מי שעוקב אחרי הבלוג שלי יודע שבין היתר אני מנהל יומן מכבי חיפה.

לעתים ישנם פרקים ביומן שאני סבור שקוראי אתר זה יכולים למצוא בהם עניין.

2 הנקודות להלן מדברות על מכבי חיפה, אך בעצם עוסקות בתופעות רחבות יותר.

*

2 מסקנות שיושבות לי בראש כבר תקופה וקיבלו אישרור אחרי ההפסד 1:0 למכבי פתח תקוה ברבע גמר גביע הטוטו:

1. מכבי כבר לא תשלב שחקן שגדל אצלה במועדון ישירות ממחלקת הנוער ללא השאלה. הקהל – בעיקר בעידן הרשתות החברתיות – כבר לא מוכן לשלם את שכר הלימוד הנדרש. ונדרש! שחקן שעלה מהנוער לא יכול להצליח כשהקהל נגדו. המערכת כבר לא מספיק חזקה לאתרג שחקני נוער ברמה הנדרשת.
2. על הלך רוח ניתן ללמוד רבות מצפייה בדעתם של אנשים לגבי אירועים כלכליים שמושפעים מדעתם המדינית. למשל, בימין ניכרת תמיכה גדולה במתווה הגז לעומת השמאל בו ניכרת התנגדות למתווה. אין זה אומר שמי מהצדדים פועל על אוטומט. חזקה שכל אדם פרטי מאמין, באמת ובתמים, לאחר שקרא דעות משני הצדדים, שהעמדה בו תומך הצד הפוליטי שלו היא הנכונה. ומדוע? כיוון שהלך הרוח, שניזון מאין ספור אירועים קודמים, גרם לו לתת משקל גדול יותר ואמון גדול יותר לדעות מהצד הפוליטי שלו. אותו הדבר מתרחש במקרה של איתי שכטר. אחרי אין ספור ניסיונות להשפיע על החלטות שופטים – הן במרמה והן בתיאטרליות מופרזת – אין פלא שהלך הרוח של השופט הינו להתייחס לאיתי שכטר בחשדנות. כמו כן, היד תהיה קלה יותר על ההדק כשמדובר עליו. בעבר, לברון ג'יימס היה מגיב בתיאטרליות מוגזת לעבירות קלות שנעשו עליו – אין פלא אם כן שכשנעשתה עליו עבירה בשניה אחרונה של משחק גמר NBA משרוקית השופטים נדמה. כמו במקרה של ג'יימס, כך במקרה של שכטר – מרבית האשמה היא על השחקן שהביא את השופטים להלך רוח של אנטי כלפיו. שכטר אשם באדום הזה – לא פחות מהדברים שנאמרו – בעצם זה שהוא הביא את עצמו למצב, בו קל לשלוף לעברו את הכרטיס האדום. לא לחינם הוא קיבל שני כרטיסי אדומים – מאד מעוררי מחלוקת – בעונת המשחקים הנוכחית, וטרם הסתיים סיבוב ליגה יחיד.