(האונייה תקועה בחוף, 400 מטרים בקו אלכסוני מחלון חדר השינה שלי)

רואים את הארץ, אך לא מגיעים אליה: הסיפור של האוניה 'חיים ארלוזרוב'

מאת מנחם לס (אז רוזנברג)

בשנת 2007 הצעתי לחבר כיתה ארנון קרומהולץ (קרן)  מבת גלים לארגן מפגש כיתה ל-22 הבנים והבנות שבשנת 1943 עלו לכיתה א', ועתה, כשמגיעה שנת 2013 הם  בני 70. ארנון למעשה לא היה בדיוק חבר כיתה (אולי הוא כן היה?) כי הוא מבוגר מאיתנו בשנתיים, אבל הוא נשאר בכל כך הרבה כתות שהיו ילדים קטנים שחשבו שהוא המנהל.

כשנודע דבר המפגש, החלו להתקשר איתי – כמארגן המפגש יחד עם ארנון – בני 68, ואחריהם בני 65, ואחריהם בני 75 ובני 80, וכולם רצו להיות חלק מ-'המפגש'. דבר גרר דבר, והכנס הכיתתי הקטן הפך לאירוע ענק בהשתתפות 700+ בני בת גלים באולם הכנסים הגדול בקניון בכניסה לעיר. הטלוויזיה הייתה שם. הרדיו היה שם. הגיעו בת-גלימים מכל קצווי תבל והמיפגש הפך לאירוע בן יומיים שלמים.

יצרנו אתר מיוחד, ובת גלימים התבקשו לספר סיפורי ילדות. אני תרמתי כמה. אחד מהם היה 'סאגת אוניית המעפילים 'חיים ארלוזרוב' שהודפס וחולק בין משתתפי הכנס.  את הסיפור פרסמתי באתר 'הופס' שלי,  בבלוג של מלצר, ועתה נתבקשתי לשלוח העתק לאגף תקופת המנדט של מחלקת העתיקות של ישראל (ISRAEL ANTIQUITIES AUTHORITY).

חלק ראשון : האונייה פורצת בפול ספיד לעבר ביתי ממש

לגבי הכל החל ביום שלישי לפנות בוקר. התגוררנו אז אמי ואני בקומה השנייה של הבית ברח' התכלת 9, עם מרפסת וחלון חדרינו היחיד הפונים לים הפתוח. זה הבית בו התגורר שנים אח"כ המורה צבי רפאלי, ובקומה הראשונה ניפתחה מספרה. רק 3 בתים הפרידו בין בתינו לגדר של מחנה הצי הבריטי (עכשיו חיל הים). אני זוכר עד היום את צרחות החיילים הבריטים שהחלו למלא את החוף. התגוררנו אז בחדר אחד כשאנחנו מתחלקים בחדר האמבטיה ובמטבח עם משפחת ברזילי (הוריו של אריה, שהפך שחקן כדורסל מעולה בהפועל חיפה בליגה הלאומית, ואיש עסקים מצליח כשהוא מנהל את מוסך המכוניות החדשות 'שברולט וולטר', אביה של נעמי, אשתו).

כמובן שחייב הייתי להיעזר במסמכים הסטוריים כדי לוודע שהרעש האדיר של טנקים ומכוניות משוריינות בריטיות ב-6 בבוקר, קרה ביום שלישי, ה-27 לפברואר, 1947, כשאני בן 9 וחצי. אמי ואני יצאנו למרפסת לראות מה קורה, וראינו חיילים בריטיים מצביעים לעבר אוניה שהיתה אז כ-3 ק"מ מהחוף, מוקפת בשתי משחתות D-15 ושתי אוניות צי קטנות יותר (את רוב הפרטים מצאתי בארכיון חיל הים שלנו, וכמה מאמרי פליטים, וכן מאמרו של לובה אליאב שהיה מפקד האונייה, אך לא קברניטה). ללא ספק אמי ואני היינו בין הישראלים הראשונים שראו את האוניה.

כמובן שאמי התנגדה אך לא יכולתי להתגבר על היצר לרדת למטה ולראות מה קורה. אני זוכר שגדעון זינגר (שביתו גבל עם הגדר), שמעון שטיינר ואחיו, רודי ריהן, ועוד כמה ילדים ונערים כמוהם וכמוני התרוצצנו לבריטים בין הרגליים, ואז ראינו ישראלים מבוגרים שלא היו בת-גלימים, מתקרבים לחוף אך הבריטים מגרשים אותם. רק אח"כ הבנתי שהם היו אנשי 'הגנה' שבאו לעזור למעפילים, למקרה והם יגיעו לחוף. לבסוף הבריטים גירשו גם אותנו מהחוף, אך שמעון, 'קוסקה', גדעון זינגר ואני התיישבנו על גדר הבטון של ביתי (היא עדיין קיימת!), והיינו עדים לכל המחזה.

ראינו אוניה מתקרבת בפול ספיד לעבר החוף ממש מול התותחים של מחנה הצי הבריטי, עולה על שרטון (למעשה היה זה החול במים שעומקם במקום שהאוניה נתקעה בו היה בערך 4-5 מטרים), ואנשים קופצים למים. האוניה הגיעה עד כדי 200 מטר מהחוף בקו ישר, אם-כי כשהתחלנו לשחות אליה כעבור כמה ימים, המרחק היה לפחות 400 מטרים אם לא יותר, בגלל הקו האלכסוני שנאלצנו לשחות בגלל גדרות התיל של מחנה הצי הבריטי.

כל הקופצים (כמובן מעפילים אבל גם אנשי פל"ים, ומתנדבים יהודים-אמריקאים שהיו אנשי ים) נתפשו ואיש לא הגיע לחוף. עובדה זאת גיליתי רק כשכתבתי את המאמר הראשון על האונייה בשנת 1994. כל השנים התרוצצו ספורים על פליטים ששחו עם חגורות הצלה, ונאספו ע"י ההגנה ליד הקזינו. בכל המסמכים שקראתי, המסקנה היתה אחת: אף איש לא הצליח להתחמק מחגורת הבריטים שעטפה את האוניה.

את המבוגרים,הבריטים גירשו עד לגדר הבריכה, אך אנחנו הילדים ישבנו על הגדר והחיילים – או שלא שמו לב, או שלא איכפת היה להם – לא זרקו אותנו משם. היינו ילדים ועבורנו היתה זאת ההצגה הגדולה בתבל. עד היום זכורים לי פרטי פרטים מהבוקר ההוא – עד כדי כך הייתה השפעת המאורע על מוחי הצעיר.

חלק שני: מבולטימור וטלבורג (שבדיה)  לבת גלים – סיפורה של  האוניה 'חיים ארלוזרוב'

(האונייה שניקנתה ע"י יהודי ארה"ב לפני הפלגתה לאירופה)

כתבות שמצאתי בכתבי "עמותת חיל הים"; "המועצה לשימור אתרים בנתיבי העפל"ה, עבודה סמינריונית של אניטה פרלסמן (שהיתה אחת הפליטות על האונייה) בהדרכת פרופסור לבנה פולת, והחלק האחרון – המאבק על האוניה עם הבריטים ניכתב ע"י גולדה זלדמן בסיפרה "סיפורי גולדה", חלק III סעיף 2, פרק ג' עם הכותרת "הקרב עם האנגלים בבת-גלים".

המסע החל בנמל בולטימור שבארה"ב בשנת 1946.

האוניה בת ה-31 ב-1937  שימשה כפריגטה קטנה (700 טון ס"ה) של משמר החופים האמריקאי במלחמת העולם הראשונה. היא נמכרה אחרי המלחמה ובעליה נתנו לה שם – "אולואה" – והפכוה לאוניית משא קטנה ששימשה בעיקר להבאת ציוד לאיים הקריביים ממיאמי.

בשנת 1946 התקיים בבאזל הקונגרס הציוני ובו הוחלט על מאמץ מקסימלי לרכישת אוניות בכסף של יהודי ארה"ב שישמשו למאבק על עלייה. המוסד וההגנה ביקשו מהיהודים האמריקאים לקנות אוניות ישנות וקטנות – ולא אוניות נוסעים מפוארות – מחשש שאוניות גדולות ומפוארות תעוררנה חשדות מהרגע שתגענה לכיוון ארץ ישראל. כמו כן הם העדיפו אוניות קטנות וזריזות היכולות לצוף כמה שיותר קרוב לחוף. אוניות גדולות היו ניתקעות בחול במרחק של 500-600 מטרים, מרחק גדול מדי עבור  פליטי מחנות ההשמדה לשחות.

אחת האוניות שרכשו האמריקאים היתה "אולואה". הם העלו עליה צוות-ים יהודי בראשות הקפטן ארט ברנסטין וקצין מכונות ראשי בשם בנג'מין היים, ועוד כמה מתנדבים עם ניסיון ימי, והם השיטו אותה למרסייל. שם הצטרף אליהם לובה אליאב, שמונה להיות מפקד האוניה, עם אנשי-ים מפל"ים (גד, עוזי, מירי, ניסן, אפרים, ומוסיק). האוניה היתה חייבת לעבור שינוי טוטאלי כי לא קל להפוך פריגטה קטנה ל-"אוניית נוסעים" שתשיט מאות פליטים לחופי הארץ. הוחלט להשיטה לנמל טלבורג שבשבדיה שהתמחה בעשיית אובראול כללי לאוניות.

('לובה' אליאב, מפקד האונייה, שנים אחרי בקיבוצו)

התכנית היתה להעמיס בטלבורג כ-600 פליטים ולהעבירם לקפריסין, ומשם יגיעו בסירות קטנות של פלי"ם לכמה קיבוצים שיושבים לאורך הים התיכון. האוניה שהוחלט לקרוא לה "חיים ארלוזרוב" היתה אמורה לעשות ראונדטריפים מנמלי אירופה השונים לקפריסין, עם 600-700 פליטים למסע. במוסד, אגב, היה כינויה הסודי "סבתא".

מהארץ הטיסו קברניט ישראלי צעיר בשם אפרים צוקר, כשמטרת השייט עדיין לא הייתה ידועה לו. בדיעבד הוא עשה עבודת קברניט נפלאה בהתחמקויותיו מהצי הבריטי כשהאניה הגיעה למים הטריטוריאלים בשליטת הבריטים, כ-12 ק"מ מחיפה. עוד נחזור לזה.

בדרך לטלבורג קרתה התקלה הראשונה: ספינת משמר דנית גילתה אוניה "משונה" עם דגל הונדורס, וציוותה על האוניה לעצור כשהם רוצים לדעת מי הם ולאן הם שטים בחורף הקפוא. כשלובה אמר להם ששטים לטלבורג, הדנים אמרו להם שכל המים שם קפואים ואין דרך להגיע לנמל. המפקד הדני רצה לעלות לאוניה ולראות במו עיניו מה הולך שם. לובה מיד הבחין שהדנים יודעים משהו, והציע לדני יין לחימום ליבו. לא היתה ברירה אלא לספר לדני את מטרת השייט, והוא מיד איחל להם הצלחה, וכששאל מה האוניה צריכה, לובה ענה "אוכל, מים, ודלק". הדנים סיפקו להם את הסחורה חינם ואיחלו להם הצלחה.

הסתבר שמי האוקינוס בסביבת טלבורג לא היו קפואים כפי שחשבו, והאוניה הגיעה לנמל.

משך חודש ימים הפכו אוניית משא לאונייה שתצטרך לשאת 600-700 פליטים על זקנם וטפם. כשהגיע יום העלאת הנוסעים, העולים הגיעו לנמל ביום ההפלגה ברכבות והשבדים רצו לדעת מה קורה שם בנמל עם מאות גברים, נשים, וילדים, ולאן פניהם מועדות. לובה אמר שהם פליטי מלחמה ושקובה הסכימה להכניסם כמהגרים חדשים. השבדים לא רק ששוכנעו, הם הציעו סירת מנוע ומטוס קל שינווטו את האונייה בין המוקשים שעדיין היו במים.

*
ב-24 לינואר, 1947, הפליגה האוניה מטלבורג לכיוון מרסייל.

*
כדי להתארגן עם 664 הנוסעים באוניה שניבנתה עבור 80, לובה וקציניו חילקו את האוניה לגושים, ונאמר לעולים שעליהם להישאר בגושם במעמקי האונייה כדי שמטוסים בריטיים לא יגלו אותם. בכל גוש היו "ראשי הגוש" הישראלים שירדו שלוש פעמים ביום למטבח להביא אוכל ומים לגוש כולו. התפריט היה אחיד: לחם, גבינה, ומים בבוקר, מרק בשר עם ירקות ותה לצהרים, ולארוחת ערב לחם, גבינה, מים, וקוספת סרדינים קטנה. באונייה לא היה רופא אך אחד מהישראלים היה חובש בהגנה, וכולם קראו לו "ד"ר טמפרטשור".

*
אחד הסיפורים הפיקנטיים של האוניה הוא שללובה לא היו מדי אנשי-ים לבנים, או מדי קצינים. הוא מצא במרסייל חנות לתחפושות, ושם קנה תחפושות של אנשים הרוצים להתחפש למלחים, תפר כוכבים כראוי לקצינים, ועשה מהצוות חבורת קציני ים כאילו ירדו זה עתה מה-"קווין מרי" לחופשת חוף.

בדרך למרסיל ניכנס אחד מראשי הגושים עם אישה צעירה בשם טניה למשרדו של לובה לבשר לו שמים מחלחלים לחדר המכונות של תחתית האוניה.  לובה שלח מיד את אחד מאנשי ההגנה הישראלים לטפל בבעייהץ טניה ידעה מעט עברית והיא תירגמה ללובה מה שנאמר. כשלובה הלך לישון באותו לילה הוא לא הפסיק לחשוב על טניה.

בשעת המסע לימדו הישראלים את העולים מילים עיקריות בעברית, שירים, ובערב ששי היתה קבלת שבת.
לובה היה כל הזמן בקשר עם המשרד בפריז, כשהתכנית המקורית הייתה להיפגש בים עם 3 ספינות קטנות שתבאנה את העולים לישראל. לפתע חל שינוי בתכנית. אנשי המוסד החליטו שהם רוצים להעלות עוד כמה מאות נוסעים על "חיים ארלוזרוב", ושבמקום להיפגש עם 3 הספינות הקטנות באמצע הים, "חיים ארלוזרוב" תעשה זאת בעצמה כשעליה מעל 1,000 פליטים/עולים. כשלובה התלונן למוסד שהאוניה מפוצצת גם בלי תוספת אנשים, הוא קיבל פקודה: "תמצא דרך להסתדר".

במרסיל הבחינו שהאוניה שוקעת כאילו יש עליה מטען עצום של סחורה, ופקידי הנמל לא הרשו לה לצאת. לובה ציווה על כל הפליטים לשבת בשקט מוחלט בגושיהם. לובה ביקש שיביאו את מנהל הנמל. כשעלה על הסיפון לובה אמר לו שבבטן האוניה נמצאים מאות פליטי השואה. מנהל הנמל סרב להאמין שאוניה קטנטונת כזאת נושאת 650 בני אדם, וביקש לרדת לסיפון התחתון ולראות במו עיניו.

כשירד למטה וראה את כל המאות יושבים צפופים כסרדינים כשלכל אחד מזוודונת קטנטנה שם היה כל הרכוש של העולה, ליבו נמס. הוא אמר ללובה שהוא יכול להעלות את הנוסעים על הסיפון לשאוף אוויר, ובנוסף לנתינת אור ירוק לצאת מהנמל, הוא הביא לאוניה דוברה גדולה מלאת אוכל, רפואות, ומה לא. הפליטים עלו לאוויר הצח, פרצו בשירה עברית, ורקדו עד השעות הקטנות של הבוקר. ב-7 בבוקר האונייה הפליגה בדרכה לארץ ישראל.

בין צרפת וספרד התחוללה סערה רצינית. האונייה טולטלה, הנוסעים חלו והקיאו, ודלק למקרה חירום שנישמר במיכלים מיוחדים החל להישפך על הסיפון. הוחלט להיכנס לנמל באלג'יר עד שוך הסערה, ולתת לחולים צ'אנס להירפא וולנוח. מנהל הנמל האלג'ירי רצה לדעת מה יש באוניה. לובה אמר לו שיש שם 650 פליטים מהשואה. מפקד הנמל פרץ בצחוק: "בדוגית הזאת 650 אנשים? אל תעבוד עלי!"! לובה הזמינו לבטן האוניה, ושם הוציא מנהל הנמל – שהיה בשוק ממש למראה כל הפליטים – תמונה קטנה של בנו שנהרג ע"י הגרמנים, ושאל: "מה אתם צריכים? אבל נעשה הכל בשקט כי אתם נמצאים בעיר מוסלמית". הוא דאג שיעמיסו על אונייה באמצע הלילה מים, דלק, פירות, וירקות.

*
ראשי סניף המוסד באיטליה היו יהודה ארזי, ועדה סירני (אשתו של אנצי סירני). הם ציוו על לובה להגיע לנמל קטן באיטליה להעמיס עוד 700 נוסעים, ביניהם 80 ילדים שרבים מהם היו חולים. העולים שעלו על האוניה בשבדיה היו מכניסי אורחים למופת כשהם מטפלים בחולים, ואפילו מנדבים גוש אחד להפכו למעון לילדים.

"חיים ארלוזרוב" היתה מוכנה לפרוץ את המחסום הבריטי, והיא יצאה לדרך.

מסתבר שאנשי המוסד ידעו שאין כל סיכוי לפרוץ את המחסום הבריטי, אך הם פקדו על לובה לגרום לכמה שיותר רעש ובלגן במאבק חסר סיכוי נגד המשחתות הבריטיות, והכל כדי לעורר רעש עולמי שכותרתו תהיה "הצי הבריטי לוחם נגד אוניית מעפילים קטנטונת המאכלסת 1,384 מניצולי השואה שאין להם מקום אחר לגור בו, מלבד ארץ ישראל".

*
בפורט סעיד גילו המשחתות הבריטיות את האונייה, וניצמדו אליה עד הגעתה למים הטריטוריאלים של "פלשטינה", כשהקצינים היהודים-אמריקאים מזהירים אותם שאם יעצרו את האוניה במים נייטרלים, תהיה להם בעייה רצינית ביותר באומות המאוחדות, ועם ארה"ב. הצי הבריטי ידע שאסור לו לעשות מאומה עד שהאונייה תגיע למרחק של 12 ק"מ מחופי הארץ.

*
לובה ציווה על כל הפליטים לעלות לסיפון כדי שהמשחתות הבריטיות תראינה ש-"חיים ארלוזרוב" משיטה מאות בני אדם, וכדי להבטיח שהבריטים לא יעשו מעשה נימהר שיטביע את האוניה, ויגרום לסערה עולמית נגד בריטניה. הבריטים ביקשו רשות לעלות על האוניה. לובה הסכים. הוא הלביש ילד בן 12 במדי מלח, וכשהבריטים שעלו על האוניה שאלו מי מפקדה, לובה אמר, "הילד הזה שאתם רואים, שהנאצים שרפו את הוריו בתאי גז". הבריטים אמרו ללובה שכל מה שהם מבקשים הוא שיפנה את האוניה לקפריסין. לובה סרב. הוא אמר להם שביום המחרת הם עוגנים בחיפה.

*
הפקודה למעפילים היתה לנסות להדוף את הבריטים שבוודאי ינגחו באוניה וינסו לעלות עליה בכח ברגע שתגיע למים הטריטורילים של ארץ ישראל. להדפם בכל מה שיש – זריקת קופסאות שימורים, פטישים, פליירים, מברגים, ואפילו ספרים. "הנשק" הרציני היחיד היה התזת מים ודלק על הבריטים.

כדי למנוע מהמשחתות לנגוח באוניה, הרכיבו הקצינים ואנשי פל"ים  מין קורות עץ גדולות שהזדקרו מהסיפון בזווית מאוזנת לעבר הים, רעיון גאוני שמנע מהבריטים לעצור את האוניה. הבריטים ניסו אז לעצרה ע"י רשתות שהם זרקו על הפרופלורים של האוניה, אך אנשי הצוות חתכו אותן ושיחררו את הפרופלורים, וכך 'חיים ארלוזרוב' התקדמה בכל כח מנועיה לכיוון החוף. כשהבריטים נוכחו שלא יוכלו לנגוח בה, הם הטילו לפתע פצצות גז מדמיע על האוניה. זה היה כשהאוניה היתה כבר כשני קילומטר מהחוף.

*
הקברניט הצעיר אפרים צוקר וקציניו האמריקאים ואנשי הפל"ים החליטו לעלות את האוניה במהירות מקסימלית על השירטון, או חול הים שיעצרם, בתקווה שזה יהיה קרוב מספיק לחוף ויאפשר למעפילים המסוגלים לעשות זאת לקפוץ ולשחות לחוף.

האוניה נעצרה כ-200-300 מטרים מהחוף ע"י חול הים והסלעים בקול חריקה אדיר שנישמע עד למרחק קילומטרים. לצידה היו סירות מנוע בריטיות, ושתי משחתות עם חרטום נמוך. הבריטים החלו לעלות על הקורות ומשם לאוניה. כ-20 כבר הגיעו לסיפון כשעשרות פליטים קופצים למים ומתחילים לשחות לעבר החוף. כאן כבר הייתי עד לכל מה שקורה. עוד בריטים עלו על הסיפון. היתה תיגרה גדולה והרבה מעפילים ניפצעו. מלח בריטי אחד נהרג.

*
הדיעות חלוקות: ישנם מקורות האומרים שאיש לא הצליח להגיע לחוף. שהבריטים "דגו" אותם או במים או מיד כשהגיעו לחוף. ישנם האומרים (כולל מעפילים עצמם) שכמה הגיעו לחוף ואנשי ההגנה מיד אספו אותם והלבישו אותם בבגדי אנשי הגנה ישראלים. אני לא זוכר בדיוק מה שראיתי כי היו על החוף כל כך הרבה אנשים – חיילים, ואנשי הגנה שעברו את המחסום שהבריטים הקימו ממול ביתו של ד"ר פרזס כשהם מגיעים לאזור מאחורנית דרך רח' השרון, ואז רח' נהלל, ואז דרך חצרות הבתים הגיעו לחוף. אני זוכר שראיתי ישראלים המגיעים לאחורי חצר ביתי וחצרו של הבית בו גר רודי ריהן ושמעון שטיינר.

כשרוב המעפילים עצורים באוניה, הביאו הבריטים אוניית כלא מיוחדת שסיפונה גודר ברשתות גבוהות. לובה אומר ברמקול לפליטים: "לא הצלחנו להתחמק לארץ הקודש, אך הצלחנו במשימתינו לגרום לרעש עולמי. אני מבקש מכולם לעבור ללא התנגדות לאוניית הכלא הבריטית. הם יקחו אותנו למחנות מעצר בקפריסין. משם תגיעו לארץ ישראל תוך כמה חודשים".

(הבריטים מפנים את החולים והפצועים, ואח"כ את כולם)

*
מסתבר שכשלושים אנשי צוות, כולל כל האמריקאים, הצליחו להיחבא בבטן האוניה ושהו שם עד הלילה הבא. בלילה ירדו בשקט מהאוניה ושחו לעבר הקזינו, שם נאספו ע"י אנשי הגנה. אך את זה קראתי רק במקור אחד.
לובה וטניה – כמובן – התאהבו אחד בשני והם התחתנו. היום הם גרים בישראל לא רחוק מילדיהם ונכדיהם בקיבוץ בעמק חפר.

(מחנה פליטים בקפריסין)

פרק שלישי: מגרש המשחקים הפנטסטי ביותר עלי אדמות

בימים הראשונים ניסו עודד פז, חגי אגם-לבן ז"ל, שמוליק כהן, מנחם בורר ז"ל, אברהם סבח ז"ל, איתן אלבגלי, דרור ורד (אותם אני זוכר)  ועוד כמה לשחות לאוניה, ואחריהם כתמיד מזדחל עבדיכם הנאמן 'מנחם הקטן', והאנגלים גירשו אותנו בכל פעם.

*

אולי חודש אחרי הגעת האוניה התחלנו לעלות אליה ללא הפרעה מצד הבריטים. הרבה ילדים/נערים נשארו על החוף או בגלל שפחדו, או שהוריהם לא הרשו להם לשחות לעבר האונייה, או שמי הים הקרים בחורף הפחידו אותם. האונייה היתה תקועה בראש חצי המפרץ הקטן היוצר מצד אחד את "החוף השקט" מול בית חולים רמב"ם והצד השני מחנה חיל הים. מיקום האונייה הוא במרכז רוחות פרצים וגלי ים סוערים שבגלל הרוחות משנים את כיוונם ללא הפסק.

*

אני הייתי אז שחיין מכבי בת גלים עם המאמן האגדי 'איזיה', ומין 'אלוף ילדי ישראל בגילאי 10 ומטה' ב-50 מטר חזה (ב'אליפות שחייה לילדים ונוער שהתקיימה בין שני מצופים בכנרת…), ובקושי הגעתי לאונייה – מרחק של 400-450 מטרים – אחרי שחייה של כ-20-25 דקות בגלל הגלים הזורקים אותך וזרם חזק כמעט קבוע מהכוון לאוניה לצד דרום.  כמובן שאז לשחות ב'חורף' היה דבר 'אסור, כי תחלה בדלקת ריאות', ורק מעטים מאיתנו היו ששחו לאונייה.

*

איך עלינו על האוניה? הבריטים קרעו את סולם החבלים, אבל בחרטום האוניה היה חור גדול שדרכו הצליחו "הגדולים" להיכנס, ואז עזרו לנו "הקטנים" לעלות גם כן. ברבות הימים קשרנו חבל בעצמינו שיקל על העלייה. תראו, המרחק לאוניה לא היה גדול, אך כפי שכבר כתבתי הוא היה כ-400-500 מ' (לפי הערכתי) מהחוף שלנו (בקו ישר לחוף, היכן שהיה מחנה הצי, המרחק היה כנראה לא גדול מ-250 מ'), ועם רוח,  מים קרים, וגלים חזקים המכים על האוניה, העלייה לא הייתה פשוטה כלל.

*

אני זוכר ימים שהייתי מגיע לחרטום או היכן שקשרנו חבל כמעט באפיסת כוחות, וגלי הים זרקו אותי אל גוף האוניה. היינו צריכים "לכוון" את עצמנו עם בוא הגל כדי להיעזר בו לעלייה על האוניה.

*

הזכרון של הפעם הראשונה על האוניה נשאר חד במוחי. כל הילדים/נערים התפזרו, כל אחד מנסה למצוא ראשון את אוצרות האוניה. הבריטים מרוקנו את כל הציוד הרציני, אבל השאירו מספיק ג'אנק עבורינו הילדים. אחד הדברים הראשונים שמצאנו היו חגורות הצלה. אני יכול לדמיין חגורה כזאת כאילו היא ממולי עכשיו: שני אבובים לאוויר מחורבים עשויים מגומי עטוף ברזנט, כל אחד באורך מטר בערך, ולכל צינור כזה מחוברת צינורית נשיפה מגומי, כולה שחורה, עם וונטיל בקצה. חגורות אלה שימשו אותנו משך שנים על גבי שנים לתפישת גלים. לכל אחד מאיתנו הראשונים על האוניה היו 3-4 חגורות הצלה כאלה כי לא קל היה לשחות איתן חזרה לחוף.

אני זוכר שבוקר אחד מישהו הביא חסקה והעמיס עליה 20-30 חגורות הצלה. לקצר סיפור ארוך, כך או כך לכל בת גלימי כמעט היתה לפחות חגורת הצלה אחת, ואני זוכר שהיינו שומרים עליהן כאילו היו אוצר, ואם סלע חד גרם חס וחלילה חור בגומי – אתם יודעים, פנצ'ר – הדבקנו את הפנצ'רים בחרדת קודש.

*

אני זוכר את כניסתי למטבח בגלל דבר אחד שקרה: הצינצנות היחידות הזכורות לי היו צינצנות קצ'ופ. אנחנו לא ידענו מה זה קצ'ופ וחשבנו שהוא מין מאכל עגבניות. אני סיימתי לפחות בקבוק קצ'ופ אחד, אולי יותר. כשאני ניזכר עכשיו במה שעשינו עוברת צמרמורת בגופי: ירדנו עד לירכתי האוניה, ניכנסנו לחדרים סגורים חשוכים, כשדלתות פלדה כבדות הן הפתח היחיד. מה היה קורה לו דלת אחת כזאת היתה ניסגרת בטעות ואחד מאיתנו היה נשאר תקוע בתא קטן בבטן האונייה?

*

ירדנו לחדרי המכונות כש-"הגדולים" מנדבים את "הידע הימי" שלהם וכל אחד נותן עצה "כיצד אפשר להפעיל את מנועי האוניה…"  התלכלכנו בשמן והיינו חוזרים שחורים הביתה. התחלנו לבנות רפסודות כדי שישמשו אותנו בהבאת "ציוד כבד" מהאוניה. אני לא זוכר מי היו שותפי (אני כמעט בטוח שמנחם בורר היה אחד מהם), ומה שעשינו היה חיבור קרשים שתמיד מצאנו על החוף או בכל מיני חורים אחרים בחבל שזור שהיה מחבר את כל הקרשים יחד, והרפסודות הבסיסיות הללו עזרו לנו ממש בסחיבת "משאות כבדים".

מה שזכור לי בבהירות הוא אברהם גלילי (סבח) שכנראה ניכנס לחדר הדגלים ראשון (לכל אוניה יש הרי דגלי עולם ודגלי ערי נמל), וראיתי אותו חוזר מהאוניה עם ערימה גדולה של דגלים על 'הרפסודה' שלו. מה עשה איתם אינני יודע.  גם אני מצאתי כמה דגלים והבאתי אותם הביתה. אני זוכר גם סיר ענק שהבאתי הביתה. מה אימי עשתה עם "האוצרות" הללו הוא דבר שנעלם ממני.

*

אחרי הימים/שבועות ראשונים של בדיקת האוניה מלמעלה ולמטה, התחלנו לשחק עליה כל מיני משחקים. המשחק הפופולרי ביותר היה "מחבואים", וזה היה משחק שאפילו בני 14 ו-15 לא התביישו לשחק. כשיש לך אוניה שלמה להתחבא בה, המשחק הופך למשהו רציני. אני זוכר ימים בחופש הגדול שהייתי מבלה על האונייה מהבוקר עד הערב, עם תיק לאוכל ומים שלמדנו לשחות איתו, אם כי ברוב המקרים תמיד היתה רפסודה או חסקה שעזרה לסחוב את 'הציוד'.

הדייג מהאוניה היה פנטסטי. משום מה דגים אהבו להתחכך עם האוניה, ובמקלות הבמבו הפרימיטיביים שלנו היינו דגים, ואז היתה בעייה כיצד להביא את הדגים הביתה. אחרינו באו דייגים 'מקצועיים'  שהאונייה היתה גולת הכותרת של הדייג שלהם באותו יום.

*

הזכרון האחרון הזכור לי מהאוניה הוא קפיצות מהסיפון הגבוה למים. מהסיפון הראשי לא היתה בעייה לקפוץ. הסיפון הראשי נטה לצד הימני של האונייה, והיה אולי בגובה 3 מטרים (לא לשכוח שתחתית האונייה הייתה שקועה בחול) קפצנו ישר למים. אך קפיצה מהסיפון הגבוה היה משהו שרובנו לא ניסינו. אני כמעט בטוח שעודד גולדשמידט (פז) היה הראשון לנסות אחרי כמה ימים . לא הגובה היתה הבעייה (אם-כי הגובה היה בסביבות 7-8 מטרים) אלא השאלה אם הקופץ יצליח 'לעבור' עם פרבולת המעוף את גדר הסיפון. אני לא יודע  מה היה המרחק המאוזן מהסיפון הגבוה לקו המים, אך זה היה בוודאי עניין של כמה מטרים טובים. אני זוכר את כל "הגדולים" עומדים שם, מתווכחים אם "כן" או "לא", עד שעודד – המטורף הבת-גלימי מס' 1 בימים ההם – אמר "על החיים ועל המוות" וקפץ. הפרבולה של קפיצתו העבירה אותו די בקלות מעל גדר הסיפון הראשון לעבר המים. כשראינו שזה לא הדבר המסוכן ביותר בעולם, היו כמה וכמה שקפצו משם. אני זוכר במיוחד את רובי ארווין (אופיר) קופץ לפני, ואז אני אומר לעצמי (מאחר והוא היה בוגר ממני רק בכמה חודשים) "אם רובי קפץ, גם אני קופץ". וקפצתי. עודד גולדשמידט עבר בקפיצתו די בקלות את הסיפון. הוא היה בן 14 או 15. אני זוכר שבקושי עברתי את גדר הסיפון, ויותר לא העזתי לקפוץ משם.

*

ניסו וניסו, אך לא הצליחו להוציא את האוניה בשלמותה מהחול העמוק בו נתקעה. אחרי שהאנגלים עזבו את הארץ, האונייה "נוסרה" לארבעה חלקים ורק ככה הצליחו להוציאה מין המים ולמכרה לגרוטאות. חלק ממנה נשאר למזכרת במוזיאון ההעפלה בכניסה לחיפה.

*

ידוע לי שהאונייה גרמה לשני חורים עמוקים בחול, דבר שהפך את האזור לאזור מועדף על הצוללנים למיניהם עד שחול ניסחף מילא את החורים, והיום אין זכר יותר לאונייה שהפכה לחלק חשוב מילדותי.