מה הראה לי המשחק נגד בוסטון יותר מכל?

את חוסר הדראמה שבקאבס הנוכחית. המשחק הזה שהיה אמור להיות מלא אבק שריפה בגלל קווין לאב – אולניק, ובגלל ג'יי-אר סמית' וג'יי קראודר (ש-'ביקש' או 'דרש' התנצלות מג'יי-אר על האגרוף מהפלייאוף, הדבר האחרון שסמית' יעשה בימי חייו) הפך להיות מין הצגה של שעמום. הקאבס באה, הראתה את עליונותה, וניצחה בקלות.

שום מכות, שום העלבות, שום מפרקים שבורים.

לברון קלע 24 ב-35 דקות שקטות. קווין לאב שם 20 עם 8 קרשים, ואפילו טימופיי מוזגוב יצא מהפאנק שלו לקלוע 9, ולקטוף 10 ריבאונדים, כשהוא האחראי העיקרי בחזרה של 5 דפיציט ליתרון 10.

בשנה שעברה הלוקר-רום של הקאבליירס דמה לסיר לחץ שעמד להתפוצץ עם כל היושבים, עומדים, ומתקלחים שבו.

מאומה לא 'הרגיש' נורמלי: מאמן חדש, ועוד מארץ קטנה במזרח התיכון שאמנם נולד בארה"ב, אבל 20 שנה בישראל ואירופה קילקלו בוודאי כל דבר חשוב ונכון שלמד מפיט קרול בפרינסטון; השחקן הטוב בעולם שהגיע ממיאמי ואיש לא יודע כיצד להתנהג איתו; אול סטאר לבן שידוע שהוא קלעי שלשות טוב וריבאונדר טוב מאד, אבל במינסוטה בשנה האחרונה הוא לא עשה הרבה.

ואליהם הצטרפו חלקי PUZZLES פחות ראשיים אבל שבלעדיהם אין מוצא לשום מקום: ג'יי-אר סמית', העארס הניו-יורקי שאיש לא ידע כיצד לאכול, אימן שומפרט, אף הוא מהניקס שלבוא ממנה אינו כבוד גדול לאן שאתה לא פונה, וסנטר רוסי בשם מוזגוב שאם בדנבר הוא לא הקים רעש, שכמה טוב הוא כבר יכול להיות?

הסיר הזה, המלא חלקים שאיש לא ידע אם יתאימו, היה אמור להוציא תבשיל מאין כמוהו לעיר רעבה לאליפות. מ-1962 לקליבלנד לא היתה אף אליפות בשום ספורט מקצועני.

בעיות מבעיות התפתחו, כמה מהן אמיתיות וכמה מהן שהמדיה אהבה לפתח ולהעצים בעצמה כי כשיש בעיות – יש אקשן, וכשיש אקשן – יש על מה לכתוב.

אז אם היו או לא היו (כנראה היו) בעיות בין לברון ודייויד בלאט, לברון וקווין לאב, טריסטן ת'ומפסון (אוקיי, סוכניו) וההנהלה, ובעיות של אחזקת כדור בין לברון וקיירי אירוינג – העונה הסתיימה בהפסד גרוע לגולדן סטייט.

מה השתנה העונה? שום דבר והכל באותו זמן.

מבחינת רוסטר, מו ויליאמס הוא התוספת היחידה, ועם כל הכבוד למו, הוא לא יהיה האחד שייטה את המאזניים לכאן או לכאן.

אז כיצד "הכל" השתנה?

בזה שהלחץ האדיר, הלא נורמלי שעמד לפוצץ את הסיר, ירד לרמת נורמליות, והקבוצה נראית כשומרת על שקטיה, מתכוננת לאט לאט ובהדרגה לקראת הדבר היחיד שמעניין אותה: אליפות המזרח ואח"כ אליפות ה-NBA.

לאב נראה רגוע מאד עם היידע שהוא חתום על חוזה ארוך; אותו דבר טריסטן.

ודוויד בלאט? למרות שאני לא רואה בו מאמן מושלם או אפילו גדול, נראה בטוח במקומו, ונראה כמסתדר יותר ויותר עם התואר שבוודאי בעונה שעברה התעורר בוקר איתו ולא האמין: "אני? אני מאמן את לברון והקאבס ב-NBA!?"

היום הוא מתעורר בבוקר ואומר לעצמו: "אני מאמן את לברון והקאבס. מה היעד הבא?".

הדראמה נעלמה מהקבוצה הזאת. הרגשת האי-נורמליות הפכה לנורמלית, ואפילו אין יותר בעייה עם "מאמן שמעולם לא שיחק או אימן NBA".

העונה הבעיות שישנן הן רגילות וטבעיות: התאמות… סמול-בול וביג בול… מצ'-אפס… רוטציות… עייפות… פציעות… דקות משחק…

העונה כולם נראים הרבה יותר נינוחים בתוך עורם, וכל אחד נראה הרבה יותר בשלום עם מספר דקותיו והצורה בה המאמן משתמש בו.

רצף שלושה הפסדים רצופים בדצמבר? לא נורא. העולם לא נעצר. ס"ה 3 מ-82… גולדן-סטייט גונבת את כל הכותרות? עדיף לנו ככה. אנחנו רוצים כותרות בסוף יוני…יום קליעה גרוע ללאב? קורה לכל אחד; אין לזה כל קשר 'ליחסים עם לברון'… לברון לוחש משהו באוזנו של בלאט? אז מה? זה לא אומר שהוא 'מצווה' או 'דורש'. אולי הוא סתם שואל איך אומרים "בסקטבול' בעברית?… פגישה של 'שחקנים בלבד'??? זה קורה תמיד ובכל קבוצה. מתעוררות בעיות מינוריות פה ושם שהשחקנים רוצים לברר בינם לבין עצמם, ויש סיכוי גדול שהבירורים והדיונים לא קשורים כלל לכדורסל!

היי. לא הכל צפיחית של דבש (גיא!): BLOWOUT של 17 ע"י אורלנדו הוא בלו-אאוט של 17. משחקו הגרוע כל כך פתאום של מוזגוב הוא בעייה שחייבים לטפל בה (ולפי משחק הערב הבעייה מטופלת כראוי); עכשיו כשקיירי אירוינג ואימן שומפרט חזרו, כיצד מסתדרים עם הדקות כשיש את מו ויליאמס, מת'יו דלבדובה, ג'יי-אר, ג'רד קנינגהאם, ג'ו האריס, וריצ'רד ג'פרסון?

לברון נראה רגוע ומפזר מחמאות כאילו היה דורון שלנו: "בלאט? מאמן טוב כמו הטובים ביותר בליגה!… קווין לאב? ה-FOCAL POINT של ההתקפה שלנו!… מוזגוב? הוא חייב לחזור מהר לכושרו כי הוא מעוז ההגנה שלנו!".

הכל נראה כל כך שקט ונורמלי.

השאלה עד מתי.