אז מי הוא לברון? / ערן שעשוע (דקסטר)

מנהיג, משתף, קבוצתי, מסור, מתחשב, צנוע.. הוא לא.

מה הוא כן- כאילו מנהיג, כאילו לא אנוכי, כאילו מתחשב, כאילו איכפת לו מהקהילה.

מאז קובי לא היה שחקן שמעורר כ"כ הרבה קונפליקטים אבל אצל קובי ידענו מי הוא ומה מניע אותו.

עזבו את "ההחלטה" זה באמת כבר לא מעניין. למרות שזה היה הסימן הראשון לאופי האמיתי שלו.

לברון הוא מוצר סינתטי. לא סתם קהל עוקבי הופס בעולם מסרבים "לקנות" אותו.

יותר נכון לומר שמדובר בסופרסטאר המושמץ ביותר ביחס ליכולתיו ואולי בכלל.

אז לפני שנה וחצי החליט  התולעת "לחזור הביתה".

בואו לא נתבלבל, מאחורי ההחלטה האמוציונאלית הזו עומדת מחשבה קרה ועסקית – קיירי+לאב > וויד+בוש. לברון הרגיש שבמיאמי הוא "סחב" את הקבוצה יותר ממה שהוא ציפה (כאילו שזה לא מה ששחקן טופ 10 בהיסטוריה אמור לעשות!!!) והרגיש שוויד ובוש הם סחורה בירידה, ולאחר ההשפלה מול הספרס רצה להגיע למסגרת מוכנה שתספק לו תחמושת ראויה יותר לתקוף את האליפות הבאה. אז בקליבלנד הוא מצא שני כוכבים צעירים בדמות קיירי ולאב ( ובבקשה אל תבלבלו את הביצים שרק קיירי היה שם לברון תכנן את כל המהלכים והוא ידע שהוא מגיע לקליבלנד עם קבוצה מוכנה ובלי ויגינס). החשבון הנוסף הוא להגיע למועדון שיוכל לשלוט בו ולמעשה להתנהג כמו GM ומאמן כשצריך, הרי לברון לא צריך את קליבלנד, אלא קליבלנד צריכה את לברון, אבל מה שלברון כ"כ השתוקק להשיג זה גם מה שהרס אותו.

יש כאלה שמשחקים NBA2K ויש כאלה שיודעים שבין משחק אחד לשני- ישנם אימונים, טיסות, שעות בילוי משותפות, חברויות, העדפות שונות בסרטים, אוכל, מוזיקה, פוליטיקה, דיבורים, קליקות, אגו..

בקבוצה בריאה כל העבודה הזאת מתחלקת בין מספר אנשים. אנחנו מכירים רק את החלק שאנחנו רואים ושומעים. האמת ששאר החלקים בפאזל לא מעניינים אותנו בתור צופים אך הם החשובים לא פחות. דוגמאות לארגונים בריאים וחזקים לא חסר – הספרס, הווריוס, OKC, טורונטו, מיאמי בוסטון.. בקליבלנד לברון לקח על עצמו יותר מדי ולא בגלל תחושת  האחריות האישית אלא בגלל היהירות שלו.

שימו לב מתי לברון הצליח- כשפט ריילי היה שם כדי לשלוט עליו. להגביל אותו.

אז בקליבלנד הוא מצא מקום שהוא יכול להיות ה GM, המאמן, עוזר מאמן, איש הוידיאו, הכימאי זה שדואג לארוחות קבוצתיות ואפילו סוכן שחקנים. כשהיה נוח לו הוא החמיא לצוות המקצועי וכשזה לא הסתדר פשוט זרק אותם מתחת לאוטובוס.

בתור אחד שמתגאה באיי קיו הכדורסלני שלו הוא די טיפש. הרי בכל ארגון ובכל קבוצה צריך לדאוג שהיתרון המקצועי  והאופי האיכותי של העובדים ובטח הבכירים שבהם יבואו לידי ביטוי.

יש את המצחיק הרציני המנהיג הקשוח… לברון החליט לא רק לשאוב מכל בעלי התפקידים את קבלת ההחלטות אלא אפילו את האופי של השחקנים- הוא אחראי על ההווי והבידור, המנהיג, המחנך, הקשוח והמבוגר האחראי בחדר. (וגם זה שמטרחן כל שני וחמישי ומסביר לילידים המסכנים איך לוקחים אליפות כי הוא היה שם…)

אתם חושבים ש"ההחלטה" היתה מעשה טיפשי?? בעיניי הוא עשה דברים טיפשיים הרבה יותר בתקופה הזו בקליבלנד.

זוכרים שנה שעברה  את הסאגה עם התמונה הקבוצתית של כמה משחקני הקבוצה בלי לאב? שחקן המריבה של קליבלנד? השחקן שכ"כ הרבה נכתב עליו והיה החשוב ביותר באותה עונה כיוון שלהעביר את ויגינס תמורת לאב היתה למעשה ההצהרה הגדולה ביותר מה הציפיות של לברון מהקבוצה בתקופה הזאת ואילו מהלכים יקרו בעתיד. אז אותו הוא החליט להשאיר מחוץ לתמונה. ממש במקרה.

זוכרים שהוא החליט שכדי להראות שקליבלנד רציניים, לא תהיה הצגת שחקנים לפני פתיחת המשחק. אחד הטקסים המובנים מאליהם וכזה שהקהל המקומי מחכה לראות. אז הוד רוממותו החליט להשבית את השמחה הקטנה הזו.

לברון  החליט שטיירון לו הוא המאמן גם כשבלאט היה המאמן בפועל.

מחול השדים החל עוד כאשר לברון החליט לא לדבר או להיפגש עם בלאט במשך חודש לאחר שחתם. איפה נשמע דבר כזה בכל קבוצה אחרת?

ואיך אפשר בלי הטוויטר- אין שבוע בלי ציוץ "מהמלך" – פעם מבקר את המאמן, פעם את השחקנים, פעם את הווריוס ופעם עוד משפט בכייני תורן. לברון החליט שזו הדרך הכי בריאה לתקשר.

לאחרונה החליט להפסיק לעקוב אחרי חשבון הטוויטר של הקליבלנד. להזכירכם הקבוצה שלו.. בתואנה שזה מפריע להתרכז בכדורסל. הוא רק שכח להזכיר שבמקביל הוא עוקב אחרי 140 חשבונות אחרים..

הדרישה שלו לצומי הפכה להיות פתטית. הוא כבר לא השחקן המדובר בעולם – התואר הזה שמור לקארי. והוא כבר לא השחקן הטוב בעולם ועוד רגע קוואי עוקף אותו בסיבוב.. מדובר בהתנהגות שכל פסיכולוג מתחיל יפרש אותה כקנאה וכאחד שכואב לו שמישהו מצליח יותר ממנו. אבל מהסוג הרע לא מהסוג שגורם לך להתאמן יותר חזק ולהוכיח את עצמך.

לברון הפך לשחקן הנלעג, המאוס, השנוא והמושמץ בליגה ומעולם לא היה שחקן ברמה שלו שהתגובות כלפיו היו בעוצמה כזו ובטח ביחס למקום שבו הוא נמצא. זה כמעט בלתי נתפס.

הרי כמעט ואין סיכוי להרוס מהלך כזה של "אני חוזר למקום בו גדלתי להביא אליפות"

אך המציאות הייתה ששורת החלטות והתנהגויות ילדותיות, מטומטמות ואגואיסטיות הובילו אותו למקום הזה.

אה כן, אמרתי אגואיסטי. חברים אין שחקן יותר אגואיסטי מלברון בליגה! זאת רמה אחת מעל קובי.

מה שמצחיק הוא שמסומאי לברון חושבים שמדובר בילד פרחים שרק רוצה לעשות לכולם טוב יותר. המסירה הזאת ששחקן אחר קולע? זה נחשב אסיסט. ללברון זה חשוב. מאוד. הוא לא משחק בשביל אחרים. הוא משחק בשביל עצמו. התרמית הגדולה היא שהוא כאילו קבוצתי. אם הוא כזה קבוצתי למה הוא פוגע בקבוצה בכל דרך אפשרית? איפה החברות באה לידי ביטוי בקבוצה? אולי בקבוצה אחרת כי בינתיים אנחנו רואים אותו מסתודד עם וויד.

אגב וויד, איזו אמירה אומללה זאת להגיד שהוא היה רוצה לשחק עם כרמלו וויד באותה קבוצה.

כאילו מה… כמה אידיוט אתה יכול להיות? כמה לא רגיש לגבי החברים שלך לקבוצה.

א-ג-ו-א-י-ס-ט.

תגידו, הייתם יכולים לסבול שחקן כזה בקבוצה שלכם? מישהו שדואג לרוקן אתכם כל פעם מחדש, שהדרמה סביבו לא מפסיקה להירגע, כזה ששואב לכם את האנרגיות?

ואם רגע נחזור אחורה בפוסט על חלוקת המשאבים הנכונה בקבוצה..יש לכם מושג כמה חשוב לתת לכל שחקן להתבטא? השחקן הכי טוב בקבוצה לא חייב להיות המנהיג החברתי והאמוציונאלי. סטף קארי משאיר את זה לגרין. קוואי משאיר את זה לדאנקן. דוראנט וווסטבורק חולקים את הנטל. מבטיח לכם שקובי לא היה המנהיג החברתי כשהם לקחו אליפויות.

לאף אחד אין את היכולת להיות מעורב בכל דבר בקבוצה ואף אחד לא יכול לסבול אחד כזה.

אני לא רואה שום שמחה בקבוצה ואני לא רואה קצה של אנרגיה שמאפיין קבוצות שמדורגות גבוה. יותר מזה, רוב קבוצות הפלייאוף נראות יותר מחוברות ממנה כולל במזרח.

אני בטוח שטורונטו בוסטון ומיאמי למשל מרגישות מוכנות לשחק מולה. הן יודעות כמונו שקליבלנד היא אוסף של שכירי חרב לא ממש שמחים.

למעשה קליבלנד משחקים את הכדורסל המכוער בליגה וזה בגלל שלברון רוצה להיות בעל הבית ומקבל ההחלטות היחידי בקבוצה. אם היה לו שכל הוא היה דואג שקיירי מרוצה ושלאב מקבל את מנת הנקודות שלו כדי שהלחץ יירד ממנו ושבמקום להילחם ב 10 חזיתות במקביל הוא יצטרך להיות מרוכז במספר קטן של דברים. כמו כל סופרסטאר אחר בליגה.

ללברון אין זמן לתהליכי בנייה טבעיים. חוץ מפילדלפיה קליבלנד העבירה, החתימה, שחררה, החליפה הכי הרבה שחקנים בליגה.

לברון מסתכל על הספרס והווריוס כמודל לחיקוי (ומתבכיין, בחיי כמה שהוא מתבכיין…) אך לא מבין שחלק מתהליך הבנייה זה לאפשר לגרין, בארנס וקליי לצמוח, לצבור ביטחון ולפתח את האישיות בתוך המגרש ומחוצה לו. קארי לא מתערב בנעשה בתוך הקבוצה אלא רק במה שהוא צריך לעשות.

אף אחד לא קובע לג'רי ווסט את מי צריך להביא. אני בטוח שאם לברון היה צריך לקבל את ההחלטה הוא היה מעביר את קליי ובארנס תמורת לאב מה שווסט לא עשה. לברון חושב רק על העכשיו.

קבוצה אלופה צריכה לצמוח עם יסודות מאוד חזקים.

ואם נחזור שוב לדוגמה במיאמי לברון הגיע לקבוצה מוכנה מבחינת היסודות- כל בעלי התפקידים  בקבוצה היו יציבים. לברון הוא זה שהצטרף למיאמי ולא להיפך. אני מבטיח לכם שאם הוא היה צריך לנהל את ההצגה התוצאה הייתה דומה לזו בקליבלנד.

איפה מופע האימים של לברון יסתיים- אני מאוד מקווה בתור השחקן הלוזר שעומד לפנינו.

לשחקן כזה לא מגיע תהילה. לא סתם היא בורחת ממנו. לברון היה אמור להיות מדורג גבוה מאוד בראייה היסטורית אני בספק אם הוא יישאר ב טופ 10 אחרי שהקריירה שלו תיגמר, ולחשוב שלפני כמה שנים המחשבה הייתה הפוכה, ככל שהקריירה תתקדם הוא רק יעלה בסולם ולא יירד ממנו.

תארו לכם אם הוא יעזוב את קליבלנד..רק תארו לכם..