מאז פגרת האול-סטאר, שרלוט אחת הקבוצות הטובות בליגה, וההורנטס הצליחו להכנס למאבק על יתרון ביתיות במזרח, נגד כל הסיכויים. מלבד ההורנטס גם פורטלנד בכושר מצויין בזמן האחרון, ובשני המקרים מדובר בשיאם של כמה תהליכים שבמשך שנים התרחשו בליגה, וביצירת ההתקפה של "4 בחוץ ו-1 בפנים".

2 הקבוצות מגיעות לגבהים האלה בזכות התקפה עצומה. שרלוט עם 108 נקודות למשחק מאז הראשון במרץ ופורטלנד עם 110.5 נקודות למשחק ב-10 המשחקים האחרונים. שתיהן מרווחות את המגרש בענק, וזה משתלם להן ביג טיים. לא מדובר במה שעושות קבוצות כמיאמי, דטרויט והקליפרס, שמתבססות לפרקים על רכז חכם וסנטר הגנתי גדול שיאפשר להן לא להשאר חייבות בצד החשוב של המגרש, אלא בגרסה מוקצנת של התהליך.

גם פורטלנד וגם שרלוט משחקות בלי סנטר דומיננטי. מייסון פלומלי (או מיירס לאונרד, כשהיה כשיר) וטיילר זלר הם שחקנים חביבים מאוד, אבל לא ביג-מנס שיעצרו צבע שלם. למרות זאת, הם חיוניים להתקפה הזאת. שניהם סנטרים מהירים וחכמים שמצטיינים בתנועה בלי הכדור, ומפנים שטח על המגרש. זה אולי התפקיד של הסנטר המודרני, ואנדרו בוגוט עושה אותו בצורה מעולה (בוגוט משלב בין אינטליגנציית משחק גבוהה, הגנה מעולה וניידות, מה שהופך אותו לאחד השחקנים הכי חשובים לקבוצתם בליגה, אבל זה לא הסנטר הטיפוסי). הם ה-floor-spacers שכל קבוצה צריכה, ונראה יותר ויותר כאלו בליגה.

למרות זאת, הם לא הדבר היחיד שההתקפה הזאת צריכה. יש גם את התפקיד של הסטרץ' 4, שמבצעים בהצטיינות מרווין וויליאמס בשרלוט ומו הרקלס בפורטלנד. הם מספקים קליעה מבחוץ והופכים את הצבע לאזור דליל. סטרץ' 4 זאת לא המצאה חדשה, גם לא פאוור פורוורד נמוך עם קליעה שלידו יש סמול פורוורד עם קליעה, אבל גם וויליאמס וגם הרקלס נראים כאילו הם מצאו את מקומם בליגה ועושים פעם אחר פעם את התנועה הנדרשת בשביל לשחרר שטח , וזה מוסיף מימד שלם לתפקיד של פאוור פורוורדים עם קליעה מבחוץ.

כל זה הופך את הצבע לגן עדן עבור גארדים עם כוח מתפרץ (קמבה ווקר, סי ג'יי מקולום ודמיאן לילארד). השלושה האלו מצליחים לחדור ביעילות פנימה, וכשיש להם קליעה טובה מרחוק, במקרה של לילארד ומקולום, נוצרים נשקים שקשה מאוד לעצור. השילוב ביניהם אידיאלי לשיטה הזאת-שני השחקנים האלו יכולים לתפקד גם כשחקנים שמרווחים את המגרש (38% ו-42% מהשלוש בהתאמה העונה) וגם כשחקנים שיכולים לדהור פנימה. המפלצת הדו-ראשית הזאת קשה מאוד לעצירה, במיוחד כשאתה לא יודע מי הבא שיקלע עליך.

כשמחברים את כל זה ביחד ומוסיפים תיאום יש פה את הכדורסל המודרני במלוא תפארתו, אבל עדיין נשאלת השאלה כמה רחוק ההתקפה הזאת יכולה להגיע כשהכסף על השולחן, בפלייאוף. במשחקים שבהם הקצב הואט, גם שרלוט וגם פורטלנד הפסידו. בפלייאוף, בו הקצב איטי יותר, זה יכול להיות בעייתי, מפני שהשיטה הזאת היא הניגוד המוחלט של המשחק העומד, והיא תלויה בקצב משחק מהיר. לכן כל אחת מהקבוצות מחזיקה שחקן פוסט-אפ יעיל על הספסל למשחקים איטיים, למרות שגם אל ג'פרסון וגם כריס קיימן לא נראים כמו השחקנים שהיו לפני 5 שנים.

למרות זאת, בעתיד נראה יותר ויותר קבוצות שמשחקות עם השיטה הזאת-נדיר למצוא גארדים ללא כוח מתפרץ עצום ב-NBA של 2015/16, וכשמציבים לידם חבורת קלעים וסנטר אתלטי, לא מצרכים נדירים מדי, זה עובד בענק. למרות החסרון של השיטה במשחק האיטי, שנהיה נדיר יותר ויותר, זה העתיד של הליגה. תזכרו רק איפה שמעתם את זה קודם.