בקצרה, הספר, ככל שאכן יכתב, גם בעזרתכם, יכלול שלושה שערים המתארים את שלושת התקופות בהיסטוריה של ה-NBA בשילוב ההיסטוריה של ארה"ב והקשר בין השניים. כל שער ייפתח בהקדמה קצרה על התקופה בליגה ובארה"ב, ופרק על כל קבוצה שהוקמה בתקופה בה עוסק השער. דרך הפרקים הללו שיתארו את ההיסטוריה של הקבוצות מהקמתן ועד היום לרבות המעברים והשינויים שעברו והסיפורים המעניינים שלהן, אני מקווה לספר את סיפורו של הכדורסל בארה"ב בצורה מלאה ומעניינת.

אשמח מאוד להערות, כאן או בפרטי (המייל שלי: bloch.dore@gmail.com או בפייסבוק dore bloch), שיעזרו לשפר את הפרקים, מדובר בסה"כ בטיוטה ראשונה, שככל שהספר אכן יכתב תשתנה עוד פעמים רבות).

*

אז אחרי שעברנו את שלושת הקבוצות הראשונות שהוקמו מאלו ששרדו הגיע הזמן לעבור לשלוש הבאות, והראשונה שבהן היא מה שאנחנו מכירים היום כדטרויט פיסטונס, אלא שכדי להגיע למקום הזה, הבוכנות היו צריכות לעבור דרך ארוכה.

ימי אינדיאנה:

הפיסטונס הוקמו תחת השם הפורט ויין זולנר פיסטונס בליגת ה-NBL, כזכור, הליגה המתחרה ב-BAA, כאשר איחוד שתי הליגות הביאה להקמת ה-NBA  ב-1949.

סיפורינו מתחיל אם כן בעיירות הפועלים הקשוחות של אינדיאנה, ועם איש אחד באופן ספצפי שהשפיע על העתיד של הפיסטונס יותר מכל אחד אחר – פרד זולנר.

זולנר, אדם שעשה את הונו במכירת חלקי חילוף למכוניות, החל את דרכו בכדורסל בליגות התעשייתיות בהן בעלי מפעלים אספו את מיטב הכשרון שיכלו למצוא במאבק על זכויות התרברבות זה מול זה. עם הקמתה ב-1941 העניק לה זלנר את שמה – פורט ויין – על שם העיר בה הוקמה הקבוצה בפוריט וייט אינדיאנה – זלנר – על שם המייסד הלא צנוע במיוחד, ופיסטונס – על שם הבוכנה אותה ייצר המפעל – פורט ויין זולנר פיסטונס.

הפיסטונס זכו להצלחות מרשימות ב-NBL ואף הניפו את גביע הליגה בשנים 44 ו-45. בתשע שנותם בליגה הם החזיקו במאזן חיובי בכל עונה. ההצלחה לא באה בצורה מקרית, באותם השנים בתום המיתון העמוק שבו שקעה ארה"ב בשנות ה-30 השחקנים היו זקוקים לעבודה במשרה מלאה בנוסף לכדורסל. זולנר הגה שיטה לפיה השחקנים נרשמו ברשימת מקבלי המשכורות של המפעל, עם משכורת נאה, ובסוף העונה לאחר ניקוי הוצאות השחקנים חילקו ביניהם את ההכנסות מכרטיסים, כך שהיה קל למשוך שחקנים טובים.

אם אתם תוהים מדוע אם כן לצרכי הספר הזה אנו סופרים את הפיסטונס כקבוצה שהוקמה מאוחר יותר משלוש הראשונות, זה רק מכיוון שאנחנו מאמצים כאן את הנרטיב של ה-NBA לפיו הליגה שהיוותה את הבסיס ל-NBA, היא ה-BAA, ואליה הצטרפו הפיסטונס לאחר שלושת הראשונות.

באותה העת, ל-NBL היו את השחקנים הטובים ביותר, ואת היציבות, בעוד ה-BAA הייתה לא יציבה לאחר שאיבדה ארבע קבוצות לליגה וקיצרה את העונה שלה, אבל הקומישנר מאוריס פדולוף ידע ליצור את הבריתות הנכונות, ואחת המרכזיות ביניהן הייתה עם זולנר. ב-1948 פדולוף ביקר בפורט ויין ובפגישה בביתו של קארל בנט, הנציג של זולנר בליגה, הוא הציע לו שפורט ויין, מיניאפוליס ואינדיאנופוליס יעברו ל-BAA. כוח המשיכה מבחינת הקבוצות היה האולמות הגדולים ב-BAA. המעבר יחסל למעשה את התחרות ויהיה ניתן להקים ליגה מאוחדת וכך אכן היה. שלושת הקבוצות יחד עם הרוצ'סטר רויאלס, עברו ל-BAA לעונת 48-49, כאשר הפיסטונס כבר תחת השם פורט ויין פיסטונס.

העונה הבאה התנהלה בצל של מאבקים משפטיים וחוזיים בין הליגות כאשר דומה שמרבית הפוקוס של ההנהלות היה על הנעשה בחדרי ישיבות ובתי משפט ולא במגרשי הכדורסל. לאחר קיץ ארוך של מאבקים עקשים סיכמו הליגות על איחוד שישמר 10 קבוצות מה-BAA ו-7 מה-NBL. המהלך של פדלוף, בנט וזולנר הוכיח את עצמו, המעבר של ארבע הקבוצות ל-BAA חיסל למעשה בצורה אפקטיבית את התחרות בין הליגות והשאיר ל-NBL אפשרות אחת בלבד – להתאחד.

מלבד תרומתו לאיחוד זולנר תרם לא מעט למודרניזציה של הענף, חידושים כמו מקצוע המאמן היושב על הספסל, וטיסות פרטיות מאולם לאולם היו חידושים מהם רק הפיסטונס נהנו בתחילת הדרך ואומצו בהמשך על ידי יתר הקבוצות.

בעוד שבעונה הראשונה של הקבוצה ב-BAA היא הסתפקה בבנט כמאמן, ולאחר מכן בקארלי ארמסטרונג כמאמן שחקן, אבל בשנת 1950, זולנר הצליח להחתים את מארי מנדייל, המאמן המצליח של האנדרסון פאקרס מה-NBL והוא הפך למאמן "ספסל", המאמן שלא היה חבר הנהלה או שחקן הראשון של הקבוצה.

אחרי שספגו את העונה החלשה בתולדותיהם בעונת 48/49, הפיסטונס חזרו לפלייאוף בעונת 49/50 שם הודחו ע"י מיניאפוליס של מיקאן, ועונה לאחר מכן ע"י הרוצ'סטר רויאלס. אותה עונה כללה גם כניסה לספר השיאים של הליגה כאשר הפיסטונס ניצחו את מיניאפוליס 19-18, התוצאה הנמוכה בהיסטוריה של הליגה.

את סל הניצחון באותו משחק קלע גדול השחקנים של פורט ויין – לארי פאוסט – סנטר שנבחר במקור ע"י השיקאגו סטאגס בדראפט של 1950, אלא שמאחר והקבוצה התפרקה הפיסטונס זכו בשירותיו. אנחנו נדגיש את פועלו מאחר שהוא אחד מאותם גדולים שלא נבחרו מעולם להיכל התהילה. הסנטר שהתמחה במשחק פוסט אפ קלע למעלה מ-11,000 נקודות, והוביל את הפיסטונס ל-2 משחקי גמר. הוא שיחק ב-8 משחקי אול סטאר והזיכרון שלו דהה במידה רבה מאחר ושיחק בתקופה של סנטר גדול כמו מיקאן, ומאחר והיה מדובר בתקופה שבה הכדורסל המקצועני היה בחיתוליו.

השיא של אותה קבוצת פיסטונס ששיחקה באינדיאנה, היה כאמור שני משחקי גמר בשנים 56-57 עם הפסדים לפילדלפיה וסירקיוז, והזכרנו כבר את חשיבותה ההיסטורית לאור המקום של הבעלים שלה בחידוש פני הענף, ואיחוד הליגות, אבל הנקודה המרכזית לגבי הקבוצה הזאת נוגעת לצדדים האפלים יותר של הכדורסל המקצועני.

הקשר בין הספורט למאפיה ארוך כמו ימיהם של שני הגופים, ולא משנה האם מדובר בכדורגל, פוטבול, בייסבול או כדורסל הקו המקשר בין השניים הוא בדרך כלל אחד – הימורים. אין ענף ספורט אחד שחף לחלוטין מהפגע הרע הזה, אבל דומה שענף הכדורסל סבל מכך באופן מיוחד. אולי בגלל שבמשך שנים היה מדובר בספורט שלא היה במרכז תשומת הלב, ואולי בגלל ששיטת הניקוד בכדורסל גורמת לכך שניתן יחסית בקלות להשפיע על תוצאות משחקים כך שישפיעו מאוד על תוצאות הימורים אך לא ישפיעו על זהות המנצח, כך או אחרת אין ספק שקשר בין הימורים לכדורסל היה הדוק לאורך כל שנות קיומו של הספורט, והסיפור על הקשר בין השניים מתחיל בג'ק מולינאס.

מולינאס גדל במשפחה יהודית מהמעמד הבינוני בברונקס. בגיל 12 בלבד הוא החל את דרכו הן בהימורים והן בכדורסל בגיל 12, בזמן שהגיע לתיכון הוא כבר עבד עם איש הימורים שהיה מחובר היטב למאפיה, ודאג לזרוק משחקים או להפחית את הפער בצורה שגרתית. בספר שתיעד את הסיפור המדהים של מולינאס, the wizard of odds, העיתונאי צ'ארלי רוזן מתאר את החוויה של מולינאס: "עבור מולינאס, לשחק משחק מכור היה מרגש יותר מלשחק כדי לנצח… האם זה הזמן לזרוק מסירה החוצה, או לקבל שריקת שלוש שניות? או אולי הוא צריך להיכנס לרצף קליעה כדי לשמור על הסטטיסטיקה שלו מכובדת? מולינאס אהב את הרעיון של לשחק כל כך הרבה משחקים סודיים במקביל".

בשנתו השנייה באוניברסיטת קולומביה הוא הוביל את קבוצתו למאזן של 0-22, ובסיום תקופת הלימודים שלו הוא זכה לתואר "all-american", והשחקן הטוב ביותר באיזור ניו יורק. לאחר סיום לימודיו הוא חוזר ע"י קבוצות NBA רבות ובדראפט של עונת 54-55 הוא נבחר ע"י הפיסטונס. הוא התבלט מייד כאחד השחקנים הטובים בליגה הצעירה, בתור פורוורד הוא פיתח קליעה מצויינת ביד אחת מבחוץ וקליעת הוק קטלנית מבפנים שהפכו אותו לאחד משחקני ההתקפה המסוכנים בליגה, והוא אף נבחר למשחק האולסטאר. אלא שלמולינאס הייתה רק חצי עונה להפגין את כישוריו, והוא שיחק את משחקו האחרון ב-7 בינואר 54 בהפסד לסירקיוז נשיונלס.

ביום לאחר המשחק הקומישנר של הליגה הוציא הודעה לפיה מולינאס הימר על לא פחות מ-10 משחקים, ניצח ב-6 מאותן התערבויות וגרף 400,000 דולר, סכום עתק לתקופה. על אף שהקומישנר הכחיש שמולינאס הפסיד משחקים בכוונה הוא הושעה מהליגה ללא תאריך לחזרה, ומקומו בפלייאוף נלקח לטובת חבר קבוצתו אנדי פיליפ. באופן אירוני, גם פיליפ עצמו הימר על משחקים.

בעוד מולינאס הודה שהימר רק על נצחונות של קבוצתו, ברור שהוא עשה הרבה יותר מכך: גילוח נקודות, וקשירת קשר עם שחקנים אחרים שיפסידו משחקים. לאחר השערוריה מולינאס ניסה לשקם את שמו, הוא נרשם לביה"ס למשפטים סיים תואר ועבר את בחינות הלשכה, לפי הטענה בלי לפתוח ספר פעם אחת. הוא גם שיחק בליגת הכדורסל המזרחית לצד אגדות כמו בובי נייט וג'ק ראמזי, אבל במקביל לכל זה עסקי ההימורים שלו הלכו ותפסו תאוצה.

החל מ-1957 מולינאס עבר מקמפוס לקמפוס והשחית שחקנים צעירים ברחבי ארה"ב. לא פחות מ-27 קבוצות קולג' נפלו ברישתו. בשיאו מערך ההימורים והטיית המשחקים של מולינאס גרף סכום עתק של 50,000 דולארים בשבוע, כשהמערך מתפרס גם על ענפי ספורט אחרים כמו מרוצי סוסים ואיגרוף, אבל המרכז היה ונשאר הכדורסל, והכדורסל היה גם זה שהפיל אותו. התובע המחוזי של ניו יורק, פרנק הוגן, שם את הטיפול בהימורים במרכז, והודות למערך האזנות והצעת חסינות לשורה של מעורבים, הוא הצליח לבנות תיק על 25 משחקים שעירבו 22 שחקנים ו-12 קולג'ים. מולינאס נמצא אשם ונשלח ל-15 שנים בכלא.

באופן מדהים, בתקופת שהותו בכלא מולינאס נכנס לתחום ההשקעות, ואף זכה לחופשות מכלא על מנת לנהל את תיק ההשקעות של שופט פדראלי, כך על פי הספר.  לאחר שחרורו עסק בשורה של מיזמים משונים החל מיבוא פרוות גנובות דרך הפקת סרטים פורנוגרפיים ועד רמאויות קטנות.

בסופו של דבר, דומה שהאינטלקט המדהים שלו, ונכונותו להסתכן לא עזרו למולינאס לפתח קריירת פשיעה מצליחה במיוחד או מאריכת ימים ובשנת 1975 הוא נמצא ירוי בראשו.

מולינאס כן חשף במעשיו עד כמה הכדורסל פגיע לפשיעה מאורגנת, ובעיקר לסוכני הימורים מושחתים, במאפיין שימשיך ללוות את הליגה, כמו את ארה"ב כולה גם בהמשך.

לכאורה מרבית מעשיו של מולינאס לא נגעו כלל לפיסטונס בה הוא שיחק בסה"כ חצי עונה, אבל סביב הקבוצה נקשרו האשמות חמורות באותו ההקשר. רובן סבבו סביב הגמר של 1955. במשחק השביעי והמכריע מול סירקיוז, הפיסטונס הובילו 24-41 ברבע השני, אבל סירקיוז חזרה וניצחה את המשחק כאשר הרגעים האחרונים כללו איבוד כדור של ג'ורג' יארדלי מהפיסטונס 18 שניות לסיום, עבירה של פרנקי בריאן 12 שניות לסיום שאיפשרו את זריקות העונשין שהכריעו את המשחק, ואיבוד כדור נוסף של אנדי פיליפ שחרץ את גורל המשחק. רצפים כאילו נרשמו גם במשחקים ששמם לא נקשר בפרשיות הימורים, אבל בהקשר הזה קשה להתעלם מהאפשרות שהמשחק "סודר".

בשנת 1957, הגיע זולנר למסקנה שעל אף בסיס אוהדים נלהב, הקבוצה לא יכולה להיות רווחית בשוק הקטן של פורט ויין, כאשר הוא ניגש לבחון אלטרנטיבות המקום הטבעי היה מישיגן בה מוקמו מרבית הלקוחות לבוכנות שלו. בנוסף לכך, במישיגן שוכנת דטרויט, שוק גדול בהרבה בו אין קבוצת כדורסל מקצוענית מזה עשור מאז שאיבדו את הדטרויט ג'מס ששיחקו בליגת ה-NBL והדטרויט פלקונס מה-BAA, כך שגם מסורת כדורסל הייתה קיימת בעיר.

שנים של אכזבות בדטרויט

לאחר המעבר, זולנר החליט לשמור על השם פיסטונס, בין היתר הודות לזיקה של העיר דטרויט לתעשיית הרכב. הקבוצה שיחקה באצטדיון אולימפיה, ביתם של הדטרויט רד ווינגס מליגת ה-NHL, לפני שעברו לקובו ארנה.

ההתחלה בדטרויט הייתה אפילו לא רעה בכלל. בעונת 57/58, הראשונה שלהם בעיר, הפיסטונס עלו לפלייאוף, הדיחו את סינסנטי בסיבוב הראשון כדי להגיע לגמר המערב (כן הם שיחקו אז במערב) שם הובסו ע"י ההוקס כאשר בשני המשחקים האחרונים הם מפסידים ב-78 נקודות במצטבר. כוכב הקבוצה באותן השנים היה הגארד שענה לשם המפוצץ ג'ורג' הארי יארדלי השלישי.

יארדלי הצטיין בתכנית הכדורסל של אוניברסיטת סטאנפורד ולאחר שנתיים בחיל הים הוא הצטרף לפיסטונס לאחר שנבחר בדראפט של 1950. הוא נחשב לאחד השחקנים המבריקים בליגה, עם סגנון משחק מלא ברק ובעונת 57-58 הוביל את הפיסטונס עם לא פחות מ-27.8 נקודות למשחק, והפך לשחק הראשון לקלוע מעל 2,000 נקודות למשחק בעונה. יארדלי פרש מכדורסל בגיל 31, וחזר לתקופה קצרה ב-ABL, לפני שעבר לפתח קריירה מצליחה ושקטה כמהנדס.

הודות למבנה המעט משונה של הליגה, הפיסטונס הגיעו לפליאוף חמש שנים ברציפות על אף שמאזנם היה שלילי (מאוד) בכל אחת מאותן 5 שנים. כצפוי העלייה לפלייאוף לא המשיכה לריצת פלייאוף ארוכה במיוחד, כאשר הפיסטונס הודחו פעם אחר פעם מול הלייקרס, לרוב בסיבוב הראשון.

כאמור בפרק על הניקס, באותן שנים הפיסטונס הלכו על ניסוי מעט משונה כשמינו את דייב דבושר, כוכב הקבוצה למאמן בגיל 24 בלבד, אבל הניסוי לא האריך ימים. בשנת 67/68 התרחשו שתי התפתחויות חיוביות עבור הפיסטונס הכושלים. בעקבות הרחבת הליגה, הפיסטונס הועברו לאיזור המזרחי, ולא נאלצו לסבול עוד מהנסיעות הארוכות (מאוד) לקליפורניה והשני היה הפריצה של דייב בינג.

בינג הוא דוגמא לשחקן יוצא מן הכלל שלא זכה להכרה הראויה לו בגלל חוסר מזלו לשחק בקבוצה שלא הייתה מספיק טובה למידותיו. מעין תמרור אזהרה לכריס פול אם תרצו. בתשע עונותיו בפיסטונס, שבסופן עבר לשנתיים בבולטס ושנה בסלטיקס, בינג הגיע ל-18,327 נקודות בממוצע של 20.3 למשחק והוא נבחר לאחד מ-50 השחקנים הטובים בהיסטוריה של המשחק, בשנת ה-50 של ה-NBA. בין לבין הייתה לבינג גם הרפתקאה קצרה ב-ABA שלא האריכה ימים.  באותה עונת 67/68 שלקחה את הפיסטונס לפלייאוף בינג הפליא ב-27.1 נקודות למשחק.

אבל הדבר הכי מרשים בבינג לא היה ממוצעי הנקודות שהעמיד, או העובדה שסחב קבוצה חלשה לפלייאוף, אלא היכולת שלו להתגבר על קשיים. כבן למשפחה ענייה בוושינגטון הבירה, בינג ידע קשיי חיים מה הם, אבל אולי הקשה שבהם היה תאונה שחווה בילדותו בה מסמר ננעץ בעינו השמאלית, הרופאים הצליחו להציל את העין אבל ראייתו נשארה מטושטשת מאז. לאחר שהצטיין באוניברסיטת סירקיוז הוא נבחר במקום ה-2 בדראפט של 1966 ונבחר בסיום אותה העונה לרוקי השנה.

אבל צרות הפציעות של בינג לא הפסיקו, במשחק ראווה לפני עונת 71-72 בינג ספג חבלה בעינו הימנית, הוא התעלם מהכאבים ואפילו פתח את העונה במדי הפיסטונס, אבל למחרת המשחק הראשון הוא חווה ירידה משמעותית באיכות הראייה בעינו הימנית, הובהל לביה"ח היכן שהוא הופנה מייד לניתוח ובילה 3 ימים באפלה מוחלטת. לאחר שלושה חודשים של הפוגה בינג התעלם מעצת רופאיו וחזר לשחק תוך שהוא מסכן את עיניו.

והנה לקח לכולם מפיו של בינג עצמו, כשנשאל על השפעת הפציעה על משחקו: "אני זורק עונשין טוב יותר, מאחר והתאמנתי יותר על זה. אני חושב שאני שחקן הגנה טובה יותר מאז מאחר והבנתי שאני חייב לפצות על כך שלא בטוח שאוכל לקלוע כמו שיכולתי בעבר".

ככל שהישגיו על המגרש היו מרשימים, הישגיו לאחר הפרישה היו מרשימים אף יותר, בעיקר בעידן שבו שחקנים רבים התקשו להתמודד עם הפרישה ולא הייתה מודעות מספקת להכנה לחיים שאחרי המשחק. בינג נהג לקרוא על עסקים במהלך נסיעותיו הארוכות, ובפגרות כאשר חבריו נהגו לשפר את יכולות הגולף שלהם ולנפוש, בינג עבד בבנק, בקרייזלר ובחברת פלדה כדי ללמוד את המקצועות הפיננסים. אתם יכולים לדמיין את עצמכם נכנסים לבנק באוקלהומה או לוס אנג'לס ומוצאים את ראסל ווסטברוק או כריס פול מחייכים לעבריכם ומחכים לתת לכם שירות?

ברשותכם נוסיף עוד ציטוט של השחקן הבאמת מיוחד הזה: "יש שחקנים שמדברים, אחרים דוחפים. זה לא כדי לפגוע בך, זה לא מבחן של גבריות, לא עבורי. רק סט של כישורים. יש ערבים שבהם כשדברים הולכים היטב אז זה יפה, ביחד זאת אהבה".

בינג חזר לדטרויט לאחר עונת פרישה בבוסטון, וב-1980 השיק את חברת בינג פלדה. החברה גדלה למחזור מכירות שנתי של 61 מליון דולר. אבל הצלחותיו העסקיות לא היו פסגת הישגיו. במקביל בינג היה פעיל וגייס כספים למטרות שונות ביניהן שימור תכניות הספורט בתיכונים בדטרויט. בשנת 2008 בינג הודיע שיתמודד על ראשות עיריית דטרויט, הוא התמודד, ניצח והוביל את העיר במשך 4 שנים בסופן הודיע שלא יתמודד לכהונה נוספת.

הפיסטונס הודחו כצפוי בפלייאוף של שנת 1968 ע"י הסלטיקס בסיבוב הראשון אבל לראשונה מזה עשור הייתה לקבוצה תקווה ליצירת המשכיות וקבוצה תחרותית. אלא שהתקווה הזאת התנפצה מייד בסיום העונה כשדייב דבושר נשלח לניו יורק עבור וולט בלאמי והווארד קומביס. ללא דבושר הקבוצה התדרדרה למאזן של 50-32 והחמיצה את הפלייאוף, כאשר גם בעונה שלאחר מכן הקבוצה לא הצליחה להתרומם וסיימה אחרונה בליגה.

עונת 70/71 כללה שינויים משמעותיים עבור הפיסטונס, בצד החיובי הם בחרו את בוב לנייר, הסנטר המצויין כבחירת סיבוב ראשון, ושיתוף הפעולה בינו לבין בינג הוביל את הקבוצה למאזן חיובי לראשונה מאז שעברו לדטרויט, אבל שינוי מבני נוסף בליגה שלח את דטרויט בחזרה למערב ולבית המערב התיכון החזק בו מאזן של 37-45 לא הספיק והפיסטונס החמיצו את הפלייאוף שוב.

על אף סגל איכותי, הקבוצה סבלה מאוד מהימצאותה בבית חזק, וגם מהפציעות של בינג והקבוצה חזרה לפלייאוף רק בשנת 1974, רק כדי להיות מודחת בסיבוב הראשון בסידרה קשוחה של 7 משחקים מול הבולס. בסוף אותה העונה פרד זולנר שהחזיק בקבוצה מאז 1941 החליט שהוא מוכר את הקבוצה לתעשיין הזכוכית וויליאם דיווידסון.

הפעם היה זה תורה של הפיסטונס ליהנות משינויי פורמט כשהרחבת הפלייאוף איפשרה לה לשחקן כדורסל פלייאוף שלוש שנים ברציפות, כשבפעם השלשית היא אף הצליחה להדהים את המילווקי באקס בשלושה משחקים ולעלות לסיבוב השני בו הודחו ע"י הווריורס.

עם המעבר לאולם חדש, והחזרה לאיזור המזרחי, לפיסטונס נמאס מיכולת בינונית והדחות בסיבוב הראשון והם הלכו על בנייה מחדש באופן מוחלט. שתי עונות קטסטרופליות הובילו לתוצאה המקווה. בדראפט לקראת עונת 81/82 הפיסטונס זכו בבחירה השנייה בדראפט. דאלאס בחרה ראשונה ולקחה את מארק אגייאר מאוניברסיטת דה פול. דטרויט לא התרשמה מכשרונות כמו באק וויליאמס שנבחר שלישי, טום צ'יימברס מיודעינו, ורולנדו בלקמן ובחרה בבחירה השנייה את איזייה תומאס.