שוב, יום מלא של כדורסל. הגעתי ב-3:30 למשחק שהתחיל ב-7:00. מי שמעוניין באמת לשוחח עם שחקנים זהו הזמן היחיד. הם זורקים 30-40 שלשות או בנק-שוטס, ויושבים לנוח. בעצמם. אף אחד לידם. אתה ניגש ומציג את עצמך עם יד מושטת כעתונאי וותיק מישראל שעוקב אחרי סן אנטוניו (או ההורנטס) עוד מימי ה-ABA ואתה שואל אם זה בסדר לשבת לידו כמה דקות ולדסקס הופס, ודברים אחרים.

אתה אומר שזה אתר הופס הגדול בישראל, והכל בעברית. עד עתה – ואני מדבר על 55 שנים – היו אולי 3-4 שסרבו לדבר בטענה שהם "רוצים להתרכז במשחק", או "לא מדברים עם עתונאים". מאות לא סרבו לי. בשלושת הימים האחרונים עשיתי זאת עם לפחות 15 שחקנים. תחשבו רק עם מי לא דברתי ב-35 שנות ביקורים כמעט קבועים במשחקי הבית של הניקס.

כשהשחקן הוא לבד אתך הוא מדבר. הם שונאים לדבר למיקרופון המקליט אותם או למקלט אחר. כשאני בא ללא כל אביזר מלבד פי ואוזני אין להם כל בעייה לדבר. אני לא עושה מזה "ריאיון". אני סתם מתחיל לדבר איתם כמו ג'אנקי אחד לשני, וכשהם קולטים שאתה יודע על מה אתה מדבר; שהיית וראית; ושאתה לא מנסה לגלות איזה שהם סודות או להכשיל אותם באיזו תשובה טפשית, כל מסכת הזהירות מוסרת מהם, ואחרי 3-4 דקות אתם מדברים 'הופס' חופשיט.

אני לא כותב דבר. אחרי הכמה דקות עם שחקן זה או אחר אני מתיישב לרגע, רושם כמה דברים חשובים, ומוצא שחקן שני.

כמו שלשום, אני OVERWHELMED עם חומרים אז – כרגיל – ניזכרים במורה שלי קווינט ומחליטים לפרק הכל לחלקים ולדבר עליהם חלק-חלק.

1. פטריק יואינג

פטריק זו בכלל לא בעייה. אני מכיר אותו כחבר. דייב דהבושר ז"ל היה המנכ"ל שבחר בו בבחירה הראשונה בדראפט של 1985. פגשתי אותו לרגע כבר במשחק נגד דנבר, אבל הוא היה בעת אימון זריקות ורק ניפנפנו 'היי'. אתמול ישבנו יחד. התחבקנו. ביליתי איתו ועם הניקס זמנים טובים וקשים. משום מה לא שאלתי אותו אף פעם בקשר לבחירת הדראפט של 1985. איך זה שיצא לניקס לבחור בו. אולי בגלל שאף פעם לא היינו ממש לבד.

-פטריק, מה עם בחירת 1985. WAS IT RIGGED? (מזוייפת, מוטית)

-כמובן. אבל אני אפילו לא יודע איך, וה-NBA אף פעם לא הודתה בכך. דייב הוריד את האמת איתו לקבר כי דייויד סטרן תמיד טען שעד כמה שידוע לו הכל היה כשר.

-למה פט ריילי נתן לג'ון סטארקס לקחת את הזריקה האחרונה, כשכל הערב הוא פישל (במשחק הפלייאוף הששי נגד יוסטון ששלשה היתה מביאה לניקס אליפות)

-הכל היה מבולבל. עובדה שיוברט דייויס אפילו לא היה על הפארקט והוא היה קלעי השלשות הטוב בליגה באותה עונה.

-האם תמשיך כעוזר מאמן?

-אני לא עוזר מאמן יותר. אני היום אחראי על עוזרי המאמנים ויצרו עבורי תואר חדש, ASSOCIATE COACH, אבל אני ממשיך לקוות לצלצול טלפון.

-אתה יודע שהייתי פרופסור של סטיב קליפורד?

-ברצינות? אני יודע שטרי (טרי ליונס, אחראי המדיה הבינלאומית של ה-NBA) למד אצלך, אבל 'קליפ'? אני מקווה שהכשלת אותו. אבל, ברצינות? הוא GOOD GUY!

מה יהיה עם הניקס?

-DON'T EVEN REMIND ME. אבל כמובן שיש בי כעס לגביהם, והפסקתי להתעניין. (אני לא יודע אם פיל ג'קסון הזמין אותו אפילו לראיון אבל לא רציתי להזכיר נשכחות כואבות)

2.פגישה שנייה עם דל קרי

-היי, קרי, איפה סוניה?

-או… היא היתה צריכה להישאר בבית לטפל בכמה דברים!

-אפשר לקחת עוד תמונה שלך, שתראה כיצד אתה מרגיש בלעדיה?

חיוך.

-SURE. WHY NOT?

התוצאה?

(מסכן, יושב בודד)

3. עכשיו יש 'זריקת-ניתור'; לא JUMP SHOT.

תנו מבט:

דנקן זורק "ג"אמפ"

 (ה'ג'אמפ שוט' של מאנו ג'ינובלי)

(קאווי לינארד עושה טובה ומנתר 5 ס"מ מהפארקט)

(דני גרין היה היחיד שזרק עם ניתור מסויים)

4. קשקושים עם שחקנים, ומילה חשובה מטוני פרקר

אני לא צריך לספר לכם מי הם השחקנים הללו. דברתי עם כל אחד מהם. אני שואל אותם אם זה נכון מה שאני רואה שכל זריקת הג'אמפ השתנתה. אנשים לא מנתרים יותר ובשיא הגובה משחררים כדור, אלא משחררים את הכדור כמעט בעת ובעונה אחת עם הניתור.

זה הסטייל שהתחיל עם לארי בירד – שעשה זאת בלית ברירה כי הוא לא היה מסוגל לנתר – ועתה נעשה פופולרי עם סטפן קרי. כולם כאחד הודו שהם הושפעו מהזריקה של קרי, ושעתה כמעט כולם מבצעים אותה מלבד הג'אמפ שוטרים הוותיקים כמו ג'יי ג'יי רדיק וקייל קורבר. גם דאג מקדרמוט הגיע מהמכללות עם "זריקת ניתור", ולא "ניתור וזריקה".

לא נאמר לי הרבה בשיחות איתם. כמובן ששאלתי את דנקן – אחרי שהצגתי את עצמי כ-PH.D בביומכניקה – את השאלה הנדושה בקשר לפרישתו, אבל העמדתי אותה אחרת. שאלתי אותו "אז מה, האם המשפט ש'יין משתפר עם הזמן' נכון גם לכדורסל. הוא ענה: "I WISH". הוא הוסיף: אני כבר 5-6 שנים מנסה לאזן את הירידה ביכולת הגופנית שאתה יודע טוב ממני את הפיזיולוגיה שלה. אני מנסה לדחות את הנפילה הגדולה שאני יודע עליה עד כמה שאפשר. אני מקווה שזה לא יקרה עד סוף העונה הזאת!"

ואז הוא זרק לי: "אני מרגיש טוב לחזור הערב סוף-סוף לחמישייה. אני לא טוב בלעלות מהספסל!"

אבל בשערו שמתחיל להלבין, ובעיניו המעט עייפות ואדומות, ראיתי והרגשתי שהסוף קרב.

עם קאווי לינארד היה קשה מאד לשוחח כשכל תשובותיו מתאימות לטלגראף. לא הצלחתי להרגיש משוחרר איתו כי הוא כזה רציני. השאלה היחידה שהרגשתי שאינה נדושה היתה בקשר לאולימפיאדה. הוא רק ענה "IT IS MY DREAM!".

עם דני גרין היה 'האלו, האלו', ולא הרבה יותר.

השיחות הטובות ביותר? עם שלושת הזרים. הראשון היה מאנו ג'ינובלי. וואללה שהבחור אוהב לדבר. התיישבתי לידו, הצגתי את עצמי, והוא מיד אמר "אצלנו עוד מדברים על חטיפת אייכמן שלכם. אין בכל העולם ארגון יעיל כמו 'המוסד' שלכם". והוא ביטא 'מוסד' מצויין. הבעייה בראיון של אחד כמו מאנו הוא אותה בעייה כמו סקס עם מדונה. היא עוזרת יותר מדי. מאנו מתפלסף יותר מדי. כל שאלה זוכה לתשובה פילוסופית, סומיולוגית, ופסיכולוגית, אפילו אם מדובר על שמירה צמודה. בחור חביב ביותר שמאד אוהב לדבר. "זאת שנתי האחרונה כאן כמעט על בטוח".

את בוריס דיאו מצאתי חביב ביותר, חברתי ביותר, ושמח מאד לשוחח. כמו כולם הוא מכיר הרבה ששיחקו בישראל, והוא סיים ב-"אם לא ישראל אז כל המזרח התיכון היה הופך לג'יהאד אחד גדול. התושבים בצרפת אוהבים אתכם הרבה יותר מהממשלה שלנו".

עם טוני פרקר היתה לי מה זה הפתעה!  התיישבתי לידו, הצגתי את עצמי, ואז הופיע צוות טיווי צרפתי והוא ביקש סליחה, ואמר "אחזור אליך". הם שוחחו איתו לפחות 10 דקות. אז הגיע פתאום ניקולאי באטום והשניים שוחחו כעשר דקות נוספות. לא ידעתי אם לחכות או לא, ואז – בגלל שלא רציתי שיתעורר משהו לא נעים – זזתי לצד השני של המגרש היכן שההורנטס התאמנו בזריקות לסל. בדרך 'גנבתי צילום' שלו ושל באטום, והוא לא שם לב אלי.

(טוני פרקר ובאטום, שני היריבים הצרפתים)

ואז הפתעת הערב. טוני עשה מה שלא נעשה כאן – אימונים או לא – והלך לחפש אותי עד שמצא אותי!!! הייתי המום. יש לי מספיק ניסיון עם השחקנים האלה שרבים מחשיבים את עצמם פרימדונות.

-מצטער שזה לקח כל כך הרבה זמן. הטיווי מפאריז לא עזב אותי ואח"כ פגשתי את באטום איתו לא דברתי הרבה זמן!

הודיתי לו אד ואמרתי שאני לא מכיר שחקן NBA אחר שהיה הולך לחפש אותי לקשקש כמה מילים.

מיד בחיוכו ראיתי שזה אדם עם נשמה טובה.

דברנו על הפוינט גארדים החדשים, על המהירות הגוברת, והוא הודה שיותר ויותר קשה לשמור על גארדים כאייזיה תומאס או דמיאן ליליארד.

ואז הוא זרק פצצה: "מה הן כל השטויות שאני שומע כאילו אני אנטישמי ואנטי-ישראלי? יש לי כאן בס"א חברים יהודים ללא סוף, ולדעתי ישראל היא אחת המדינות שאחרות יכולות להעתיק ממנה.

כמובן שהוא ואני יודעים שהכל התחיל עם תנועת 'הייל היטלר' שלו, והוא אמר לי: "אפילו לא ידעתי את המשמעות האמיתית של הדבר. זה היה UNFORTUNATE, אבל ללא כל כוונה מצדי!

נפרדנו בחיבוק ואיחלתי לו הצלחה, כשהוא מסתובב וצועד צעד ראשון אני לא מסוגל לא לזרוק, "וואוו…איזו שלשה היתה זאת של ריי אלן…!". הוא הסתובב כלפי וחייך.

5. עוד כמה מילים על המשחק

קודם, הרשו לי להביע כמה מילים על מה שראיתי אמש מהספארס, במשחק שהתרכזתי בו מאד:

אני כותב כבר חודשים – התחלתי בשנה שעברה – שהספארס היא קבוצה מבוגרת מדי. אתמול נוכחתי בצדקתי. מה שקורה עם הקבוצה הזאת הוא דבר פשוט: כשהיא מובילה ומשחקת טוב ונכון, היא מצויינת ממש – אולי הטובה בליגה.

אבל כשהקבוצה הנגדית מתחילה ללחוץ במשחק חשוב בו כוח, אגרסיביות, פאור, צעד ראשון – והייתי מוסיף "טירוף משחק" – הם-הם הצרכים החיוניים, השנים והרגליים עמוסות השנים של טים דנקן, טוני פרקר, מאנו ג'ינובלי, ובורס דיאו מתחילים לדרוש את חובן, והספארס ניכנסת לטראומה, עושה שגיאות, מאבדת כדורים, ומתחילה להחטיא זריקות שהיא קולעת במשחקים נטולי המתח והפאוור של המשחק שהיה אמש.

הספארס שיחקה בהרכב דומה נגד מיאמי ב-2013, כשלמרכוס העכשווי הוא טוב בהרבה מספליטר, אבל המוזכרים לעיל הם מבוגרים בשלוש שנים. אני לא מאמין שיהיה להם את הכוח המנטלי והפיזי להתמודד בסדרות קשות של שבעה משחקים כשדנקן, פרקר, ג'ינובלי, ודיאו סחוטים ועייפים.

אתמול שמתי לב שכשאתה מחסל את משחק ה-MID-RANGE של הספארס, חיסלת אותה. היא לא תנצח אותך בשלשות, והיא לא תנצח אותך תחת הסל. זה המיד-ריינג'ים של אולדרידג', דנקן, דיאו, ווסט, וקאווי.

אני גם לא בטוח ב-FIGHTING SPIRIT של דני גרין, ואפילו קאווי לינארד. דני גרין אינו, פשוט, הטיפוס. קאווי? הוא שחקן מצויין, נפלא, יעיל ביותר. מה שעליו להוכיח לי הוא שכש'הכסף על הקו' הוא הופך לטורף ודוב שכול. אמש הוא היה גרוע מאד בסוף גם בהתקפה וגם בהגנה – בדיוק כמו גרין – ושרלוט השליטה עליהם את רצונה. וטוני פרקר? כמו לרוב במשחקים קשים הוא טוב עד כמעט הסוף, אבל לא בסוף.

בגלל הסיבות הללו אני לא מאמין שהספארס תעבור את הקליפרס, אוקלהומה סיטי, ובטוח שלא את גולדן סטייט. התפלאתי באיזו קלות יחסית שחקני הספארס – כולל הפלח – לקחו את ההפסד. הוא עוד עלול להיות ההפסד שיעלה להם ביוקר מאד בעמדות הקבוצות לקראת הפלייאוף.

הרשו לי לזרוק משפטים שעולים לי לראש ללא סדר מסויים מהמשחק החשוב הזה, שהספארס עוד ייבכו עליו:

*היה זה משחק בו שחקן ששכחנו כמעט על קיומו – ג'רמי לין – ניער מעליו את הנפטלין, והחזיר לתודעת כולנו את ה-"LINSANITY" שנוצר בניו יורק לפני כמה שנים.

*היה זה הקאמ-בק הטוב ביותר בהסטוריה של ההורנטס במשחק רגיל (היה להם קאם-בק של 24 נק' בהארכה), ונגד מי? לא פחות מאשר נגד הספארס.

*ההפסד קילקל את חזרתו של דאנקן לחמישייה. הוא חזר עם דאבל-דאבל שאף אחד לא שם אליהם לב בגלל ההפסד.

*הספארס ניצחו עד אמש 72 משחקים רצופים בהם הם הובילו ב-15. כאן הם הפסידו אחרי שהובילו ב-24, דבר שלא קרה להם אני לא יודע ממתי.

*צלצלתי היום לסטיב קליפורד. הוא נתן לי את מספר הסלולרי שלו ואמר לי בכל הרצינות שהוא "ישמח לשמוע ממני". אז החלטתי להתחיל במחמאה: החמאתי לו שאחרי רבע של 28-7 – ה-"7" הוא שיא שלילי של במועדון – הוא התחיל את הרבע השני עם טיים-אאוט 11 שניות מתחילת הרבע כשהספארס העלו את ההפרש מיד ל-30-7. אמרתי לו שלדעתי לטיים אאוט הזה היתה השפעה פסיכולוגית גדולה על שחקניו.

*לין הפך לסנסציה אמריקאית (וסינית) כשבפברואר 2012 הוא הגיע לניקס – בוגר הרווארד וליגת D – ובעשרה משחקים עשה ממוצע של 24.6 כשהוא בלתי עציר. לי ישנה הרגשה שהמשחק אמש מתחיל ריצה נוספת שלו ושזה לא מקרה של "פוני של טריק אחד".

*אחרי המשחק לין אמר לנו העתונאים: "כשאני מרגיש נינוח ובזון, זה בד"כ טוב בשבילי". שאלתי לכוונתו.הוא הסביר משהו שהיה די מבולבל. כי ברור שזה "טוב" עבורו, אז למה לציין זאת?

*החזרה של לין היא סנסציונית ממש. אני לא יודע אם ידוע לכם שהוא איבד את מקומו אפילו ברוטציה של הקבוצה. דברתי על כך עם סטיב קליפורד.

*למב לא היה פקטור בהתקפה, אבל בהגנה הוא חיסל את קאווי לנארד בחלקי משחק בשלישי וברביעי.

*היה זה הניצחון החשוב והגדול ביותר של שרלוט העונה שחייב לתת להם את ההרגשה שהם טובים יותר מאשר הרקורד מראה.

5. כמה מילים עם הפלח

לפני המשחק ומשך המשחק הוא נראה כשטר של מיליון דולארים. נקי ומצוחצח.

תנו מבט בפלח אחרי המשחק!

עיניו אדומות…שקועות…שערו פרוע…

החליפה השחורה הוחלפה במין טי-שירט עם שרוולים.

לפני כמה דקות הוא דחה אותי ב-"NEXT" כשהוא פונה לעתונאים.

אחרי שהוא דיבר  איתנו העתונאים נכנסנו לחדר ההלבשה.

הוא רואה אותי. כנראה לא נעים  היה לו שדחה אותי ב-NEXT כזה, במיוחד כשהוא רואה אדם מזדקן ובוודאי מרגיש אשמה שכך הגיב לזקן מסכן כזה המנסה להרוויח את לחמו…

הוא ישב על רפרף, וכשכעינינו ניפגשו הוא קרא לי באצבעו להתקרב אליו. כנראה שהוא MENSCH הבנאדם הזה אחרי הכל, דבר שאני בטוח שהוא.

–שאלת אותי על קאווי ולמה הכנסתי את מילס במקומו ב-18.6 השניות האחרונות. עשיתי זאת כי הוא הירבה עם שגיאות בדקותיים האחרונות. אבל שמת לב שהחזרתי אותו עם 0:04 שניות?

-כן, שמתי לב, ואני רוצה שתדע שאני מעריך מאד שקראת לי להסביר את החלטתך.

(וואללה, אלוהים, אילו רק ידע כמה מהדברים שכתבתי עליו וכותב עליו, אפילו שהרבה מהם סתם בצחוק אבל בכל זאת…)

-מבטא מעניין. נשמע לי צרפתי. מהיכן אתה?

-אני ישראלי, אבל ישראלי-אמריקאי וותיק מ-1961. אני כאן מהימים של וילט צ'מברליין. הסברתי בחטף את ההיסטוריה האקדמאית שלי, וסיפרתי לו על הופס. (הכל קרה בזמן ששאר השחקנים התקלחו והתלבשו). שמחתי שהוא לא זכר אותי ממיאמי.

–ISRAEL IS SOME COUNTRY FROM ALL I HEAR! שמעתי הרבה על הישגיה הטכנולוגיים.

-תודה, פופ. אז איזה מין ספארס יש לך העונה?

–מי יודע, אולי ההפסד הזה חשוב לנו. לפעמים קבוצה שלך היא כמו שקית תה. אתה לא יודע כמה חזקה היא עד שאתה מכניס אותה למים רותחים ולוחץ אותה. אולי זה היה הערב החשוב.

עתונאים אחרים התקרבו. הודיתי ולחצנו ידיים.

6. צלצול לסטיב קליפורד

ידעתי שהקבוצה כבר בברוקלין, אבל סטיב קליפורד היה סטודנט שלי, ואני מרגיש כלפיו כאילו היה רועי, אייל, גלעד, או גור. שום יראת כבוד ושום חשש.  כמובן שאני מכבד מאד את מה שעשה ולאן הגיע, אבל סטודנט שלך תמיד יישאר סטודנט שלך (גם בוב בימון היה סטודנט שלי!).

עסוק? לא יענה לי. מה קרה?

במקרה הוא נח על מיטתו במלון והיה שמח לקשקוש מהיר.

התחלתי עם המחמאה על הטיים-אאוט. אח"כ הבעתי את דעתי, ודעתי בלבד:

"לדעתי ג'רמי חייב להרגיש כאלפא דוג כדי לשחק כאלפא דוג. אחרת לדעתי הוא לא יכול לתפקד!"

-כמובן שחשבתי על כך, אבל קמבה היה כל הזמן הכוכב הגדול שלנו וזאת בעייה, אבל בעייה טובה!

כמה קשקושים, GOOD LUCK, ולהתראות.