שער האריות

משחק הכדורגל הראשון באצטדיון ב-1933: גמר גביע משטרת המנדט הבריטי

לקראת המשחק של מכבי נגד בית"ר ירושלים בטדי, שיפתח את הפלייאוף העליון עבור 2 הקבוצות, טור של כותב אורח על חוויות מתקופה אחרת ואצטדיון אחר.

***

שבו, שבו, זה לא כזה קצר הסיפור…

הכותב בקש להישאר בעילום שם: אמנם הסיפור נכתב בגוף ראשון ואין בכלל אזכור לשמו ורוב העברות המיוחסות לו לכאורה בוצעו (כביכול, כמובן) לפני כ-40 שנה ובכל זאת, אתם יודעים… כל שאר הדמויות המוזכרות בסיפור – אמיתיות הן וכל קשר למציאות, אינו מקרי כלל וכלל.

***

שנת בר המצווה שלי, הייתה אחת השנים הגרועות ביותר בתולדות מכבי, אם לא "ה".

בעונה הקודמת, ניצלנו מירידה רק בזכות החלטה שערורייתית והזויה של מוסדות ההתאחדות וקברניטיה, לקיים משחק חוזר בין שמשון ת"א לבינינו, לאחר סיום כל שאר הליגה. את שמשון עניין לעשות קופה מאירוח כמה שיותר חיפאים בבלומפילד ושער בודד של יואב לוי השאיר אותנו בלאומית (הליגה העליונה דאז) על חשבון הפועל פ"ת.

את עונת 1976/7 פתחה הקבוצה ללא שניים מעמודי התווך של הרכבה : שעיה שווגר, סמל ומנהיג הקבוצה, אשר עזב את הקבוצה בטריקת דלת מרעישה, לטובת משרת מאמן-שחקן בקרית שמונה בליגה א' (הליגה השנייה דאז)  ואהר'לה גרשגורן, בשל פציעה חוזרת בגיד אכילס כמעט ולא שיחק. חסרונו של שווגר היה הבולט מכולם. למעשה בכל העונה, לא הצליחו ל"סתום את החור" ונוסו בתפקיד 6-7 שחקנים שונים. אף אחד לא היה שווגר. לשווגר לא היה תחליף.

נוסף על כך, קופת הקבוצה הריקה, לא אפשרה רכש מי יודע מה ולמעט החלוץ המלבסי שאול חייק, לא הצטרף שום "שם" משמעותי והקבוצה סבלה מניהול חובבני וכושל (כך לדוגמא נאסר על המאמן הצעיר שמעון שנהר (שלפנברג), לאמן את הקבוצה לאחר שני משחקים בלבד, מפני שלא היה אישור ממעסיקיו בעבודתו העיקרית והוא חזר לאמן רק לאחר הסדרת העניין מול הרשויות (מה שגרם לו להעדר מספסל הקבוצה שני מחזורים)).

תוך כדי הסיבוב הראשון, ספגה הקבוצה עוד שתי מכות רציניות :

בעקבות התפרעות אוהדים נגזרו עלינו עונשי רדיוס, כך שבמשך חודשיים ימים לא ארחנו כלל בקרית אליעזר וטרגדיה יותר גרועה מכך – שני הוריו של הכוכב העולה ברוך ממן, הלכו לעולמם בזה אחר זה בתוך שבועיים ימים.

דווקא כשהחלה שנת 1977 והתקרב תאריך בר המצווה, הגיעו 3 משחקים שהפיחו בנו תקוות חדשות :

  • תיקו חוץ בעיסת הבוץ של גבעת נפוליאון מול עכו (משחק הבכורה של "אמד" אבוקרט בבוגרים).
  • ניצחון חוץ סנסציוני על אלופת השנתיים האחרונות בבאר שבע, מצמד של מיקי בן שטרית.
  • ניצחון בדקה ה-90 על הפועל יהוד, משער של מנשה מזרחי (שידור השער בשידור חי, ע"י זוהיר בהלול בתכנית שירים ושערים, הפך עם השנים לקאלט). המשחק נערך בגשם שוטף ובלתי פוסק ואמא שלי לא הבינה את ההתעקשות שלי ש"רק לייבש את הבגדים, אמא, לא לכבס אותם!!!".

מחזור הסיום של הסיבוב הראשון,  בשבוע שלפני בר המצווה, זימן לנו משחק חוץ נגד בית"ר ירושלים.

 בעונה הקודמת, סיימנו עם בית"ר י-ם פעמיים בתיקו :

בקרית אליעזר היה משחק מדהים ורב תהפוכות, שהסתיים עם שוויון בדקה ה-90 של חלוץ בית"ר, רפי ג'רבי – 3:3, ובימק"א הסתיים הבונקר החיפאי ב-0:0, אשר היה עוד מכשול במאבק של בית"ר מול הפועל ב"ש על האליפות.

אני זוכר שקראתי בשקיקה את תיאורי העיתונים על המשחק ההרואי של שווגר ושל מנו שוורץ השוער, שעמדו כמעט לבדם, הן מול ההתקפה הבית"רית והן מול 8,000 הירושלמים שנדחסו בימק"א. כבר אז גמלה בליבי ההחלטה, שבשנה הבאה אני רוצה לנסוע לימק"א.

אחרי שכבר הספקתי בעונה הזו להיות פה ושם במשחקי חוץ ו/או במשחקי הרדיוס, ניג'סתי לאבא שלי על הנסיעה לימק"א. אמא אמרה שזה בלתי אפשרי, שבוע לפני בר המצווה, כאשר אני צריך ללכת לבית הכנסת ו"להתכונן" לשבוע שלי ואבא אמר שאם אחי הגדול לא יצא לשבת מהצבא אז נראה ואחי לא יצא וכשהגיעה השבת המיוחלת וחזרתי מבית הכנסת נפלו פני כשאבא אמר לי: "במזג אוויר כזה אין טעם לנסיעה, לא יהיה משחק היום".

אני לא יודע אם הייתי יותר כועס, או יותר עצוב, או יותר מה. לצאת מהבית לא יכולתי, כי באמת היה קור כלבים ומבול בלתי פוסק, כך שחיכיתי בחדרי מול הטרנזיסטור לתחילת "שירים ושערים", מיד לאחר חדשות השעה שתיים. כמה רווח לי וכמה אבא חייך מאוזן לאוזן, כאשר עמי פזטל הודיע ש"שני משחקים בליגה הלאומית לא ייערכו היום": השופט לויה פסל את המגרש בקרית חיים, בו הייתה אמורה הפועל חיפה לארח את הפועל י-ם והשופט אורגד פסק אותו דבר לגבי מגרש ימק"א. אבא הלך לו לתנומת צהרי השבת ואני הבנתי עוד דבר: המועד החדש למשחק יהיה ביום שלישי,  מה שיהפוך את המשימה לבלתי אפשרית.

החלטתי לנסות את הבלתי אפשרי.

ביום שני הנחתי תפילין בפעם הראשונה והתפללתי חזק חזק בכל הלב…שאיכשהו אגיע לימק"א ביום שלישי. אחה"צ באותו היום, בזמן האימון שלי בקבוצת הילדים של אשר עלמני, נדלקה לי הנורה הוירטואלית מעל לרקה הימנית: הלא הדוד של אמיר יפרח שמשחק איתי, הוא גבי יפרח, (הידוע בכינויו גבי "ארון קיר", או גבי "מקרר", הבנתם כבר איך הוא נראה), איש פלוגת הסדרן של מכבי, אשר יחד עם טורקו (עליו השלום) אינו מחמיץ אף משחק, באף מגרש, באף מזג אוויר. אם רק אצליח להתחבר אליו, גם אצליח להגיע לימק"א וגם יהיה לי מאבטח…

אז מיד אחרי האימון, הלכתי עם אמיר אל דודו וסגרנו שמחר על הבוקר נתייצב בקרית אליעזר מוכנים ומזומנים. זאת עליכם לדעת: אם רצית, מסיבה כלשהי, בלתי מובנת ובלתי מוסברת בעליל, להיות בשנת 1977, ביום חול, בשעה 14:00 בתוך מגרש ימק"א בירושלים, שומה עליך לצאת את חיפה לא יאוחר מהשעה 9 בבוקר, מתוך הנחה שיש לך רכב כלשהו להגיע איתו לירושלים.

עכשיו נשארו רק שלוש בעיות "קטנטנות": מחר יש בית ספר, מחר בערב אני אמור להיות אצל חיים זוסמן שמלמד אותי את ההפטרה לבר המצווה ואיכשהו צריך לשכנע את ההורים שלי. קטנטנות.

לאף אחד לא שיקרתי!!:

לחיים זוסמן הבטחתי שאהיה טוב גם בחיסור שיעור אחד ואיכשהו זה עבר בשלום (וגם באמת הייתי טוב אח"כ בביהכנ"ס).

למחנכת עליזה, פשוט סיפרתי על מיחושי בטן בלתי פוסקים. היא חייכה בסלחנות ואמרה שזה בטח התרגשות לקראת בר המצווה ואני יכול ללכת הביתה. היא הציעה! מיוזמתה! זה שההתרגשות באה ממקום אחר, זה היא לא יכלה לדעת…

אמא, ידעתי, עובדת ביום שלישי מפוצל, כך שהיא חוזרת הביתה רק לקראת 19:30-20:00 ויש סיכוי שעד אז אחזור. אבא ודאי יחשוב שאני אצל חיים זוסמן לומד. אז לקחתי סיכון ופשוט לא סיפרתי…

אז איך שעליזה שחררה אותי, טסתי לקריית אליעזר ופגשתי שם את אמיר ואת גבי "ארון קיר".

הטנדר פיז'ו 404 הישן שהביא גבי מאיזה בסטיונר בשוק תלפיות, היה די מלא. די מלא, זה אומר שישבו מקדימה גבי וטורקו ועוד מישהו ומאחור היינו אי אילו אנשים (אם אני לא טועה היינו 8) מכורבלים במעילים כשרק סרחון האגזוסט ויריעת ברזנט שמצליפה הלוך ושוב ברוח, מפרידים בינינו לבין החורף שבחוץ.

כשירדנו מקופסת הסרדינים אחרי 3 שעות, הגענו ממקום החניה למגדל ימק"א דרך רח' דוד המלך. לא הבנתי איפה מתחבא המקום האיום הזה מהסיפורים והטלביזיה – כאשר בגבנו מלון המלך דוד ובחזית הבניין מדשאה מוריקה ודלתות זכוכית מפוארות. רק אחרי שטורקו וגבי קיבלו מה"מקורבים" את הכרטיסים למשחק, ירדנו מימין לבניין ימק"א ואז נגלתה לעיני החומה. לא, לא חומת העיר העתיקה. החומה של ימק"א.

זה נראה יותר כמו קיר של כלא: קיר בטון גבוה, בחזיתו גדר תלתלית, בקצהו העליון יצוקים בקו הבטון שברי זכוכית וברזלים למניעת מטפסים למיניהם ועוד גדר תלתלית עליונה. ומסביב המון אדם משולהב, רומס וצעקני, וסוסים ורעש ובלגן. באיזה שהוא שלב, גבי "ארון קיר" פשוט נבח עלינו "תישארו צמודים" והתקרבנו לפשפש צר ומצחין דרכו נדחסו אלפי אנשים. ראיתי שבכרטיסים שבידי גבי כתוב "שער 3" ולשווא חיפשתי שלט או סימן שזה אכן שער 3. אז תוך כדי ששאלתי את גבי איזה שער זה, נשאבתי פשוט עם כל ההמון פנימה ולמרום טריבונת העץ שמאחורי השער הצפוני.

או אז ראיתי, לראשונה בחיי, את מגרש ימק"א האימתני. כמה שהוא היה נראה גרוע בטלביזיה בשחור לבן, במציאות הוא היה עוד הרבה יותר גרוע. פה ושם היו סימנים ירוקים באזור שנקרא "שדה המשחק", כאשר כמה אנשים עוד התרוצצו עליו, חלקם מנסים בעזרת מטאטאי כביש לפזר את השלוליות, חלקם מפזרים חול באותם מקומות וחלקם מפזרים סיד לבן במקומות שנקראים "קו האורך", "קו הרוחב" וכדומה. ואני? מה עניין אותי? אם אנחנו באמת בשער 3… בפעם השנייה ששאלתי את גבי אם זה שער 3, הוא פשוט נתן לי מבט שהצטערתי על השאלה…

ההלם שלי מהחוויה האורבאנית ששמה ימק"א, היה כנראה כאין וכאפס לעומת ההלם של שחקנינו. שלישיית "שוקולד – מנטה – מסטיק" הביתרי"ת (מלמיליאן – נוימן – ויקטור לוי) פרקה אותנו לחתיכות כשבתווך גם הקפטן הירושלמי דוד ישי מוסיף אחד משלו. נגמר 0:4 ולמזלי הטוב חנן אותנו האל הטוב בכתפיו וזרועותיו של גבי "ארון קיר", שפשוט נשא אותי ואת אמיר אחיינו אל מחוץ למכלאת הבקר, בדרך חזרה אל הפיז'ו טנדר.

הנסיעה חזרה לחיפה, עברה דווקא חלק ובדממה מוחלטת. יכול להיות שהעובדה שנרדמתי כבר בקסטל והתעוררתי בקרית אליעזר, עזרה לתחושה הזו.

אי אז כשירדנו מהאוטו וגבי נפרד מאחיינו בנשיקה, פניתי אליו שוב בחיוך אווילי ושאלתי: "גבי, תגיד את האמת – באיזה שער נכנסנו היום למגרש?"

"בשער האריות" – ענה לי גבי מחלון הפיז'ו טנדר ושחרר את הרגל מהקלאץ'.

לפוסט הזה יש 15 תגובות

  1. גיא

    13 מרץ 2016 13:17:04

    גדול!

    ואני זוכר איך פעם, כשהייתי חייל בן 18 וקצת, עצרתי במחסום בחאן יונס פיג'ו 404 ששימשה כמונית, לבדיקה. כמות האנשים שיצאו מפיג'ו 404 אחת היה לא יאומן. הזיכרון שלי הוא ש13 גברים, נשים וטף, יצאו מאותה פיג'ו מופלאה. חבר שלי מהתקופה טוען בתוקף שלא פחות מ-17 נפשות אכלסו את אותה מונית.
    אז ה-8 אנשים שבסיפור, כבר לא נשמע כל כך הרבה…

  5. Berch

    13 מרץ 2016 15:48:07

    סיפור מעולה
    אנחנו היינו נוסעים כל החבר'ה עם טנדר פז'ו כזה לפינגוין….
    היה לאחד החברים כזה – "רכב להקה" ללהקת הפאנק שלו

  6. מנחם לס

    13 מרץ 2016 17:52:20

    ממש מדהים ומשגע כיצד ימק"א עם המגרש דומה כל כך לבית ספר הריאלי הישן מעל רח' הרצל עם שער הכדורגל בחצרה (אמנם שעק קטן יותר; נדמה לי שזה היה שער כדור-יד). לרגע חשבתי שאתה כותב על בית ספר ריאלי…(לפני שעבר לכרמל).

    כשלמדתי בבסמ"ת היינו יורדים בשעורים חופשיים למגרש הריאלי לשחק 7 על 7. אחרי 45 דקות כדורגל העלייה חזרה לבסמ"ת על רח' בלפור היתה עינוי מבית השטן עצמו!

  12. יאיר

    14 מרץ 2016 06:59:00

    מכבי זה אם כבר מכבי ת״א

    נשבע לך שלא הבנתי שאתה מתכוון למכבי חיפה עד שכתבת קרית אליעזר

    חוץ מזה – נהדר!

  13. אופיר נ.

    14 מרץ 2016 07:20:40

    סיפור מצויין.
    כאחד שבמשך שנות ילדותו בילה בשבתות בימקא, בצד האדום שלו,
    התיאור שלך הזכיר לי נשכחות.
    כמה להט והתרגשות הייתה על פעם שהגענו למגרש.
    בטח ובטח בדרבי מול בית"ר.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט