************************

כותב המאמר הוא פסיכולוג קליני במקצועו שבמאמר זה ניסה להסביר את דעתו על החייה הזאת הנקראית 'לברון' (או THE KING) מבלי להגזים במונחים וביטויים מקצועיים מדי לקורא הרגיל (אפילו שכולנו אוהבים להיות 'פסילוגים בגרוש'). אז עכשיו יש לנו בין הגולשים והכותבים מהנדסים, רופאים, פרופסורים אקדמאים, אנשי ומנהלי חברות היי טק, בעלי חנויות, קברניטים, עורכי ועורכת דין, מגדלי עיזים, רואי חשבון, יזמים, תלמידי חטיבת ביניים ותיכוניסטים, חיילים, עובדים סוציאליים, ועכשיו גם פסיכולוג קליני .

*********************

נקודת מבט נוספת – לברון או המלך

אני מבקש להצטרף לשיח שהתנהל באתר בתקופה האחרונה ובכלל ברשתות החברתיות ובתקשורת סביב התנהגותו האניגמאטית משהו של לברון ג'ימס בתקופה האחרונה (אם כי נראה שמשהו נרגע השבוע). אשתדל לא לחזור על טענות שכבר הועלו, וכן לנקוט בעמדה שאינה שיפוטית אלה לנתח על רגל אחת את המצב כפי שניתן אולי להבין אותו מנקודת מבט קצת שונה.

כאמור בתקופה האחרונה לברון פרסם סטאטוסים עמומים שעלול היה להשתמע מהם מסר ביקורתי לשחקנים בקבוצה. הוא הפסיק לעקוב אחרי חשבון הטוויטר של הקאבס ולאחר מכן ניער מעליו עיתונאי בחוסר אלגנטיות ובכך ורק הגביר את הלהבה התקשורתית. לברון בילה חופשה קצרה במיאמי עם חברו/יריבו דווין ווייד שלווה גם כן בסטאטוס שנוי במחלוקת. לאחרונה אף פורסם ציטוט שלו מתוך ראיון  מתמשך בו הביע את רצונו לשחק בעתיד עם חבריו דוויין, מלו וקריס פול. ועל כך בהמשך.

אז מה קורה עם לברון? הטענה שלי היא פשוטה ואלי אף תפתיע חלק מכם. אם כך ניגש לעניין – המלך ג'יימס סובל מחוסר ביטחון  ומכאן שיש להבין את התנהגותו ואופי קבלת ההחלטות שלו מתוך הנחה זו. על פניו זה לא נשמע הגיוני, ספורטאי על ובמעמד כה רם חייבים ליהנות ואולי דווקא לסבול לעיתים מעודף ביטחון. אבל בשביל להגיע לסוף דעתי יש צורך לחזור להתחלה.

• לא עשיתי תחקיר בעניינו וייתכן שיהיו אי דיוקים בנוגע לפרטים מסוימים, עמכם הסליחה.

ובכן, לברון סוחב מטען רגשי עוצמתי שרק מעטים יכולים להבין את כובד משקלו. אביו עזב את אימו לאחר הלידה ולא הכיר בלברון התינוק. במילים אחרות, לא מן הנמנע שמתחת לכתר של המלך שוכן לברון אחר, שלא מבין איך אותו אדם שהביא אותו לעולם, שממנו ירש את הגנים החד פעמיים, שאותו היה אמור להעריץ כמו שכל ילד מעריץ את אביו. איך דווקא הוא לא נשאר לתמוך בו ובמשפחתו. אולי בלברון האחר מכוננת השאלה הבלתי נסבלת – מה היה כל כך רע בי שעזבו אותי? אולי כדי לענות לעצמו בפשטות – אין בי שום דבר רע, אני אדם טוב ומיוחד – חייב לברון האחר להיות מלך, אלוף האלופים, כזה שגדולתו החד פעמית הינה בלתי ניתנת לספק, כזה שכולם יאהבו אותו כפי שאביו לעולם לא ידע איך.. בניסוח קצת אחר, כדי לא להרגיש חוסר ביטחון, לברון האדם חסר הביטחון, מתחפש (במובן העמוק של המילה) למלך עם סופר ביטחון. העובדה שהוא אחד מהשחקנים הכי גדולים בכל הזמנים עוזרת מאוד.

נראה שעד 2007 המלך באמת האמין שהאליפויות בדרך והכל רק עניין של זמן. לכך התרגל כבר מהחטיבה. אבל אחרי סטירת הלחי מול הספרס לברון התפקח מהאשליה ומאותו רגע החל להדהד בו ביתר שאת אותו חוסר ביטחון לגבי היכולות שלו וסיכוייו להתעלות על הגדולים באמת. המניע של ההחלטה לעבור לשחק עם ווייד (ובוש) שכבר הוכיח את עצמו באה מצורך במעין דמות אב או אח גדול ותומך. כזה שיכיר בגדולתו, שיתמוך ויגדל אותו ושידע להגן עליו ולקחת אחריות כשזה באמת חשוב. יחד עם זאת, ההחלטה של המלך יצאה לפועל בצורה לא מכבדת ומעליבה שהתפרשה כנטישה של אוהדיו התלויים בו כל כך, כשעל הדרך הוא זורע בהם את הספק המייסר – מה כל כך רע בנו שעזבת אותנו? מצלצל לכם מוכר?

חוסר הביטחון של לברון נחשף בגמר מול דאלאס. זה היה ניכר בהופעותיו ובקושי לתפקד ברגעי הקלאצ'. בשנתיים לאחר מכן הוא לוקח אליפויות ומחליט לחזור לקליבלנד. לא מן הנמנע שהסיבה להחלטה היא הרבה יותר רגשית ממה שנראה על פני השטח. ככל שהזמן עבר, לברון לא יכול היה לסבול את המחשבה שהוא עצמו נהג כלפי אוהדיו בקליבלנד כפי שאביו נהג כלפיו. הוא היה זקוק למחילה ואיזו דרך טובה יותר לעשות זאת מאשר להביא לעיר (ולמשפחתו) את הגביע הנכסף. אבל עדיין אחרי שתי אליפויות הוא לא האמין שיוכל להרים את הגביע בלי עזרה של שני אולסטארים שיחפו עליו. ההפסד לגולדן סטייט, כמו מול ס"א כמה שנים לפני כן, הציף מחדש את חוסר הביטחון ואת הספק שהוא לא טוב מספיק, לא גבר מספיק בשביל לעשות זאת בכוחות עצמו.

אם כך, אותו הספק הוא הוא המניע להתנהלותו המוזרה של לברון בחודש האחרון, כשככל הנראה נפלו לו כמה אסימונים שאף הם תורמים לתמונה. 1. שהוא כבר לא המלך הבלתי מעורער של הליגה, הייתה מהפכה ולא סיפרו לו. 2. שהוא מעבר לשיא וייתכן מאוד שהשיא הזה יכלול שתי אליפויות בלבד. זה מרשים אין ספק אך לא ביחס לציפיות שלו מעצמו. 3. שהישועה לא תבוא מקיירי ומלאב. ההפך, מסתמנת שם מורכבות יתר ותחרותיות שפוגעת בכימיה הקבוצתית. נראה שלאור כל זאת לברון חווה משבר.

הוא מבין שהסוף קרב ושהנסיבות לא לטובתו. כתוצאה מכך התנהגותו הופכת אמביוולנטית ולא ברורה. מה שהכי תפס את תשומת ליבי מכל הפרשיות היה דווקא הציטוט לגבי הרצון לשחק עם החברים שלו. נדמה שזה משפט שהתפלק לו בנאיביות ולכן מתמצת יפה את האישיות המפוצלת של המלך. זה הילד הכי מקובל בשכבה שבכלל לא מעוניין במעמד הזה אבל נאלץ לזרום עם התפקיד כפי שכולם מצפים ממנו. בתכלס היה מעדיף שיעזבו אותו בשקט ויתנו לו לשחק עם החברים הטובים שלו בהפסקה, סתם בשביל הכיף.