השולטים – ש א ק י ל / רפי יצחק

תאריך – 7.6.2000 .

מיקום –  סטייפלס סנטר, לוס אנג'לס.

ארוע- משחק מספר 1 בגמר ה- NBA  לעונת  1999-2000 בין הלוס אנג'לס לייקרס לאינדיאנה פייסרס.

3 דקות לסיום המשחק הלייקרס מובילים ב-15 נקודות, התקפה של הלייקרס, הכדור מובל ע"י רון הארפר שמכדרר ונוגס בשעון ההתקפה. שאקיל אוניל הסנטר של הלייקרס שנשמר ע"י דייל דייויס מאחור וסם פרקינס מלפנים מבצע סיבוב במקום במהירות של שד שלא היתה מביישת את רומאריו הגדול ( אל תשכחו שהבחור שוקל 150 ק"ג שנפרשים על 2.15 מטרים) ומשתחרר להאלי הופ מפלצתי שמאיים לרסק את לוח הסל- זו היתה הנקודה ה-43 של שאק במשחק. על הספסל של אינדיאנה ישב לארי בירד הגדול מאמנה של הפייסרס עם הבעה של חוסר אונים. מה הוא כבר יכול לעשות מול בחור בן 27  שהגיעו לשיא משחקו עם נתונים פיזיים מדהימים ורעב להוכיח שהוא אחד הגדולים בתולדות המשחק.

 

השולט הדומיננטי מכולם

תראו, לדעתי מייקל, מג'יק ובירד היו השחקנים בגדולים בתולדות המשחק או לפחות בעידן שאני עוקב וצופה ב- NBA , אבל כשמדברים על דומיננטיות ושליטה אבסוליטית של שחקן אחד בתקופת זמן מסויימת בליגה – אין מתחרה לדומיננטיות של שאקיל אוניל בתחילת שנות ה-2000 והוא לדעתי השולט הגדול מכולם  . אך לפני שנחזור לסדרת הגמר בשנת 2000 קצת רקע, שאקיל הגיע לליגה כהבטחה גדולה. הוא נבחר בבחירה הראשונה ע"י אורלנדו מג'יק בדראפט 1992. יחד עם פני הרדוואי הוא הוביל את אורלנדו לגמר ה- NBA  ב-1996 בו הובסו 0-4 ע"י האקים וקבוצת  הקלאץ של יוסטון רוקטס. באותו הקיץ הסתיים חוזה הרוקי של שאק והוא חתם בלייקרס על חוזה ענק של 121 מיליון ל-7 שנים.

ג'רי ווסט סגן נשיא הלייקרס השיג בדראפט באותה שנה את קובי בן ה-17 והא החל לבנות קבוצה סביב השניים. הלייקרס השתפרו משנה לשנה אבל בכל שנה בפלייאוף היו נופלים מול יוטה או סאן אנטוניו. בקיץ 1999 אחרי העונה המקוצרת בה הלייקרס עברו שלושה מאמנים והדחה משפילה בסוויפ מול הספרס, החתים ג'רי ווסט את פיל ג'קסון המאמן המעוטר של שיקאגו בולס הגדולה כמאמן הלייקרס.

ווסט נתן לג'קסון את המפתחות להובלת היהלום שהוא מטפח כבר שלוש שנים והחליט שהגיע הזמן לממש את הפונציאל. סביב שאקיל וקובי הצעיר היו לזן מאסטר רוטציה של שחקנים בשלים בראשות  גלן רייס הקלע הותיק, רוברט "ביג שוט" הורי, דרק פישר, ריק פוקס, רון הרפר ,בריאן שואו ואי. סי גרין שריד אחרון ללייקרס של ימי מג'יק.

הלייקרס בעונת 1999-2000 יצאו לדרך חדשה כמו מלוע תותח ושרפו את הליגה בעונה הרגילה. הם סיימו את הליגה במאזן 15-67 , שאקיל היה הכוכב העליון של הקבוצה, אף אחד בליגה לא היה מסוגל לעצור אותו וזה עוד נאמר בעדינות. הדיזל דרס כל מה שעמד בפניו, הוא סיים את העונה הזו עם ממוצעים של 29.7 נקודות, 13.6 כ"ח, 3.8 אסיסטים ו-3 חסימות וכמובן תואר ה- MVP של העונה הרגילה.  נציין שבמהלך העונה הזו לשאק היה משחק של שיא קריירה , 61 נקודות מול הקליפרס והוא סיים כמלך הסלים של הליגה.

בפלייאוף ,אחרי נצחונות בסדרות על סקרמנטו ( הסרטון הבא מביא היילייט של שאק מאחד המשחקים בסדרה) ופניקס שבהם שאק ממשיך את היכולת המוחצת מהעונה הרגילה כשהוא מעמיד ממוצעים של 30 נק' ו-17 ריבאונדים, הלייקרס מעפילים בקלות לגמר המערב ואמורים להתמודד מול הפורטלנד טרייל בלייזרס.

פורטלנד העמידה קבוצה כשרונית מאוד והרכב שחקנים שלה כלל את  ראשיד וואלאס בשיאו, סאבוניס, סטיב סמית, בונזי וולס, דיימוד סודומאייר וסקוטי פיפן המבוגר.  הבלייזרס סיימו סדרה מצויינת ללא יתרון ביתיות שבה הדיחו את יוטה ג'אז של סטוקטון את מלון בנצחון 1-4.

פורטלנד מהווה את המשוכה הגדולה ביותר שהלייקרס היו יכולים לפגוש, הם היו מוכשרים ביותר, עם הגנה חזקה ובמיוחד סאבוניס וואלאס היו צמד גבהים ששאק היה מתקשה מולם. את משחקי העונה הסדירה הלייקרס והבלייזרס סיימו בשיויון 2-2.

אחרי משחק ראשון שבו הלייקרס נצחה את פורטלנד (41, 11, 7 ,5 בנק' ,כ"ח אס' וחסימות לשאק), הטריילבלייזרס עולים למשחק מספר 2 באטרף ומוחצים את הלייקרס בפער של 29 נקודות ( שאק עם 23 נקודות אבל עם 5-17 מהעונשין, בריאנט הקלע השני בטיבו בלייקרס עם 12 נקודות….. משחק זוועה מבחינת הלייקרס) וגונבת את הבייתיות ללייקרס.

הלייקרס נענים לאתגר, וחוזרים כמו גדולים ומנצחים 2 משחקים בפורטלנד ועולים ליתרון 3-1 . המשחק החמישי אמור להיות משוחק בל.א – גמור? מה פתאום!

הבלייזרס בראשות וואלאס ופיפן שמיאן להזדקן מנצחים בחוץ למרות משחק גדול של שאק עם 31 נק ו-21 כ"ח אבל שאר הלייקרים לא היו במשחק.

עוברים למשחק 6 בפורטלנד, להזכירכם הלייקרס כבר ניצחו שם פעמיים במהלך הסדרה, משחק קשוח, הבלייזרס מתנפלים על שאק ונעזרים במסה האדירה של סאבוניס ששם את הגוף מול אוניל והאתלטיות הבלתי נגמרת של פיפן וואלאס שבאים לעזרה כל פעם כשהכדור מגיע לשאק. משחק מספר 6 היה המשחק הגרוע ביותר של שאקיל כל העונה, הוא סיים אותו עם 17 נקודות ו-11 כ"ח. הלייקרס כמובן מפסידים על אף 33 נקודות מבריאנט.

הלייקרס שדי חשבו שגמרו את הסדרה אחרי המשחק הרביעי פתאום מוצאים את עצמם עם הגב לקיר כאשר המומנטום לחלוטין בצד של הבלייזרס. לכולם ברור שמשחק 7 בל.א. אמור להיות מבחן הבגרות של הלייקרס, פוטלנד אכן נראתה משוכה כל כך גבוהה כרגע, הם למדו את המשחק של הלייקרס ואיך לנטרלו. היתה דרושה התעלות יוצאת דופן בצד הסגול-צהוב על מנת לנצח את הסדרה ולא להרשם כאחת הלוזריות המוכשרות בתולדות המשחק.

משחק 7 החל בדיוק הכן שמשחק 6 נגמר , שליטה מוחלטת של הבלייזרס, הם סגרו כמעט לחלוטין את נתיבי המסירה לשאק ונתנו לשאר הלייקרים לנצח אותם. וזה עבד להם נפלא. אחרי שלוש רבעים שאקיל עם 9 נקודות עלובות וכמעט לא זרק לסל, שאר שחקני הלייקרס עם אחוזים מזעזעים מהשדה, פרט לבריאנט שמצליח איכשהו לייצר סלים. 10 דקות לסיום הרבע הרביעי בונזי וולס קולע שתי קליעות עונשין מהקו  ומעלה את פורטלנד ליתרון 75-60 – זה נראה קטסטרופה מצד הלייקרס.

בהתקפה הבאה של הלייקרס , הכדור סופסופ מגיע לשאק שעולה גבוה גבוה, למקום שהידיים של סאבוניס לא מגיעות וקולע שתיים עם הלוח, התקפה אחרי שאק סוחט מסאבוניס את החמישית (שיורד לספסל) ומתחיל את אחד הקאמבקים הכי גדולים שיצא לי לראות (לבריאן שואו הותיק ורוברט הורי הרבה מניות בקאמבק הזה). 3 דקות לסיום המשחק בשיוייון 75-75 , פורטלנד באחת ההתקפלויות הגדולות שראיתי בפלייאוף ( טוב- אולי קרובה לזאת של הקליפרס השנה מול יוסטון) מחטיאה 14 זריקות רצופות מהשדה כשרוב הזריקות היו טובות ועם מבטים טובים לסל!

אסיסט של סאבוניס (דאנליבי הרים אותו מהספסל מספר דקות לפני) שעומד על קשת השלוש לוואלאס 77-75 לבלייזרס שחוזרים להוביל. קאמבק נגדי? בהתקפה הבאה של הלייקרס הכדור מגיע לשאק שמוציא מסאבוניס את העבירה השישית שלו. זהו בלי סאבוניס וכשהמומנטום נגדם לא נותר הרבה סיכוי לבלייזרס.

הלייקרס מנצחים 85-89 לעולים לגמר. שאקיל מסיים רבע רביעי עם 9 נקודות . משחק שהיה פוטנציאלית אחד הגרועים שלו הוא מסיים חזק והלייקרס בראשותו מראים שהם, הם הדבר האמיתי.

https://www.youtube.com/watch?v=QOdE_GMS-DQ

נחזור לסדרת הגמר מול אינדיאנה אלופת המזרח.

לארי בירד ואינדיאנה הגיעו לשיאם שנתיים לפני, בפלייאוף של שנת 1998,  כאשר הם משכו את ג'ורדן והבולס לסדרה של 7 משחקים בגמר המזרח 1998, הם ממש לא ירדו ביכולת מהבולס הגדולה. מה שהיווה הבדל בין אינדיאנה והבולס הי הנסיון והווינריות  של ג'ורדן, פיפן וסטיב קאר בשתי הדקות האחרונות של המשחק השביעי.

אינדיאנה בשנת 2000 היתה מעבר לשיא יכולתה ולא היוותה מכשול רציני ברמה של הבלייזרס לשאק והלייקרס. בסופו של עניין הלייקרס גברו על אינדיאנה 4-2 ושאק סיים סדרת גמר ענקית עם ממוצע של 38 נקודות , 16.7 כ"ח ו 2.3 חסימות למשחק, תואר MVP ראשון של הפיינל וכמובן אליפות ראשונה – התכנית שהגה ג'רי ווסט מתחילה להתממש. לאינדיאנה היה התענוג המפוקפק להפסיד לשושלת של הבולס במרוץ לתואר האליפות האחרון שלה  וכן החוייה להפסיד לשושלת הבאה של הלייקרס באליפות הראשונה שלה.

כמה שאק היה דומיננטי ? באותה סדרת גמר הקלע השני בטיבו של הלייקרס היה קובי בריאנט בן ה-21 עם ממוצע של 15.6 נקודות.

במשך כל שנות ה-90 כשמייקל ג'ורדן שיחק, כולם ידעו שלא משנה מה יהיה בסוף העונה הבולס יסיימו עם הגביע . אחרי הפלייאוף של שנת 2000 כשהלייקרס הוכיחו לכולם ולעצמם במיוחד כמה הם טובים, היתה לי תחושה דומה של מועקה בבטן – זהו הליגה סגורה לשנים הקרובות,  הלייקרס הקימו שושלת נוספת שנראית בלת מנוצחת. פיל ג'קסון הוא מאמן כמעט בלתי מנוצח, הלייקרס אספו שחקנים משלימים תותחים, קובי בריאנט עדיין בן 21, ומעל הכל היה להם את השחקן הכי דומיננטי בליגה ש א ק י ל  א ו נ י ל שבגיל 27 היה פשוט בלתי ניתן לעצירה.  אני חוזר ואומר,  אם מדברים על שולטים אז אוניל הוא השולט האמיתי מכולם.

בעונה הבאה,2000-2001 ,  הלייקרס הורידו את הרגל מהגז בעונה הרגילה וסיימו במקום השני אחרי סאן אנטוניו. שאקיל המשיך בכושר השיא שלו וסיים את העונה הרגילה עם ממוצעים 28.7, 12.7, 3.7 ו- 2.8 בנקודות, כ"ח, אס' וחסימות למשחק .

הלייקרס נתנו בעותה עונה את הפלייאוף הכי חד צדדי ששיחקה קבוצה מעולם (אוקי יחד עם פילי של ימי מוזס והפו, פו אנד פו).

סיבוב ראשון מול פורטלנד, אותה קבוצה שהקשתה על הלייקרס שנה לפני, אתגר?  0-3 בלי בעיות עם הפרש ממוצע של 15 נקודות ( שאק- 27, 15.7, 2.7 ,1 – בנק, כ"ח, אס' וחסימות למשחק ).

סיבוב שני מול הקבוצה העולה של סקרמנטו קינגס עם כריס וובר, ג'ייסון וויליאמס, סטויקוביץ , טורקוגלו וולאדה דיבאץ. 0-4 שהלך הרבה יותר קשה וצמוד. שאק 33.3 נק' עם 60% מהשדה,17.3 כ"ח ו3.3 חסימות  (קובי היה הקלע המוביל עם 35 למשחק).

גמר המערב מול סאן אנטוניו מובילת הליגה והאלופה מלפני שנתיים (עונת הכוכבית לפי פיל ג'קסון). בפלייאוף הקודם טים דאנקן כוכב הספרס לא שיחק עקב פציעה, עתה שסאן אנטוניו בשיא כוחה צפינו למאבק איתנים בין דאנקן את רובינסון לשאק……. מאבק? איתנים? הלייקרס טיטאו את סאן אנטוניו 0-4 ללא בעיה וזה בלשון המעטה, 29 הפרש במשחק 3 ו-39 הפרש במשחק 4 הראו בדיוק מה המרחק של הלייקרס מהקבוצה שאמורה להיות השנייה בטיבה בליגה. שאקיל קיבל אפילו יותר זמן מנוחה ולראשונה מזה שנתיים בפלייאוף הוא שיחק פחות מ-40 דקות בממוצע למשחק. שאקיל מסיים את הסדרה עם ממוצעים של 27 נק, 13 ריב' הרחק מהממוצעים של דאנקן ורובינסון.

בגמר ה- NBA הלייקרס פוגשים את פילי של אייברסון ולארי בראון.  פילי אולי לא מוכשרת כמו הספרס או סקרמנטו שאותן הלייקרס מיגרו בקלות, אבל היתה קבוצה קשוחה כמו כל קבוצה שלארי בראון אימן, ואייברסון סיים עונה מדהימה מבחינה אישית וזכה ב- MVP של הליגה בעונה הרגילה. המחמאה הגדולה ביותר לשאק היתה כשבמהלך העונה פילי, שהובילה את הליגה ביצעה טרייד עם אטלנטה להנחית אצלם את דיקמבו מוטומבו הסנטר ההגנתי שינסה לעצור את שאק בפלייאוף במידה וייפגשו….. החשש מההתמודדות עם שאק היה תקוע לסיקסרס בראש עוד במהלך העונה.

משחק ראשון בסטייפלס סנטר, הלייקרס מגיעים שאננים והמשחק מתפתח לדו קרב בין אייברסון לשאקיל . אייברסון מסיים עם 48 נקודות (יחד עם 41 נסיונות קליעה מהשדה ) לעומת 44 של שאקיל ( 61% מהשדה) שמתמודד כמעט לבד מול פילי והלייקרס מפסידים לסיקסרס בהארכה באחת ההפתעות הגדולות של הפלייאוף.  במשחק הבא הלייקרס מגיעים מפוקסים ושאקיל כמעט מגיע לקוודרפול דאבל עם 28 נק', 20 כ"ח , 9 אס, ו-8 חסימות – מוטמבו נראה כילד ליד שאק ולא מצליח להאט אותו בכלל. הלייקרס ממשיכים לשלושה נצחונות רצופים נוספים וזוכה באליפות שנייה ברציפות. שאקיל מסיים סדרה מוחצת עם ממוצעים של 33.0 נק,  15.8 כ"ח, 4.8     אס' ו-  3.4 חסימות למשחק וכמובן תואר ה- MVP שני רצוף של סדרת הגמר, וכל זה מול שחקן ההגנה של השנה דיקמבה מוטומבו שנתן סדרה טובה אבל לא יכל להתמודד עם שאק כפי שאף אחד באותה תקופה לא הצליח לעשות . למעשה עצם נוכחותו הוציאה משאקיל את המיטב.

https://www.youtube.com/watch?v=5IVW7NQTkRE

הלייקרס מסיימים פלייאוף מהמם עם מאזן 15-1 ונראים בלתי מנוצחים יותר מתמיד , ומעל כולם היהלום שבכתר, שאקיל אוניל שנראה יותר מתמיד ברמה אחת מעל שאר שחקני הליגה. למרות כל זאת, סדקים ראשונים מתחילים להתגלות באימפרית ל.א – מערכת היחסים העכורה בין שאקיל לבריאנט מתחילה לדלוף החוצה. הלייקרס שלאורך שנים ידעו לשמור על איזון עדין בין שחקני העל ששיחקו אצלם בקבוצה (ווסט ,ביילור וצ'מברלין – מג'יק, ג'אבר וורת'י) לא ידעו כ"כ להתמודד עם שני בעלי האגו הגדולים שאקובי.

עונה אח"כ 2001-2002, סקרמנטו מצליחה לממש את הפוטנציאל שלה ולסיים ראשונה בליגה, שאקיל והלייקרס מסיימים עם מאזן של 58-24 ובמקום השני יחד עם סאן אנטוניו. לשאקיל שוב עונה דומיננטית של 27 נקודות, 10.7 כ"ח, 3 אס ו-2 חסימות למשחק.

הלייקרס ושאק המשיכו את פלייאוף 2002 בדיוק מהיכן שסיימו את הפלייאוף עונה לפני, נצחון על פורטלנד 0-3 בסיבוב הראשון, נצחון על הספרס (עם יתרון ביתיות)  1-4  בסיבוב השני  – הפעם המשחקים היו יותר צמודים.

הלייקרס מגיעים לגמר המערב מול סקרמנטו קינגס הקבוצה הטובה במהלך העונה הרגילה שלה יתרון הביתיות. הסדרה מול סקרמנטו הייתה לאחת הסדרות המותחות וההפכפכות שיכולתם לצפות בהן. הלייקרס גונבים משחק ראשון בסקרמנטו שמגיבים בשני נצחונות רצופים כולל אחד בסטייפלס סנטר, הסדרה עומדת על 2-1 לקינגס, משחק 4 בל.א, סקרמנטו ביתרון  2 נקודות 11 שניות לסיום, קובי מוביל כדור חודר לסל מחטיא, שאק לוקח כ"ח ועלה לסל- מחטיא! שאק הודף את הריבאונד לרוברט הורי שעומד על קשת השלוש וקובר שלשה עם 0.2 שניות לסיום, הלייקרס מנצחים ומשווים את הסדרה. אחרי חלוקה של שני המשחקים הבאים מגיעים למשחק 7 בסקרמנטו.

משחק 7 צמוד לכל אורכו ויתרון עובר מקבוצה לקבוצה לקראת סיום המשחק הלייקרס מצליחים לקחת את היתרון אך מייק ביבי מצליח כל פעם להחזיר את הקינגס למשחק, לאחר שתי קליעות עונשין מוצלחות של ביבי הוא משווה את התוצאה על 100-100 והמשחק הולך להארכה. בהארכה שאק שוב דומיננטי וקולע 6 נקודות ויחד עם דרק פישר מובלילם את ל.א לנצחון 112-106  ולוקחים לדעתי את הסדרה הכי קשה שהלייקרס שיחקו בה שלוש שנים האחרונות (כן , כולל ההיא מול פורטלנד)   – שאק מסיים סדרה ענקית עם ממוצעים של 30.3 נק' , 13.6 כ"ח ו- 2.4 חסימות למשחק.  השליטה המוחלטת ממשיכה……

הלייקרס עולים לגמר NBA שלישי ברציפות מול הניו ג'רסי נטס, שנה אחרי ששאק רמס את מוטומבו באותו מעמד , קניון מרטין וריק ואן הורן הם משחק ילדים בשבילו. הלייקרס מביסים את ניו ג'רסי 0-4 ללא בעיות . שאקיל אוסף תואר MVP  של הגמר שלישי רצוף אחרי ממוצעים של 36.3 נקודות ,  12.3 כ"ח, 3.8 אס' ו- 2.8 חסימות למשחק.

זהו זה חברים, בין העונות 1999-2002 הילך בליגה שלטון אימים של ענק מוכשר כשד בשם שאק שרמס, לעס וירק כל מי שהעז לעמוד בדרכו לשלוש אליפויות ושלושה תארי MVP של גמר הליגה והם היו כל כך ברורים ומוחצים………..

יגידו חכמים ששאק התמזל מזלו והוא שיחק בשיאו בעידן של פוסט הנפילים אלג'ואן, יואינג ורובינסון המזדקן …. ואני עונה לכולם שאותם נפילים התמזל מזלם לא להפגש בדיזל בשיאו .

הליגה ראתה כוכבים גדולים לאורך שנים אבל אף אחד לא היה דומיננטי כפי שהיה שאק באותן עונות – הוא למעשה ההגדרה לשולט האמיתי.

אני לא מאמין שכתבתי פוסט שלם על הלייקרס……. אבל שאק הוא השחקן האהוב על נדב, בני הבכור אז דיינו.

תמיד קוננה בי המחשבה שהלייקרס פספסו פה משהו יותר גדול ממה שעשו בין 1999 ל-2002. לדעתי ללייקרס ההיא היו את הכלים להעמיד שושלת שתשלוט בליגה לאורך שנים ארוכות שתתקרב לסטנדרטים של השושלת של ביל ראסל ובוסטון של שנות ה- 60, אילולא רק היו מצליחים להשתלט על הגנון שבו האגואים של שאקיל וקובי שיחקו תפקיד ראשי והיו הגורמים  לפירוקה של הקבוצה ההיא.

ולסיום ללא קשר לסדרת השולטים, סרטון אחרון שמראה איזה אדם צבעוני הוא שאק –

https://www.youtube.com/watch?v=AvCsxj45MD8

לפוסט הזה יש 47 תגובות

  1. פוסט אדיר!! כל מילה אמת. כשמדברים על שולטים לאורך תקופה מסויימת, שולטים שברור לכל שכדי לקחת אליפות להביס אותם זה בגדר חובה, הסדר הוא (לא כולל ראסל):
    1)מייקל
    2)שאק
    3)לברון

    מה שמעניין בשאק היא שתקופת השיא שלו הייתה קצרה יחסית, כשבגיל 30 הוא כבר התחיל בירידה (מ-27 נק׳ ל-21) – תארו לכם את לברון עכשיו יורד ל-20 נק׳. זה יהיה מאכזב. כמובן שבתקופה הזאת גם הלייקרס הפסיקו לקחת אליפויות. אם הם באמת היו שומרים על השושלת ובנוסף שאק היה שומר על המספרים – אז ללא ספק הוא היה במקום השני (לפחות) בכל הזמנים.
    שוב תודה על פוסט מעולה

    1. שאקיל שהגיע לשיא הבגרות (פיזיות , מנטליות)הוא השחקן הטוב ביותר ששיחק אי פעם בnba. תקופת השיא שלו הייתה קצרה בגלל גופו , יכלת לראות את הירידה באטלתיות עוד במיאמי. נוסף לכך הסיבה הוא שהוא לא לקח יותר mvp (הגיע לו לפחות 4 תארים) היא בגלל שהליגה העדיפה שחקנים יותר אנושיים, שאקיל היא יותר מדי חזק יותר מדי בלתי עציר.

  2. פוסט מצויין.
    אני אוןהב מאד את שאקיל, והיה לי הכבוד הגדול לשוחח איתו כמה פעמים בחדר ההלבשה של מיאמי, ובכמה אול סטארים. הוא תמיד ענה בסבלנות וגרם לי הרגשה שאני לא סתם מבלבל לו במוח.
    כשחקן דומיננטי בשנים שציינת? מסכים בהחלט.
    אבל תמיד אשאר עם הרגשה שאילו היה רעב יותר, אגרסיבי יותר, ורציני יותר – הוא יכול היה להשיג הרבה יותר מאשר השיג ב-LSU, ואחרי כן ב-NBA.

  3. כל מילה בסלע רפי.

    בשביל לעצור את שאק באותם ימים היה צריך 2 בינו לבין הסל ואחד לפניו לחסום את המסירה, כעבור שנה ב 2001 גם זה לא הספיק.

    יש מצב שזו העונה הגדולה ביותר של שחקן בפלייאוף

  4. יש לי 2 בעיות עם ההגדרה של שאקיל כהכי דומיננטי.
    1. הוא והלייקרס ניצחו בדיוק בשנים בהם רמת התחרות ירדה –
    אינדיאנה, פילדלפיה, ניו ג'רזי זו לא כמו לשחק מול הלייקרס, הסלטיקס והסיקסרס של שנות ה-80'.
    2. כמות הפעמים בקריירה שהוא הודח מהפלייאוף בסוויפ זה ממש מביך.
    (94' הודח ע"י אינדיאנה בסוויפ בסיבוב הראשון, 95' יוסטון בפיינלס, 96' שיקאגו גמר המזרח, 98' יוטה גמר המערב, 99' ספרס חצי גמר המערב, 2007 שיקאגו סיבוב ראשון)
    וזה כאשר מהרגע הראשון של שאקיל ב-NBA הוא היה בקבוצות מלאות כישרון.

        1. גיא,
          פורטלנד, סאן אנטוניו וסקרמנטו ממש לא היו קבוצות חלשות ואפילו ניתן לאמר שהיו שוות ערך אם לא יותר מוכשרות מהלייקרס
          לנקודה שציינת על שנות ה-80 , מי עמד בפני הלייקרס בפני הגמר מול אלופת המזרח? להם אז ממש לא היתה תחרות במערב… לעומת בוסטון, פילי, מילווקי וושינגטון שהיו מקיזות את הדם אחת לשנייה.

          אני כתבתי על השליטה של שאקיל לאורך 3 שנים מסויימות שבהן הוא היה בלתי ניתן לעצירה בליגה. הוא שיחק מול דאנקן בשיאו עם דיויד רובינסון , הוא שיחק מול סאבוניס וואלאס בשיאם, מול דיואץ ווובר, מול מוטומבו, ריק סמיתס, דייל דיויס, מורנינג .
          אלמלא הירידה בכושר אחרי גיל 30 , חוסר הרעב שלו היינו סובלים את נחת זרועו לעוד כמה שנים……..

          1. רק לספרס מקום ברשימת הקובוצות הגדולות. ובין השנים 99' ל-03' המאזן בין ה-2 הוא 3 – 2 לטובת הלייקרס.
            כמה HOF שיחקו באינדיאנה, פורטלנד וסקרמנטו?
            כמה שנים פורטלנד בכלל היו רלוונטים?

            אני מסכים ששאקיל בשיאו הוא אחד הדומיננטים ביותר.
            לא מסכים עם הקביעה "הכי דומיננטי". לא לעונה בודדת, לא ברצף של 3 עונות.

      1. אגב, את הכדור לשלשה של הורי אחרי ההחטאה של שאק, דיוואץ' הדף, לא שאקיל.

    1. 1+

      כתבה מעולה, אבל לא הייתה לשאק יותר מדי תחרות, והקטע עם הסוויפים חשוב. למרות זאת, אני חושב שהוא היה השחקן השני הכי דומיננטי אחרי חאכים של 1993-95 (להוציא את ג'ורדן)

  5. משחק מספר 7 מול פורטלנד. ההפרש יורד ללא שאקיל כאשר קובי עובר לשמור על סטיב סמית ומהדקים את הגנה על ראשיד.

  6. יופי של טור. גם לדעתי שאק מהדומיננטיים ביותר, בטח מאלה שראיתי (ומן הסתם שלא ראיתי קבוע בשיאם את ג'אבר, צ'מברליין, מיקאן וכיו"ב).
    אפילו הרווחתי עליו בהתערבות, כשהימרתי שאורלנדו ידיחו את שיקגו של ג'ורדן.
    מדהים לראות שהכי טוב התמודד איתו סאבוניס, למרות שהאחרון היה בן 35. רק לחשוב מה היה קורה אם היה מגיע לליגה בתחילת/אמצע שנות ה-20 שלו.
    בנוסף, הוא היה שחקן מלא חן, שגם כשהיה מלא בעצמו לא גרם לאנטגוניזם כמו שקובי, לברון או ג'ורדן גרמו.

  7. לברון ג'יימס יממן לימודי קולג' ל-1,000 ילדים תושבי אקרון
    מחווה מדהימה מכוכב קליבלנד קאבלירס: התחייב לשלם יותר מ-41 מיליון דולר במלגות לימודים לצעירים בעיר הולדתו
    שירות כלכליסט
    14.08.15, 10:34
    הדבר האמיתי.

  8. תודה רבה. כיף גדול לקרוא ולהיזכר.

    אגב, אם אני לא טועה זה היה דיבאץ' (ולא שאק) שהדף את הכדור להורי שתפר את השלשה ההיא ב 2002.

    ראיתי את המשחק בבאר במנהטן. אווירה מדהימה. כמובן שהייתי היחיד שקפץ וצעק יש!!! כשהלייקרס ניצחו…

  9. כתבה טובה. קצת חסר לי החלק של ניתוח המשחק שלו. לי תמיד חורה שמתארים אותו כמישהו שקיבל מתנה גנטית ולא ניצל אותה מספיק. זה נכון שלא היה לו את הדרייב שיש לג'ורדן ולקובי, אבל משחק ההתקפה שלו היה מבריק ורואים שהושקעה בו המון עבודה. היה לו טאץ כל כך טוב עם הקרש וסיבוב מהיר והוא תמיד נאבק על מיקום. הוא באמת היה הסנטר הגדול האחרון.

  10. לא אהבתי את הלייקרס הזאת. היא הייתה עמוסה שחצנית וחזירה. לעולם לא אקבל את הניצחון על סקרמנטו שהיה מושחט במקרה הרע וסתם פגיעה שיפוטית בצד אחד.

    מצד שני שאק השחקן הכי דוממיננטי שאני ראיתי ואף הוא סבל משופטים שכבר לא שרקו עברות עליו ביחס למציאות.

    רפי- כתוב נהדר! לא התקופה האהובה עלי בתולדות הליגה (למעט הקינגס והמאבס) אבל שחזרת את התמונות בזכרון בצורה נהדרת.

  11. אנשים שוכחים שהבחור היה מכדרר מגרש שלם. .. פשוט מדהים.
    אבל לא אשכח לו את סדרת הגמר מול החלום (a.f אנפרני הרדוואי הידוע כפני הרדוואי )עם אהבתי הראשונה אורלנדו מג'יק.
    החלום פשוט קרקס את שאק החכמה והורסטיליות פשוט היו גדולים עליו.
    לא יעזור כלום פילדלפיה של אייברסון באף תקופה אחרת לא היו מגיעים לגמר מזרח.
    ואל תספידו את דור הסנטרים כי הגבה הולך לפתוח דור זהב חדש

  12. כתוב טוב.

    הערה: השושלת קודם הפסידה במגרש הספורטיווי.
    ב2003 לסאן אנטוניו וב 2004 לדטרויט.
    רק לאחר מכן פורקה.
    אי אפשר לדעת אם שמירה על שאקובי ביחד היתה מביאה עוד אליפויות. ובטח לא ברצף.
    תיקון קטן: את הכדור שהגיע לרוברט הורי הדף ולאדה דיוואץ.

  13. כתבת יפה מאוד.
    ללא ספק אחד השחקנים הדומיננטיים ביותר בתקופת זמן מסויימת. זה התבטא במספרים שרשם, בתארים האישיים והקבוצתיים שקטף, ובכלל, פשוט בצפייה בו.
    אוהדי הלייקרס שמהללים את קובי יכולים להלל אותו עד מחר, אבל 3/5 הטבעוצ שלו לא היו מושגות ללא הפאקינג-דיזל שדרס את כל מה שבדרכו באותן שנים.
    נכון שהיו רגעים מסויימים בהם ללא קליעות קלאץ׳ של קובי, פישר או הורי, הלייקרס לא היו רושמים ניצחון כזה או אחר. אבל הלייקרס לא היו אותם הלייקרס בלי שאק בכושר השיא שלו באותן שנים.

  14. נהנתי לקרוא. שאק אחד השחקנים שהכי נהנתי לראות משחק. מעליו מבחינה זו רק מייקל, ואולי דוויין ווייד בשיאו.

  15. טור מצוין. אין ספק ששאקיל בגדולתו היה הדומיננטי ביותר אי פעם (נתפשר על שנות ה-80 ואילך) רק חבל שזה לא המשיך להרבה שנים נוספות. הלייקרס בתריפיט היתה קבוצה שידעת שתיקח את האליפות עוד לפני שהעונה התחילה. זה נכון שהמתמודדות מול הלייקרס בגמרים בשנים אלו היו די חלשות (בלי זלזול בשום קבוצה שהגיעה לגמר).

  16. לטעמי השושלת התרסקה , בגלל מנטליות ״אני אוכל ראשון של קובי״.
    דבר שפגע אם לא ריסק,מערך מנטלי עדין בקבוצה שגם ככה נלחמה בבעיה מנטלית קשה. איך לזכות ברביעית ברצף?.
    אחרי 3 ברצף הוא החליט שהוא מעדיף קובישאק על פני שאקובי.
    נראה היה שהוא מרגיש שאליפויות שרשומות על שאק כאלפא, מערערות את מעמדו ההיסטורי.
    מה שמגוחך שחילופי המעמדות בקבוצה היו משתנים מאליהם אם לילד היתה טיפה סבלנות ואז היום דוויין וייד היה עם אליפות פחות וקובי עם יותר מחמש.

  17. פוסט יפהפה.

    מסכים (ומת על הפרויקט הזה של השולטים). בשיאו היה הכי דומיננטי ובלתי עציר.

    הסיפור שלו מזכיר לי באופן אישי מאוד את זה של רונאלדו הברזילאי בכדורגל – משניהם קיבלתי הרגשה שהם הכי טובים במשחק, ביי פאר מהשאר. בעיקר אודות לעוצמה פיזית. נפצעו, חזרו לשחק ברמות הגבוהות ולהציג ניצוצות של לפני הפציעה, אבל זה לא היה זה.

    ברמה האישית, אדם גדול מהחיים.

  18. נכון 1. שאקיל זכה "רק" בשלוש אליפויות בתקופת הלייקרס.
    נכון 2. רוב הסנטרים הגדולים היו הרבה מעבר לשיאם.
    נכון 3. המזרח היה חלש וגם בכללי האן בי איי.
    נכון 4. הוא הפסיד בצורה הספורטיבית גם לדאנקן ב-2003 וגם לדטרויט עונה לאחר מכן.
    נכון 5. גם הוכח שאפשר לזכות באליפות בלעדיו ובראיינט זכה בלעדיו וגם באליפות במיאמי הוא לא היה השחקן המוביל.
    נכון 6. הוא הודח כמה פעמים בסויפים.
    אבל…. עם כל זה אני זוכר כשראיתי את שאקיל משחק, הייתה לי ולכל מי שצצפה בו תחושה שהבן אדם היחיד שיעצור אותו הוא… אף אחד. חוץ מזריקות העונשין הנוראיות שלו שגם לפעמים, אבל רק לפעמים הכריעו משחקים, הכל היה פשוט בלתי ניתן לעצירה. ראיתי גם את ג'ורדן משחק לא הייתה לי את אותה התחושה (נולדתי באמצע שנות השמונים ככה שאת מה שהיה לפניו אני לא מכיר חוץ מהספרים של מנחם כשהייתי ילד ומהיו-טיוב).
    לא עזר אפילו בן וואלס אחד מגדולי המגנים בהסטוריה וגם לא מוטומבו, אי אפשר היה לעצור את שאק, הוא יכל לקבל כדור עם הגב או עם הפנים לסל ופשוט למחוץ את היריב בדרך לדאנק אימתני.
    גם אם הוא לא הגדול מכולם, בוודאי הוא הדומיננטי מכולם ובשיאו פשוט הסנטר הטוב ביותר שדרך על פרקט מגרש הכדורסל.

  19. טור מצויין
    מי שראה את שאק משחק בתקופות האלו מבין מה אתה אומר… הוא היה כל כךשולט שזה כאב. לאוהדי שאר הקבוצות.
    הבעיה שהוא היה כזה מקסים ומשעשע שאי אפשר היה באמת לשנוא אותו…
    אלא אם כן
    קראו לך קובי בריאנט 🙂

  20. השחקן הכי דומיננטי בתולדות המשחק כשהיה בשיאו – וחבל שלא היתה לו את המשמעת העצמית להאריך את השיא הזה.

    הקבוצות שהוא ניצח בדרך לאליפויות היו טובות מהקבוצות שג'ורדן ניצח.
    הספרס, הקינגס והבלייזרס למשל.
    אין שום בעייה עם רמת התחרות שהוא עמד מולה.

    בגמר 2001 שיחק נגד אחד הסנטרים ההגנתיים הגדולים אי פעם, רמס אותו, עשה ממנו צחוק, וגרן ללארי בראון לקרוא לשאקיל "שחקן הכדורסל הכי טוב שאי פעם ראיתי".

    והאלמנט הכי פחות מוערך אצלו – אחד מהאתלטים הכי גדולים בתולדות המשחק.
    freak of nature שאין שני לו יחסית לגובה, לגודל, ולמשקל.
    (לפחות עד שהתחיל להשמין מעונת 2001 בערך).

    1. רוב הקבוצות שמייקל ג'ורדן ניצח היו ללא סנטר, שאקיל בשיאו הוא שחקן הכדורסל הטוב ביותר ששיחק בnba ובפער.
      יוסר התחרותיות שהייתה באותה תקופה בליגה לא היו בגלל חולשתם של הקבוצות, אלא בגלל שאקיל שהיה טוב מדי . היה לי הכבוד להיות בסדרת גמר נגד מוטומבו ופשוט ריחמתי עליו.

    2. דדי זה לא קורה לי הרבה
      אבל מסכים עם כל מה שכתבת
      הדומיננטיות של שאק גרמה להבדלי הרמות משאר הקבוצות להראות גדולים

  21. אני גם בדיעה ששלוש שנים הללו היו הדומיננטיות ביותר שאני ראיתי אולי חוץ ממייקל אבל גם אז אני לא בטוח(מייקל פשוט עשה את זה לתקופה ארוכה יותר ואולי כי הוא גם לא היה כזה גדול פיזית אז זה נראה פחות)

  22. שאקיל היה דומיננטי, לא הכי דומיננטי.

    שיחק עם השחקן אולי הרביעי בטיבו באותו זמן, לא חוכמה גדולה.

    סאבוניס זקן גרם לו להיראות אנושי.

  23. לא היה סנטר שמעביר את המגרש בכדרור כמו שאקיל,תרומה אחת מרבות שלו לאבולוציית המשחק. הוא הביא SKILL של פוורוד בגוף של סנטר סופר חזק

כתיבת תגובה

סגירת תפריט