי-פעם ע"י קבוצת-על, אך בשיטה זאת – ההיפך המחלט מה-´ביוטיפול בסקטבול´ של קודמיהם, הם הגיעו פעמיים לגמר, כשפעם אחת, במשחק השביעי נגד יוסטון לאליפות (הניקס כבר הובילו 3-1 במשחקים עד שיוסטון השוותה ל-3-3), רק שגיאה קולוסאלית של ריילי כששרטט תרגיל לשלוש בעשר השניות האחרונות (כשיוסטון מובילה ב-2 נק´ ) מנע מהם אליפות. היה זה תרגיל בו סטארקס – קלעי טוב מה-3 שבמשחק זה היה 2 מ-16 – הוא הזורק, בעוד שעל הספסל יושב יוברט דייויס, קלעי ה-3 הטוב בנבא באותה שנה, ומסתכל. ראית בברור את דה-בושר מתעמת עם ריילי, אך ריילי היה המאמן ועל פיו יישק דבר. ברור שסטארקס החמיץ בצורה איומה כשהיה פתוח לחלוטין מהצד.

=================================================
ידיד אישי
=================================================

הכרתי אותו טוב יותר מכל שחקן נבא אחר. גרנו די בשכנות בגארדן סיטי למעלה מ-25 שנה. ילדיו היו בקייטנות הכדורגל שלי (דה-בושר היה ´מת´ על כדורגל; הוא תמיד אמר לי שזהו המשחק הטוב ביותר לדעתו. זה שפלה ובקנבאוור שיחקו אז בניו-יורק קוסמוס לא הפריע למסקנתו כמובן), הייתי מאמן כדורגל של שלושת ילדיו פיטר, דניס, ומישל, היינו שותים בירה יחד בבאר של ´מקאולי´ בגרדן סיטי (זה היה באר של ספורטאים שהיה מלא בשחקני הוקי של הלונג-איילנד איילנדרס, שחקני בייסבול של המטס, ושחקני פוטבול של הג´טס, שרבים מהם גרו בעיר היקרתית גארדן-סיטי, ביתה של אוניברסיטת אדלפי, וביתי משך 33 שנים). עשרות פעמים היינו נוסעים יחד למדיסון סקוור גארדן (אחרי שפרש כשחקן והפך לאיש הנהלה של הניקס) ברכבת ה-´לונג-איילנד ריילרוד´ כי שנינו עלינו באותה תחנה, ´נאסאו בוליברד´, שהביאה אותנו תוך 40 דקות לבייסמנט של מדיסון סקוור. הוא היה טיפוס די סגור עד שהכירך ובטח בך. הרבה מסיפורי נבא שאני כותב וכתבתי עליהם, שמעתי מדייב.
=================================================
מאמן NBA, שחקן NBA, ונשיא קבוצת NBA
=================================================

מעטים יודעים שדה-בושר היה "אול אמריקן" בתיכוניים בפוטבול, בייסבול, ובסקטבול. הוצעו לו מלגות בכל שלושת המשחקים ע"י האוניברסיטאות היקרתיות ביותר בארה"ב. הוא חייב היה לעזור לאביו בבאר שבבעלותו בדאון-טאון דטרויט, והוא בחר במלגת כדורסל/בייסבול באוניברסיטת דטרויט – אז אחת הטובות בארה"ב ש-"מיסטר מיקרופון" ויטאל אימן. כשסיים לימודיו הוצעו לו שני חוזים, בייסבול ב- שיקגו "ווייט סוקס", וכדורסל בדטרויט פיסטונס.

כבר אז באוניברסיטת דטרויט התגלה חוש ההומור הנפלא שלו. במשחק הפסד למרקט בו שיחק דה-בושר משחק פושר, ניגש אליו עוזר המאמן ניל שטראוס בחדר ההלבשה וצורח כשכל הקבוצה שומעת: "איזה משחק שפוף שיחקת? איפה הכח תחת הסל? אם אני הייתי במשקלך הייתי כבר אלוף העולם במשקל כבד!". דה-בושר, בשקט וברצינות, משיב "אז למה אתה לא אלוף העולם במשקל קל?". כולם התפוצצו מצחוק.

הוא בחר בייסבול, ומשך שנתיים היה פיצ´ר ב-"שיקגו ווייט-סוקס", שהוא לדעתי התפקיד הקשה ביותר במשחק. הייתה לו הצלחה בינונית, והוא הבין שכוכב הוא לא יהיה, אלא פיצ´ר מהשורה, למרות שהיה לו כמה משחקים טובים, כולל ניצחון נפלא על הקליבלנד "אינדיאנס" כשזרק משך כ-ל המשחק (בד"כ פיצ´ר זורק 6-7 אינינגס מה-9), כשלאינדיאנס יש רק 6 "היטס" (חבטות לבסיס) נגדו משך כל המשחק, מבצע פנטסטי של פיצ´ר לאלה שמבינים בייסבול.

כשהיה בן 24 דטרויט פיסטונס הציעה לו חוזה של שחקן/מאמן. הוא הבין שבבייסבול יש לו עתיד, אבל רק של ´עוד שחקן´. הוא האמין שבכדורסל הוא יוכל להגיע יותר רחוק. הוא קיבל את ההצעה, והפך למאמן הכדורסל הצעיר בהיסטוריה של הנבא, מבלי לאמן לפני כן משחק אחד!!!!!!!. הוא שיחק/אימן בפיסטונס 6 שנים בהם בנה רפיוטציה של שחקן הגנה וריבאונדר מעולה. הצלחתו כמאמן הייתה בינונית. מספרים שפעם הוא ניתקל באישה זקנה ברחוב מישיגן שבדאון-טאון ומיד אמר לה: "אני כה מצטער. סלחי לי גבירתי. אין לי הגנה". הזקנה עונה "כמה שאתה צודק מיסטר דה-בושר, ואם אתה חושב שיש לך התקפה, אתה לא שפוי". ופעם אחרת בהפסד 118-82 לסלטיקס מתנפל עליו בעל הקבוצה "עבור זה אני משלם לך חצי מיליון?". דה-בושר, בהומור היבש שלו עונה: "הצרה היא שהסלטיקס משלמת לרד אורבך מיליון וחצי".

ב-1968 הניקס רכשה אותו. ב-12 שנות משחק הוא זכה בשתי אליפויות נבא, היה ´אול-סטאר´ 8 פעמים (פעמיים כששיחק בפיסטונס), ואיש החמישייה של ה-"DEFENSIVE TEAM" בבחירות הנבא 5 פעמים רצופות.

גדולתו הייתה הגנה. אבל הייתה לו קליעה מצויינת מרחוק – בעיקר מהפינה הימנית – והרבה מתרגילי הניקס אז הסתיימו במסירה ל-´אופן מן´ דה-בושר בפינה. הוא קלע 16.2 נק´ בקריירה של 12 שנות משחק בתפקיד שקשה להגדירו. הוא תמיד אמר שהוא משחק 3.5 (חצי סמול-פורוורד, חצי פאואר פורוורד), ומספר הריבאונדים הממוצע לקריירה שלו, 12.2 הוא פנטסטי אם זוכרים שבחלקים גדולים של המשחק הוא היה ממוקם רחוק מהסל. אך גדולתו הייתה שמירתו האישית. הייתה לו מין אינטואיציה מיוחדת שעזרה לו "לדעת" מאיזה צד, ומתי, מנסה השחקן עליו הוא שומר להיכנס לסל. היה זה כמעט בלתי אפשרי לעבור אותו בכדרור. וכששמר על שחקן תחת הסל (פאואר-פורוורד או סנטר), היה זה כמעט בלתי אפשרי לדחפו אחורנית כשהתוקף עם גבו לסל באזור הצבע. הוא היה ללא ספק אחד מארבעת הברגים הראשיים (האחרים ריד, פרייזר, ובראדלי) של הניקס הנפלאה בשנותיה הגדולות.

=================================================
החיים אחרי כדורסל
=================================================

דה-בושר פרש מהכדורסל כשחקן ב-1974. הוא מיד נשכר ע"י הנטס ששיחקה אז ב-ABA להיות נשיאה. משם המעבר להיות הבוס של כל הליגה, הקומישינר, היה כמעט טבעי, וכקומישינר של הליגה הוא היה גורם חשוב ביותר באיחוד ה-ABA עם ה-NBA (למעשה "בליעת ה-ABA ע"י ה-NBA) כשהוא אחראי על השגת תנאים טובים ל-ABA בזמן שהתמזגה עם ה-NBA.

מיד אחרי האיחוד, הוא נישכר ע"י הניקס להיות עוזר המאמן וסגן נשיא עם תואר מנכ"ל. גם כאן הוא עשה עבודה נפלאה כשהביא את פט יואינג, ואח"כ היה מעורב בהבאתו של פט ריילי ל-´תפוח הגדול´. יחד עם עיסוקו בכדורסל הוא החל להתעסק בעסקי נדל"ן, ורכש כמה גורדי שחקים במנהטן שעשו ממנו מולטי-מיליונר גדול.

=================================================
ההלוויה
=================================================

כשהוא ניפטר בפתאומיות מהתקף-לב ב-14 למאי, 2003, כשהוא בן 62 ס"ה חטפנו כולנו שוק. אני כבר גרתי אז בפלורידה וידעתי שלתפילת הפרידה ממנו באחת הכנסיות הקתוליות הגדולות במנהטן לפני הלוויה שלו ירצו לבוא אלפים. אז היו לי כבר כמה סטודנטים לשעבר שעבדו במחלקת יחסי הציבור, ומחלקת המדיה של הניקס. ביקשתי שיעזרו לי להשיג אישור כניסה לכנסייה. הם אמרו שאין ביכולתם לעשות זאת. יותר מדי VIP´S רוצים לבוא מכל רחבי היבשת.

צלצלתי לג´רי אשתו. אחד מהילדים (אז כבר בשנות העשרים המאוחרות) מרים את השפופרת. "הי COACH" הוא עונה לי. הוא מיד רשם את שמי ברשימת המוזמנים, וטסתי לניו-יורק. תמיד ידעתי שדה-בושר היה מאד פופולארי כשחקן וחבר, אך רק ב-EULOGY הסתבר לי עד כמה היה נאהב ומוערך. שחקני עבר, מאמנים, וחברים דיברו. היינו שם מעל לשלוש שעות. אזכיר רק כמה מהדוברים.

ביל בראדלי, חברו הטוב ביותר ושותף לחדרו במשחקי חוץ (אז עוד לא ישנו הכוכבים בסוויטות פרטיות במלון כמו היום) אמר: "הוא היה הקטליסט הראשי של קבוצותינו אז. הוא היה הסמל של משחק קבוצתי בלי לשים לב בכלל לסטטיסטיקה אישית. הוא היה מנהיגנו. והוא היה גם חבר נאמן בלב ונפש. כשרצתי לבחירות לסנאט, וביקשתי ממנו לעשות משהו בשבילי בניו-יורק, הוא עזב הכל כדי למלא בקשתי. מה שרבים זוכרים זה משחקו הסוער והחזק. זה היה סמל מסחרו. לכן רבים לא יודעים איזו נפש רגישה הייתה לו".

פיל ג´קסון: "הוא היה ה-COMPLETE PLAYER. היו משחקים בהם קלע 4 נק´, 6 נק´, והוא עדיין היה גיבור המשחק, אבל רק אנחנו, השחקנים, ידענו זאת. הוא יכול היה לשלוט במשחק שלם עם 4 נק´ ו-4 ריבאונדים. איך? בחיסול כוכב הקבוצה היריבה, ומציאת ´האדם הפנוי´ פעם אחרי פעם. הוא היה המודל שלי. רציתי לשחק כמוהו, אך כמובן לא יכולתי". בספרו "MAVERICK" כותב ג´קסון: "אף פעם לא נתקלתי כשחקן או מאמן בשחקן שיכול היה לשחק עם פציעות כמוהו. היו לו כמעט כל הזמן NAGGING INJURIES, אבל לא שמעתי אותו מתלונן או מתרץ אפילו פעם אחת".

ויליס ריד: "אני זוכר את משחק הפלייאוף האחרון בעונת 1969 כשהסלטיקס חיסלה אותנו בביתה. בחדר ההלבשה כולם היו באבל. כל הראשים נוטים למטה. פתאום דה-בושר קם ואומר ´NEXT YEAR IS OUR YEAR´. כולם הרימו ראש וב-5 מילים הוא שינה את מצב הרוח של כל חדר ההלבשה. מסתבר שהוא צדק!"

רד הולצמן: "דה-בושר היה השחקן שעשה את כל הדברים הקטנים שאתה לא קורא בסטטיסטיקה. הרבה פעמים קראתי אותו למשרדי לשאול דעתו על דבר זה או אחר. היה לו חוש הומור, אישיות שוות-משקל, אדם שהיה לו SOLID SENSE OF HIMSELF".
כמובן שהיו עשרות נואמים.

למחרת יצא הניו-יורק טיימס בכותרת ראשית:
THE CATALYST OF THE KNICKS AND THE CITY