קצת על יום השואה + סיקור יום ד' / עמית טבול

למען האמת די התלבטתי אם לכתוב סיקור משחק NBA ביום השואה, שמהווה יום מאוד משמעותי עבורי. לאחר לבטים רבים החלטתי שאני הולך על זה לא לפני שאתייחס ליום החשוב הזה ואספר לכם על חוויה קצרה אך משמעותית בחזרה מהמסע לפולין.

בהחלט אבין אם מי מהקוראים ידלג ישר לסיקור וזה בסדר גמור.

אחרי הכל בחרנו בחיים, הקמנו מדינה משלנו ורובנו ממשיך לעבוד כרגיל ביום השואה תוך כדי עיסוק בנושא השואה באותו יום/לילה במידה זו או אחרת. הסיקור שלי נפל הפעם על יום השואה ולכן חשבתי שגם פה, באתר המיוחד שלנו שמהווה סוג של בית/משפחה להרבה קוראים, ראוי ונכון לדעתי לציין את יום השואה לפני שממשיכים בשגרה (הנחמדה מאוד) של סיקורי המשחקים.

בשנת 1997 יצאתי למסע המשלחות לפולין. חוויה מטלטלת ומסעירה אך עם זאת חוויה שגיבשה ועיצבה אותי למשך שנים רבות. כיום, בפרספקטיבה לאחור וכאבא ל-3 ילדים, קשה מאוד לחשוב על אותה מציאות נוראית שהייתה נחלת חלקן של משפחות יהודיות רבות. המסע היה לא פשוט מבחינה מנטלית וגם מבחינה פיזית (השכמות מוקדמות מאוד, נסיעות ארוכות וימים עמוסים בפעילות).

בכל רגע ניסיתי לדמיין מה הלך שם כמה עשרות שנים לפני כן. לאחר המסע המראנו מוורשה לתל אביב. נחתנו בישראל לפנות בוקר. יצאנו לאולם מקבלי הפנים עם התלבושת של המשלחת (סווטצ'רטים לבנים) ועם דגלי ישראל. מאות מקבלי פנים מחאו לנו כפיים ושרו "עם ישראל חי". לעולם לא אשכח את הרגע הזה.

תמיד יש את הדיון האם לשלוח תיכוניסטים למסע כה מורכב. חלק קטן מהם אולי עושים שטויות במהלך המסע. ואולי בכלל עדיף לא לנסוע לשם כדי לא לפרנס את הפולנים? אני דווקא סבור שכדאי מאוד לצאת למסע הזה ושזהו הגיל המתאים ביותר לנסיעה לפולין. מאותו רגע אתה סופג ומתמלא במוטיבציה להתגייס לצה"ל ולתרום למדינה. אתה מבין עד לאן היהודים יכולים להידרדר ללא בית לאומי משלהם ומעריך את מה שיש לנו במדינת ישראל למרות הקשיים והקיטוב החברתי. טוב, אם גרמתי לאחד מצעירי (או ותיקי) הופס לצאת למסע לפולין – עשיתי את שלי.

 ובמעבר חד נעבור לסיקור משחק מספר 2 בין קליבלנד לאטלנטה:  

קליבלנד קאבלירס (2) 123 – אטלנטה הוקס (0) 98

בלו אאוט של הפרשים על ההוקס. בדרך הם שברו את שיא השלשות למשחק נבא – 25.

18 מתוך 27 ניסיונות נקלעו במהלך החצי הראשון – שווה ערך ל-54 נקודות במחצית רק משלשות. מדהים. סמית' ניצח על ההפגזה עם 7 שלשות, 6 מהן בחצי הראשון, בדרך ל-23 נקודות. גם לברון (27 נקודות), קיירי (19) ולאב (4, 4 ו-3 שלשות בהתאמה) היו חמים. באטלנטה היחידים שראויים לאזכור הם מילסאפ וטיג.

אטלנטה חוזרת הביתה עם הפנים בין הידיים. כרגע זה נראה שוב בדרך לסוויפ. אני מקווה להתבדות. לקליבלנד יש פשוט מצ' אפ טוב מולם.

Amitlahev

אבא במשרה מלאה, רואה חשבון, שופט כדורסל בדימוס, מכור לפנטזי, גיטריסט בהרכב ובשעות הפנאי (שאין לי) זורק מלא שלשות :)

לפוסט הזה יש 67 תגובות

  2. מתן גילור

    5 מאי 2016 09:01:45

    תודה עמית.
    גם אני נסעתי עם המשלחת בתיכון (בעצם רוב השכבה שלנו). אם יש מי מהתיכוניסטים באתר שמתלבט, אני לחלוטין ממליץ על הנסיעה. אי אפשר לחוות את הדברים בהרצאה באודיטוריום. זה לא אותו הדבר.

    1. מנחם לס

      5 מאי 2016 16:06:58

      נכדתי דריה, היום חיילת ב-8200, כתבה לי שהטיול לפולין היה הדבר החשוב ביותר שקרה בחייה עד אז. היא התמלאה במוטיבציה לעשות את הטוב ביותר שהיא יכולה עבור מדינת ישראל, וככה היא היום ב-8200, ולא סתם 8200, אלא בחלק מאד מיוחד מהיחידה

  3. סתםפאקראחד

    5 מאי 2016 09:11:24

    המסע לפולין הוא מסע היסטורי/ לימודי מרתק, סביב נושא שניתן להקדיש חיים שלמים ללמידתו. האם מטרתו צריכה להיות החדרת 'רעל' על הצבא והמדינה לאנשים צעירים עליהם ניתן להשפיע בקלות? אני מעדיף לחשוב שחלקם גם מסיקים ממנו את הלקח העיקרי של שואת העם היהודי (וכל שואה אחרת לצורך העניין) – אין מקום לשנאת האחר רק בגלל שהוא אחר.

    1. amitlahev

      5 מאי 2016 10:12:10

      אין ספק שאחת המטרות העיקריות של המסע היא לחנך לסובלנות ואהבת האדם על דרך השלילה – כלומר: תראו עד לאן שנאת האחר יכולה להגיע.

      לגבי מה שציינתי – אני לא חושב שהמטרה היא פרופר החדרת רעל אלא חינוך לאהבת העם והמולדת. חינוך מכל סוג שהוא, נספג יותר בגילאים צעירים.

      בדור הזה אני רואה חשיבות יתרה ביציאה למסע הזה. בעוד מספר לא גדול של שנים לא יישארו עוד ניצולי שואה וחשוב שהנוער של היום יכיר את החוויה מקרוב כדי שיוכל להעביר את המסרים החשובים לדורות הבאים.

      1. תומר שור

        5 מאי 2016 14:59:17

        תאורטית אתה צודק
        כמורה שליווה תלמידים לפני ואחרי כבר 15 שנה, אני יכול להוסיף כאן את השנייקל שלי – רוב מוחלט של התלמידים חוזרים לאומנים יותר, שונאים יותר, גזענים יותר, מתקרבנים יותר ובהחלט עם יופי של מוטיבציה לשרת בצבא.
        נדיר שתלמידים חוזרים דרוכים, כיצד נגרום לכך שזה לא יקרה לאף עם או ביקורת עצמית נגד גזענות, סטריאוטיפים או כל תפיסה הומנית.

        1. סתם אחד

          5 מאי 2016 15:29:04

          השאלה היא מי אשם בכך.
          מדברים עולה הרושם כאילו מוטיבציה לשירות צבאי היא דבר פסול.
          צר לי, אבל יש משהו מאד בריא ונכון בכך שהמוטיבציה הראשונית איתה חוזרים התלמידים היא קודם כל לדאוג לכל שזה לא יקרה שוב לעם *שלנו*.
          התפקיד של אנשי החינוך היא לדאוג שהם יבינו גם את המשמעויות הרחבות יותר ויהיו רגישים לכל העמים.
          היפוך היוצרות של כל תיאוריות ה"פוסט" למיניהן, לפיהן כולם שווים ואוניברסליים, שומט את הקרקע מתחת לכל מערכת ערכים מוסרית, ועלול להביא לחורבן.

        2. מנחם לס

          5 מאי 2016 16:07:37

          נכדתי דריה, היום חיילת ב-8200, כתבה לי שהטיול לפולין היה הדבר החשוב ביותר שקרה בחייה עד אז. היא התמלאה במוטיבציה לעשות את הטוב ביותר שהיא יכולה עבור מדינת ישראל, וככה היא היום ב-8200, ולא סתם 8200, אלא בחלק מאד מיוחד מהיחידה

        3. john

          5 מאי 2016 16:23:16

          תומר אני איתך במאת האחוזים. הסיבות שלי קצת אחרות. אני הייתי ועודני מתנגד גדול לטיול לפולין במסגרת בית ספרית משלוש סיבות עיקריות:

          1. הסלקציה שזה עושם בין תלמידים שיש להם כסף ואלו שאין להם (יש מלגות אבל ממש לא לכולם).

          2. הכסף הרב שמשאירים כל שנה באדמות פולין. נכדי הצוררים הגדולים ביותר עושים עלינו קופות מטורפות וחוגגים על דם עמינו

          3. השואה והמחנות הוא מקום שחייב להיות נקי מציניות. הוא חייב להיות מנוטרל מהשפעות אידיאולוגיות שמוזילות אותו לדרגת "פה צריך לבכות ופה להתרגש ופה להבין שחייבים להתגייס לקרבי כדי שהשואה לא תחזור". אם אדם בוגר מגיע למסקנה הזו לבד או במשלחת עצמאית זה סופר לגיטימי. אבל תמיד צריך לזכור שהיטלר לא הבדיל בין ציוני לאנטי ציוני ובין קפיטליסט לקומוניסט. הדם במחנות מעורבב.

          בנוסף העיסוק בקשר שבין השואה למדינה תמיד ישחק לידי מכחישי השואה ועמי ערב. זה עוזר להם להפיץ את הנרטיב השקרי שבעקבות השואה קיבלנו מדינה כשהיסטורית ההשפעה שולית
          (הבריטים היו מסיימים את המנדט בלאו הכי וכבר היה בארץ ישוב מפותח עם כל המוסדות בשביל להקים מדינה. הישוב אף קלט בשנות ה30 את העלייה החמישית של יוצאי מערב אירופה ובעיקר גרמניה. רק לא מספיק. כך שהנרטיב של מעשה ה"צדקה" שהעולם עשה בעקבות השואה ועל חשבון הפלסטינים הוא שיקרי ולא מדויק היסטורית.

          ברור לי שישנם ילדים בוגרים לגילם ומיוחדים שהמסע "עיצב" את אישיותם בצורה טובה. ואין לי איתם ויכוח אלא עם מדינתי ומשרד החינוך

  6. ספלאש

    5 מאי 2016 09:55:41

    מעניין שאתה זוכר את המסע כל-כך, ושאתה מחשיב אותו כמאורע שעיצב והשפיע עליך עד כדי כך. אני אישית לא נסעתי, ומעניין אותי כמה אנשים שכן נסעו חולקים את אותה התחושה שלך, ושהמסע השפיע עליהם לאורך זמן. טוב, עוד מעט הצפירה..

    1. amitlahev

      5 מאי 2016 10:21:34

      כל אחד לוקח את החוויות מהמסע למקום אחר.

      המסגרת החברתית עזרה מאוד להתמודד עם החוויות הקשות. זכור לי שבחזרה ממיידנק, שם הכל קרוב ומוחשי מאוד, התפרקנו באוטובוס והרצנו דאחקות במשך שעות. היה אפילו "צוות בידור" שדאג לשפר את מצב הרוח בנסיעות הארוכות. המורים והמלווים זרמו עם זה כי הם הבינו שיש המון דרכים להתמודד עם זה.

  7. no funny shtuff

    5 מאי 2016 09:57:07

    תודה על הסיקור.
    לא ראיתי את המשחק, אבל הקאבס נראים חזקים מיום ליום.
    בהתחשב בזה שאחרי שהם יטאטאו את ההוקס האומללים תחכה להם מיאמי ככל הנראה- הדרך שלהם אל הפיינלס סלולה כמו הדרך של ביבי אל עוד ראשות ממשלה.

    באטלנטה יש משהו מעצבן- כל מיני הורפורדים ומילסאפים וטיגים ושרודרים כאלה. כמו קינוח פרווה- גם נראה רע וגם לא טעים.

  8. אשך טמיר המקורי

    5 מאי 2016 10:15:16

    יש בעיה עם בודהולצר. הוא פשוט חסר רוע לחלוטין. והקבוצה שלו בהשראתו. מקבלים בראש והוא מפטפט בנימוס, ברוגע ובאריכות עם המראיין. X ו-y זה לא מספיק למאמן. הוא טכנאי כדורסל, לא מאמן ראשי.

    1. יניב

      5 מאי 2016 10:34:22

      במעבר חד מיום השואה(התגובה למטה נכתבה לפני).אשך יקירי נראה לי שאנחנו צריכים מפגש דחוף אצל מומי בפנטהוז יחד עם כל החברים וכל הפעילים.המצב לא נראה טוב. הסתכלתי בבלוג שהיה ויותר ויותר חברים חזרו לחיקו של לברון,שכחו כבר את דיוויד .ופאק הם נראים מעולה,אמנם זה רק המזרח ובטח אטלנטה שנראה לי שגם אם ישחקו אצל אטלנטה קרי,ווסטברוק דוראנט דיוויס וקאזיניס ברגע שהם רואים את לברון הם יפסיד.אבל עדיין הם נראים פשוט מעולה.
      לדעתי אנחנו צריכים לעשות בעיקר 2 דברים:
      הראשון זה לקרוא למלינדרה שתחזיר את קרי לחיים.ודבר שני לא החלטתי האם לשלוח את הבנות של דורן שיטפלו בלברון או אולי את את האל חסר הפנים

      1. amitlahev

        5 מאי 2016 16:53:18

        קיבלתי אישור כללי והצלחתי להיכנס למערכת המדיה. טרם נקבעו סופית המשחקים בתאריכים שאהיה שם (כי עוד לא יודעים כמה משחקים יהיו בסדרות חצי הגמר האזורי). ברגע שישחררו לו"ז (נראה לי שידעו תוך יומיים שלושה) אגיש בקשה לשני משחקים בתקווה לקבל אחד.

        תודה רבה !

  9. יניב

    5 מאי 2016 10:28:46

    תודה עמית,קודם כל אני שמח לשמוע שיש כאלה שהמסע לפולין בהחלט ממלא את תפקידו.אני מדור שעוד לא היה מסעות לפולין וממה שאני נחשפתי אליו לגבי המסעות לפולין זה רק לדברים השלילים שעושים שם.
    אני מקווה שיגיע זמנם של הבנים שלי אני אשלח אותם,בשאיפה שהחוויה שלהם תהיה כמו שלך.
    אני בדרך כלל מיד ושם יוצא עם תחושות עוצמתיות אז אני מניח שבפולין זה על אחת כמה וכמה.

  10. Berch

    5 מאי 2016 10:31:27

    אני לא נסעתי
    אבל שמעתי כלכך הרבה ממי שנסע וכמה משמעותי זה היה ששלחתי את הבת שלי כשהגיע הרגע (למרות המחיר המופקע שמבקשים מהורים היום….)
    גם לה זו הייתה חוויה עמוקה מאד.
    ממליץ בחום.

    ותודה על הטור

  11. עומר

    5 מאי 2016 11:12:06

    כשג'יאר בכושר קליעה כזה, קשה מאוד לנצח את הקאבס. גם לקבוצות מהמערב ד"א. מתחילת הפלייאוף הוא קולע שלשות לא אפשריות, באחוזים מעולים.
    הקטע הוא שג'יאר לא יציב. אם הוא בכושר קליעה כזה גם בגמר הליגה, קליבלנד יכולה בהחלט לנצח אותו. למרות כל הזלזול של מגיבים מסויימים פה למזרח

  13. מתר

    5 מאי 2016 11:34:05

    לברון שיחק 28 דקות אתמול, הכי מעט שלו אי פעם במשחק פלייאוף.
    שנה שעברה היה משחק פלייאוף ששיחק בו 29 דקות – משחק מספר 4 שגם הוא היה נגד אטלנטה ונגמר ב-30 הפרש.

  14. ינון יבור

    5 מאי 2016 12:30:21

    ולאב עדיין לא טעם טעמו של הפסד פלייאוף…

    אבל אני לא דואג – אטלנטה השנה בלתי מנוצחים בבית בפלייאוף, אז בטח ניפגש שוב בקליבלנד ב-2:2 [שניה, הלכתי לעצור את פרץ הצחוק הבלתי נשלט אחרי המשפט הזה…]

  15. מאוריציו

    5 מאי 2016 12:40:49

    אני לא נסעתי בתיכון לפולין. אני חושב שבעיקר מחוסר יכולת הזדהות שנבעה בין היתר מניתוק רגשי מסוים, מעין safe distance ששמרתי לעצמי מהשואה, מזכרה וממאורעותיה.
    **
    לפני כשנתיים, נסעתי יחד עם משפחתי לפולין, למעין מסע אלטרנטיבי.היינו, חווינו, בכינו, אבל חשוב מכל – הבנו. הבנו כמה זה חשוב לזכור. כמה זה חשוב לחוש אמפטיה, לראות את בני האדם שהיו שם ואינם.

    אני ממליץ לכל אחת ואחד לנסוע, בשבילכם, כי אי אפשר באמת להבין אחרת.

  16. אופיר נ

    5 מאי 2016 13:32:08

    עמית,
    תודה על הפתיח המצוין, ועל השיתוף שלך בחוויה.
    כאחד שלא היה בפולין (אני לא זוכר שהיה מסע כלל שכבתי כשאני הייתי בתיכון – סיימתי ב 1991….)
    ושאין לו קשר/ זכרון משפחתי לזוועות השואה.
    אני כן סבור שיש מקום להשתתפות בני הנוער במסעות, ולו רק כדי שיוכל אולי קצת להבין מהיכן הגיעו המשפחות של חלק מהן, ומה עבר עליהן.
    לפחות ביום השואה, אני משתדל לקרוא, להקשיב ולראות סיפורים המתארים את הזוועות של אותה מלחמה ארורה.
    כאבא לילדים, הסיפורים הללו מקבלים משמעות אחרת, כאשר אתה שומע ניצולי שואה, המספרים על זיכרונות הילדות או יותר נכון רגעי האימה שחוו ילדים בגיל של ילדיי, לבד במהלך המלחמה ההיא. סיפורי הזוועות על הרעב, הקור, המוות בלתי ניתנים לתפישה. היעדר הערך של חיי אדם לא מוכר לנו כחברה מודרנית, מתוקנת. (גם יהיו כאלה שיטענו שאנחנו איננו מוסריים בכל הנודע לסכסוך היהודי -ערבי כאן, אני בטוח שאין כל מקום להשוואה בין שני המקרים).

    זה לא נעים להודות, אבל אנחנו היהודים כאן בישראל, במדינה שלנו, בזכות שתי עובדות מרכזיות:
    1. בזכות מסורת יהודית ארוכת שנים שאבותינו שמרו עליה לאורך כל הדורות, שקשרה אותם למקום שנקרא ארץ ישראל.
    2. בזכות השואה. הזוועות הללו, היו כנראה גם טריגר להקמת מדינה יהודית, עצמאית. העם היהודי הפנים (לפחות לתקופה מסוימת), שאין לו יכולת להתקיים כעם מאוחד, במקום אחר על פני כדור הארץ.
    אנחנו כעם, צריכים לשמור על עצמנו, על זכותנו לחיות בהתאם לאמונה ולמסורת שלנו .
    בין אם אנחנו מדקדקים בכל תרי"ג המצוות, ובין אם לאו, בין אם אנחנו מאמינים באלוהים, ובין אם לאו, בסופו של דבר, אנחנו מסתובבים עם אות על המצח, יהודים.
    ומבחינת לא מעט אנשים ברחבי העולם, זו עילה מספיק טובה להרוג אותנו.
    כל עוד נשמור על זיכרון השואה, ועל הלקח הנלמד ממנו, נזכה להמשיך להתקיים.

    2. עגל

      5 מאי 2016 13:56:28

      אופיר להיותנו יהודים ישנה חשיבות מכרעת להקמת המדינה, כמובן ואין שאלה על כך. אבל השואה היתה רק זרז לקיבוץ גלויות. התנועה הציונית (חילונית כמובן) קמה בעקבות ההשכלה באירופה ומטרתה לייסד מדינה ליהודים. מדובר על המאה ה-19

  17. אשך טמיר המקורי

    5 מאי 2016 13:53:49

    הבלוף של קליבלנד בהגנה עוד לא נחשף. כשתגיע קבוצה רצינית ומנוסה ותחשוף אותו אז גם ההתקפה תתחיל להיתקע כי לברון יתחיל להילחץ ולעשות את הבידודים שלו

    1. גיא

      5 מאי 2016 14:08:49

      עד עכשיו קליבלנד פגשה את ההגנה מס' 9 בליגה (דטרויט) ואת ההגנה מס' 2 בליגה (אטלנטה),
      ועדיין היא מציגה אופנסיב רייטינג מטורף. גבוה בהרבה מזה של כל קבוצה שהיא השנה בפלייאוף, שנה שעברה בפלייאוף, או אפילו מזה של הלוחמים בעונה הרגילה.
      אז אין ספק שלשפוט על סמך 6 משחקים בלבד זה מוקדם משהו,
      אבל, שוב – הן דטרויט והן אטלנטה, קבוצות הגנה מעולות.

      1. עידו גילרי

        5 מאי 2016 14:59:21

        גיא, אטלנטה קבוצת הגנה מעולה, אבל דטרויט? לא יודע על פי איזה מדד אתה מגדיר אותם כהגנה ה-9 בליגה. זו קבוצת הגנה די ממוצעת. אין ספק שקליבלנד נראים מצויין, אבל כמו הווריורס הם עדיין לא נתקלו ביריבה אמיתית. כרגע הם קולעים כמעט ב-9% מעל הממוצע שלהם מהשלוש בעונה ומדובר כמו שאמרת ברצף של שישה משחקים בלבד. הסטטיסטיקה הזו תתיישר בהמשך.

          1. עידו גילרי

            5 מאי 2016 15:20:29

            מעבר לזה הבעיה של קליבלנד היא לא ההתקפה. הקאבס נראים מצויין התקפית השאלה היא מה יהיה מבחינת ההגנה ברגע שיפגשו התקפה טובה מהצד השני.

    2. גיא

      5 מאי 2016 14:19:43

      12, 20, 12, 13, 15, 25.

      כמות השלשות שקליבלנד קלעו בכל אחד ממשחקי הפלייאוף עד עכשיו.

      במשחק עם הכי פחות שלשות שלהם עד עכשיו, הם קלעו יותר ממוצע השלשות של כל אחת משאר 15 הקבוצות הנוספות ששיחקו/משחקות השנה בפלייאוף.

        1. גיא

          5 מאי 2016 14:45:09

          הלוחמים הראו שהם מסוגלים לקבוע שיאים גם בלעדיו.
          (21 שלשות נגד יוסטון)
          אין ספק שיחד עם קרי, הם עדיין הפייבוריטים.

    3. מנחם לס

      5 מאי 2016 16:12:56

      אשך, עבורך ישנה לי המלצה מיוחדת: למה שלא תתרכז בעכוזים ושדיים, דברים שאולי גם בהם אינך מבין גדול, אבל לפחות עברת את שלב הטירונות ואתה מנסה, ותשאיר את הכדורסל לנו, המבינים?

      1. אשך טמיר המקורי

        5 מאי 2016 16:58:02

        בעכוזים ושדיים אין לי בעיה, כי אני אוהב את כולם
        אבל קליבלנד, מאז שבלאט עזב אין לה הגנה ובינתיים היא עוד לא נאלצה לחשוף את זה

  18. אסף

    5 מאי 2016 14:50:25

    לצערי זה נראה שהעולם לא הפיק לקחים. יש שואה עכשיו בסוריה ולא נראה שיש מישהו שאיכפת לו ועושה משהו בנידון בשביל לעצור את זה.

    1. עידו גילרי

      5 מאי 2016 15:02:00

      קשה מאד לעצור הרג רב ממדי כזה לאחר שהוא מתחיל. הדרך הכמעט יחידה היא לעצור את זה היא מוקדם. במצב הקיים כדי לעצור את מה שקורה יש צורך בהרג הרבה יותר מאסיבי – אני לא חושב שיש מישהו שהיה רוצה לקחת עליו את האחריות הזאת.

  20. Havlicek stole the ball

    5 מאי 2016 15:19:03

    תודה על הסיקור.

    כשהייתי ב״טיול אחרי צבא״, גרתי חודשיים בברצלונה עם בחורה אנגליה, שהייתה די בורה ביחס לישראל ויהדות. כשסיפרתי לה על ״המסע לפולין״ השתמשתי במונח "holocaust pimping".
    בדומה לך, עמית, גם לי המסע היה מרגש. שמו לנו את השירים הנגונים במקומות הנכונים כדי שנזיל דמעה בולטת יוצר, ובעיקר, אני מסכים עם ההרגשה שלך שאתה חוזר מוכן להילחם בצה״ל, להגן על העם, לזכור ולא לשכוח.
    עם זאת, האם יום אחד בו זוכרים זה מספיק? האם זה לא משהו שמלווה כדרך קבע את חיינו (כישראלים, כיהודים ואף כבני אדם)? המונח הבעייתי משהו שבו תיארתי לזוגתי לשעבר את המסע, מתאר את הזילות שבה הרגשתי שאחראי הטיול (אפשר לקרוא לזה גם פס ייצור של 6500 שקל פר תלמיד) מטיל עלינו. רגש כעצם לגרון, זכרון כמציאות קיימת ועתידית, מסקנה כהצדקה לפעולות אחרות שאנו כעם עושים, ויותר מהכל, כמו שאמרת, נימוק ללכת לצבא. הסירסור שאני הרגשתי בדיעבד שעשו לשואה בכדי שתתאים לצעירי ישראל באופן ספציפי, הוא מסחטה רגשית וזילות השואה והמלחמה כולה.

    צא ולמד איזו תמונות מעלים לפייסבוק צעירים מהמסע (דוג׳ שאני יכול לשער כי היא לא רחוקה מהמציאות, על אף שאין לי פייסבוק, תהיה: ״עם המתוקות שלי באושוויץ😓😓״, ואז תמונה של שלוש בנות מחייכות על רקע שער ה״מחנה״).

    מה שכתבתי נשמע אולי לא קוהרנטי וקיצוני (נכתב כסטרים אוף קונצ׳ס), אך השואה הוא מעשה הזוועות הגדול ביותר שהיה, ואני מרגיש שהטיולים לפולין הם לא דרך טובה לזכור זאת, אלא דרך נוראית לעוות את זיכרון השואה ולהפוך אותו לזכרון ישראלי-צה״לי

    1. amitlahev

      5 מאי 2016 15:41:35

      תשמע, זה תלוי מאוד במדריך ובשאר חברי המשלחת. לשמחתי זכיתי למדריך מדהים שהיה חף מכל פופוליזם או דמגוגיה וידע בדיוק לשלב בין אינפורמציה, רגש ומוסר. סרסור בשואה זה הדבר האחרון שחשבתי לגביו – אז והיום.

      לדעתי גם אם יש נערים שבטווח הקצר הגיבו לא נכון למסע ייתכן וההשפעה לזמן ארוך תהיה שונה ולטובה.

  22. Havlicek stole the ball

    5 מאי 2016 16:01:39

    טוב, אכן יכול להיות שזה תלוי במדריך ובאנשים שסביבי..

    עם זאת, אינפורמציה, שהיא כביכול אובייקטיבית (לא לפי הפוסט-מודרניזם, אך אני מניח שהם לא מביאים נתונים שגויים במסע), ובמקרה דינן נוראית למחשבה גם כשהיא נשארת ״יבשה״ ו״על הנייר״, שהיא מעורבת עם רגש, מושג סובייקטיבי לחלוטין, שטופח 11 שנים לפני על ידי מערכת החינוך של מדינת ישראל, עד שהוא מגיע ל״שיאו״ בכיתה י״ב, לומד על העבר ו״חווה״ אותו כדי שאולי הוא ירצה את האפשרות למות (לשרת, אבל לקבל על עצמך את האפשרות שיש סיכויים לא קטנים שלא תחזור בחיים) יותר קרבי בצה״ל בעתיד.
    מרוח דברי אפשר להבין שאני ״סמולן״ אולי, אך אני לא חושב שזה בהכרח רלוונטי כאן. העניין הוא שאני מרגיש שאנחנו משתמשים בשואה כהצדקה לא קטנה לקיומנו על שלל היקפיו. כשאנחנו משתמשים במאורע שקרה לפני 70 שנה כדי לנמק פעולות שלנו בהווה, שאנחנו שולחים ילדים ומכניסים בהם מוסר (ובכלל, איזה מוסר? המפא״יניקים רצו ״מהתנ״ך לפלמ״ח״, בגין רצה יותר מסורת, את המוסר בשואה? איך משלבים מוסר באופן לא דמגוגי בסיפור חסר כל מוסר? מהו מוסר? סט חוקים? מצפון? עשרת הדיברות? ״המלט״?) כדי שהם ישאלו פחות שאלות (כי תהיה להם ״סיבה״ אחת איתנה) ויהיו חיילים יותר טובים.

  23. מנחם לס

    5 מאי 2016 16:20:40

    אני הייתי עם גייל בבוכנוואלד, וההשפעה של הביקור איתנה מאי-פעם, היום, 36 שנים אחרי. אני בגילי, עולה על מטוס IN A HEART BEAT אם ישראל תהיה אי פעם בצרה, אפילו שהרבה אני כנראה כבר לא יכול לעזור. הביקור עשה ממני יהודי (WHATEVER IT MEANS) יותר מאי פעם בחיי.

    ובקשר לנכדתי כבר כתבתי למעלה:

    נכדתי דריה, היום חיילת ב-8200, כתבה לי שהטיול לפולין היה הדבר החשוב ביותר שקרה בחייה עד אז. היא התמלאה במוטיבציה לעשות את הטוב ביותר שהיא יכולה עבור מדינת ישראל, וככה היא היום ב-8200, ולא סתם 8200, אלא בחלק מאד מיוחד מהיחידה

    2. עידן

      5 מאי 2016 19:33:29

      ואם כבר סיפורי פולין הנה סיפור משעשע שקרה לי בצבא

      בקורס קצינים בשנת 2000 החליטו לשלוח 13 צוערים להשתתף במצעד החיים וטקס הדלקת משואה באושוויץ. המארח שלנו היה הנשיא האגדי עזר ויצמן שאירח אותנו במטוס שלו!. התמזל מזלי ובחרו בי. בנוסף אלינו הצוערים, נסעו עוד 4 חיילות, 2 חיילות ששייכות לנ"מ ועוד שתי צוערות בקורס טייס.

      באמצע הטיסה הנשיא עובר בין כולנו, שואל שאלות (האיש היה חביב מאד), הוא מגיע ל2 מהבנות, מתיישב לידן, שואל שאלות מתעניין ואז באחת השאלות הוא מבין שאלו לא הצוערות מקורס טייס. בלי למצמץ הוא פשוט קם ועוזב אותן באמצע השיחה ואומר שלא איתן הוא רצה לדבר. הבנות נשארו פעורות פה ומבויישות. זה היה האיש.

      בנוגע לחוויה עצמה. היה משהו מדהים לעמוד שם באושוויץ עם מדי צבא. אחת החוויות המאד חשובות בחיי. גץכשחזרתי לארץ, סבתא שלי ז"ל שראתה את התמונות התחילה לבכות. זו הייתה סיטואציה מאד מאד מאד מרגשת.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט