מזמן מזמן, בחורף של שנת 2000, ישבתי בשעת ערב מאוחרת בקורס יערנות. המרצה היה פרופסור יוסי ריוב, אדם חכם ויקר, והקהל יערני קק"ל ושני סטודנטים לתואר שני. אחת, חכמה ומוכשרת, שהנושא עניין אותה באמת, והשני בדיוק חשב על הניקס ואיך הידרדרו אחרי עונת 99' הנהדרת. דמיט, אמרתי לעצמי, כמה קרובים היינו.

באותם רגעים לא תיארתי לעצמי ש15 שנה אח"כ אני אהיה עובדת סוציאלי, ידידתי אדומת השיער תחזיק בעמדה משפיעה ברשות הטבע והגנים, והניקס יישארו בג'ורה שלתוכה בדיוק תקעו את עצמם.

גם לא חשבתי שהקשבתי למשהו שניסה פרופסור ריוב ללמד.

והנה, שלשום, כתב ברצ'י את התגובה הבאה, והתייחס לרג'י ג'קסון, (ציטוט מהזיכרון) – "כנראה שצריך לעזוב את אוקלהומה כדי להצליח".

ווש, באנג, אברה קדברה…! הכל חזר, חוצה מרחב וזמן ומוכן לשימוש, 15 שנה אחרי שהסתיים המבחן.

ניחא, אם לא יצא מזה ציון עובר, לפחות נעשה מזה פוסט קטן לידע כללי.

אז ככה נאמר בשיעור, (ציטוט מהזיכרון) –

היער בישראל מורכב משתי קבוצות עצים עיקריות – מחטניים חלוצים, ורחבי עלים מאריכי חיים, והוא מתפתח בשני שלבים.

שלב ראשון, אורן ירושלים (Pinus halepensis). אורן ירושלים הוא עץ חסון, עמיד, חובב שמש וקרקע מחורבנת, ומתרבה כמו להקת ארנבות על ויאגרה (יש מצב שחלק מהביטויים עברו שינוי קל. פרופ' ריוב היה כמעט פנסיונר כבר אז, ובכלל אדם נעים הליכות וצח לשון).

(דרך אגב, הדבר שאורן ירושלים הכי שונא בעולם זאת כנימה קטנה שקוראים לה מצוקוקוס, שהורגת אותו בכמויות. את הכנימה הזאת אוכל פשפש עצים סימפטי בשום אלאטופילוס. זה מעניין בעיקר כי התואר השני שלי התעסק בחיי המין של אותו פשפש. נשבע לכם ביקר לי.

לא מאמינים? תכתבו elatophilus hebraicus בגוגל ולכו לתמונות. אני זה זה עם העגיל והילדה עם המשקפי שמש. מאיה קוראים לה.

לידיעתכם, הסקס של הפשפש הזה זה חתיכת דבר מרתק. יש שם פרומונים, יצרים, אהבה, שנאה ואפילו סצינות הזויות של סקס על השולחן. תהיו נחמדים ואני אפרסם קטעים נבחרים, עם הגבלת גיל על הסרטונים).

אבל נחזור לאורן ירושלים וליער בישראל.

כשרוצים לשים יער איפה שאין יער, קודם כל בוחרים מין חלוץ, אורן, וממלאים איתו את השטח. זה די פשוט. בסך הכל תוקעים באדמה כמה מאות שתילים, משקים, ומחכים. תחזור אחרי 20 שנה ויש לך יער.

הקבוצה השנייה ביער הארץ ישראלי הם רחבי העלים. נקרא להם אלון, אלה וחרוב. הם מגיעים בשלב השני, והם מפונקים. אוהבים צל וקרקע טובה, ועד שהם נהיים גדולים אללה יוסתור.

מה עושים, בתיאוריה?

קק"ל מוצאת מקום בלי יער, כלומר עם שיחים וצמחייה מקומית, ואומרת לעצמה, הבא נעשה את מה שלשמו נוצרנו. (הקרן הקיימת אוהבת יער).

מביאה בולדוזרים, משטחת ונוטעת אורנים קטנים. איך שהשתילים מרגישים אדמה הם מתחילים לצמוח. אם יש שריפה, לא קרה כלום, מתחילים מהתחלה , ממש לא מפריע להם.

אחרי שהאורנים גבוהים מגיעים רחבי העלים המפונקים – האלונים, האלות והחרובים. הם נובטים, גדלים וצומחים בשקט ובשלווה בצל האורנים, מתפתחים לאיטם והופכים לעצים גדולים ויפים.

כשהאורן מגיע לגיל 70 בערך קורה לו מה שקורה לכולם, והוא מת.

נשאר יער של רחבי עלים שהתפתחו בצל, וכשיצאו מהצל הסתבר כמה הם יפים, משובחים ואיכותיים, ואפילו מסוגלים להחזיק לבד יער. או קבוצה.

כמו הארדן, וכמו רג'י ג'קסון.

וכמו הניקס גוד דמיט, שהלוואי שייצאו כבר מהצל של הכרמלו ויראו כמה יפה העץ החדש של הפורזינגיס.

רק שזה לא ייקח 70 שנה.