מחשבות על זיכרון / גיא רוזן

חשבתי. ניסיתי למצוא דרך לכתוב על איך מחברים ביו יום הזיכרון לבין כדורסל.
או ספורט בכלל.
והאמת היא, שפשוט אין דרך.
הספורט הוא היום יום. השגרה. החיים.
הזיכרון, הוא סובב כולו סביב המוות.
***

זה היה אי שם באמצע שנות ה-90, לא רחוק מהקו הסגול, לא רחוק מנהריה.
התאמנו לקראת ביצוע ביצוע "יוקרתי" חוצה קו אדום.
בשלב מסוים, רגעים אחרי אור ראשון, ראינו מהנקודה הגבוהה בא שהינו את הנפילות –
קטיושות שנופלות אחת אחרי השנייה ופוגעות בנהריה.
רק כשחזרנו למוצב שמענו שתיירת שטיילה לאורך החוף בנהריה, נהרגה אחרי שקטיושה נחתה מטרים בודדים ממנה.
אני לא בטוח על דיברנו בזמן שהתקפלנו בסופו של האימון. אני די בטוח שזה היה דיון לוהט על "האם ג'ורדן כבר גדול יותר ממג'יק".
***
זה היה בשישי בערב. אני זוכר שבמהדורת החדשות סיפרה על הגראד הראשון שהגיע עד לחיפה.
אני חיפאי, ואת ארוחת שישי בערב המסורתית ערכנו בבית הורי בכרמל.
פתאום מצלצל הטלפון. צו שמונה.
אשתי נלחצת, לא נעים להישאר עם ילד בן שנה לבד, בזמן שמסביב נופלים טילים.
כבר התחיילנו, ואנחנו ממתינים לפקודה להיכנס ללבנון, לא רחוק מקרית שמונה.
כל חברי לפלוגה מסכימים שזו "מהמוצדקות שבמלחמות".
כמה שעות לפנות בוקר, אנחנו שוכבים במטע, מטרים משער הכניסה ללבנון, וממתינים.
הדיונים על פוליטיקה, מדיניות ומלחמה נגמרים מהר (בעיקר כשיש הסכמה כל כך גורפת)
אז על מה נשאר לדבר?
על דוויין וייד המדהים, ועל השאלה מעוררת המחלוקת:"שדדו את דאלאס?"
***
כמעט לכל מי ששירת כלוחם יש את רשימת "המתים שלי".
יש לי רשימה שכזו. רשימה עצובה, שכל שנה, בשבוע שבין יום השואה לבין יום הזיכרון, חוזרת ומחלחלת. לנשמה.
"אבא, למה אתה עצוב?" הבת שלי שאלה אותי לפני כמה ימים.
לך תסביר את תחושת המועקה שמיישבת עמוק בבטן, שגורמת לך לשבת ולבהות לחלל הריק.
***
אתמול שלחתי מייל לחבר מהעבר.
"מה שלומך? כבר שנה לא דיברנו."
אני יודע שגם לו יש את אותה תחושה של עצב עמוק, ואולי זו הסיבה שאנחנו כבר לא בקשר.
רק בשבוע שלפני יום הזיכרון, אנחנו נדבר, ונזכור.
***
אבל יש קשר בין יום הזיכרון לכדורסל.
אותם חברים שכבר אינם איתנו, לא הלכו להילחם בשביל למות,
ההפך,
הם הלכו להילחם בשביל לחיות.
וכדורסל, זה היום יום, החיים.
***
יהי זכרם ברוך.

לפוסט הזה יש 31 תגובות

  8. אפלטון

    10 מאי 2016 21:04:21

    פוסט עוצמתי בפשטותו ובלבולו.
    ביום הזיכרון, כל שנה הביאה רגש חדש.
    כשהייתי ילד- הרגשתי גאווה.
    כשהייתי חייל- הרגשתי הקרבה.
    כשהשתחררתי- הרגשתי הקלה.
    כשטיילתי- הרגשתי ריקנות.
    כשחזרתי- הרגשתי אשמה.
    כשקראו למלחמה- שוב הרגשתי גאווה
    בלבנון- הרגשתי הקרבה
    כשחזרתי הביתה- הרגשתי כעס.
    האשמה התחלפה בכעס. הריקנות בחיים.
    השכחה בקבלה.
    והקלה?
    הקלה זו מנת חלקם של יוסי, של אלעד, של מתן. של מי שנשאר בן 20.

  12. מוש השור

    10 מאי 2016 22:12:54

    תודה גיא, מרגש ומזכיר ימים עצובים. למרות שאני אלפי או עשרות אלפי ק"מ מישראל ביום הזה הלב שלי שם. מעבר לכך, תודה על התרומה שלא תסולא בפז (גיא, גיא!) שלך לאתר, אני נהנה לקרוא כל פוסט ותגובה שלך.

  13. אהרון שדה

    10 מאי 2016 22:20:58

    יום הזיכרון הוא יום כל כך ישראלי .
    לענ"ד מעבר לעצב שהיום הזה משדר וצריך לשדר .
    יש חשיבות לכך שהוא יקבל יותר תוכן של יום של הבנה שמתוכם אנו צומחים .
    לי יש תחושה לפעמים של מסכנות .
    אולי אני לא מבטא זאת נכון.
    אבל היום הזה צריך אמנם להיות יום של עצבות אבל לא של התמסכנות.
    היום הזה הוא של גיבורים שמהווים את הבסיס לכל חיינו כאן.
    לכן מעבר לעצבות ההכרחית היום הזה צריך גם לשדר סוג של תקווה ואמונה שמותם לא היה לשווא.
    אני בהחלט מרגיש זאת באזכרות השונות ואצל המשפחות השכולות…אבל קצת פחות בתקשורת.

  14. Dror2

    10 מאי 2016 23:26:01

    תודה על הפוסט. מזדהה מאוד.
    הייתי במלחמה, ואני לא זוכר אף אחד שהלך לשם כדי למות. כל מי שהלך ידע שזה יכול לקרות, אבל הלך בכל זאת. לחלקנו היה יותר מזל מלאחרים, אבל הנכונות היא אותה נכונות. וכולנו עשינו את זה בשביל לחיות ובשביל שיהיו חיים. אם יש משהו שצריך לקחת מהיום הזה, חוץ מלזכור את אלה שכל כך מגיע להם שיזכרו אותם, זה שאנחנו פה, החיים שלנו, המדינה, הכל – צריכים להצדיק את ההקרבה הזאת. שאנחנו צריכים כל שנה לנסות להיות קצת יותר טובים מבשנה שלפניה.

  15. דורון האסטבן

    11 מאי 2016 01:28:25

    תודה על הדברים העצובים.
    איך הם לא מתבגרים אף פעם, פעם ראשונה ששמתי לב בעקבות דברי אפלטון. איך לקחו את הטובי לב ביותר.
    ישי החבר הכי קרוב אלי ישאר בן 19.
    הוא היה כל כך טוב, כשעזר למורה לטבע מתוך אהבה
    היו כמה ילדים רדודים וטיפשים.
    שצחקו וקראו לו פועל ופרייר. הרב העריכו אותו והוא באמת היה דוגמה
    לישראלי הטוב והיפה
    עם ישי נהרג דורון טוראי בן 19 עם שם משפחתי המדויק.
    אנשים חשבו בכו וחשבו שנהרגתי. הדורון ההוא מירושלים.
    שם שם משפחה דרגה וגיל בדיוק כמו שלי שנהרג עם חבר שלי.
    אלוהים לוקח את הטובים אליו.
    אני מאמין ויודע בברור שהם נמצאים במקום טוב יותר.
    אנחנו נשארנו עם הכאב.
    בטלוויזיה ביום הזה שזה יום מדהים לצפות.
    רואים אנשים כל כך מוצלחים וטובי לב שהלוואי שניהיה רבע מהם.
    האנשים הכי טובים. אני בוכה מחייך נוגה והמום שאני צופה
    רב הכתבה היא כיפית כי הוא כאילו חי בדרך הכי טובה שאדם צריך לחיות. ואז תפנית בעלילה
    פתאום מביאים לנו את המוות שלו.
    ננסה להיות טובים בזכותם.

  21. האווי לאסוף

    13 אפר 2021 21:59:15

    אוסיף גם את חברי הילדות שלי, אלה שמגיל שש חיים עם זכרון של אבא, ואת האמהות שלהם שגידלו אותם ובגיל 18 חתמו לילד על האישור ליחידה קרבית, כי הערכים שגידלת אותו לפיהם לא יאפשרו לו משהו אחר.
    תודה רבה גיא

  22. Wave Bull

    13 אפר 2021 22:04:01

    בדיוק זה: כמעט לכל מי ששירת כלוחם יש את רשימת "המתים שלי".
    יש לי רשימה שכזו. רשימה עצובה, שכל שנה, בשבוע שבין יום השואה לבין יום הזיכרון, חוזרת ומחלחלת. לנשמה.
    תודה מר רוזן. ריגשת

  24. דוקטור רזי הופמן

    13 אפר 2021 23:35:02

    גם לי כמה זכרונות של חברי וידידי ילדות שנפלו במלחמת לבנון. חלק במלחמת לבנון, בין היתר נחמיה שרעבי שמת מפגיעת בזוקה בלבנון. מהעשרים שנים האחרונות ארז עידן החביב שנרצח ליד עפרה, נער חביב, תמיד שמח מחייך שואל מה שלומי בחוף סי-פאלאס בת ים. ילד טוב עם חיוך ושיער ארוך שיוצא רטוב מהמיים באמצע החורף בדיוק כשאני נכנס לגלוש. נראה מאושר.
    ויש דף לזכרו.
    https://www.izkor.gov.il/%D7%90%D7%A8%D7%96%20%D7%A2%D7%99%D7%93%D7%9F/en_bc3647ea90e4193d0a8c11f1e0da0bf3?fbclid=IwAR3HEhEspFi2h1TWM05U4fouknEQsdRVqjcT0Ta1d0cKAtLh1SzT-PxH0Hs

כתיבת תגובה

סגירת תפריט