אסיסט 58: מצב האומה

בס"ד

אסיסט 58 – מצב האומה

בסוף שנות ה-90' נרשמה חתיכת היסטוריה. משחק מכריע באירופה מול טים סיסטם בולוניה ובו משחקים 3 שחקנים ישראלים: עודד קטש, נדב הנפלד ודורון שפר 45 דק' מלאות (כולל הארכה), קולעים את מרבית הנקודות (קטשפר עם 61 נק') וממש דומיננטיים מול אחת הקבוצות המוכשרות באירופה. הפסד במשחק אדיר באיטליה שלא הספיק לעבור את שלב ההצלבה אבל מספק חוויית צפייה בלתי נשכחת לאוהדי הכדורסל הישראלי האמיתיים. היהודי נותן לגוי בראש. אנחנו על המפה.

בעבר הדבר היה נראה שולי. היו מיקי-מוטי, ג'מצ'י שהיה קלעי בלתי ניתן לעצירה, וכמובן עודד קטש, דורון שפר ונדב הנפלד ששיחקו באותה התקופה.

במבט היסטורי לאחור נראה שהרכב ישראלי של שחקנים במדי מכבי המקבל קרדיט גבוה לא יחזור על עצמו.

מכבי לא זכתה בתארים במהלך השנים השחונות האלה (82' – 01') בגביע אירופה ומשם, כנראה, נולד הפרדוקס של הנהלת מכבי ת"א בכדורסל – מכבי לא יכולה להצליח באירופה כאשר בשורותיה מככבים שחקנים ישראלים.

יקפצו כל האוהדים הצהובים ויאמרו שמכבי צריכה לדאוג לעצמה ולהישגיה (צודקים), שאין מספיק שחקנים ישראלים טובים ל"רמות הגבוהות" של אירופה (מעגל קסמים של הביצה והתרנגולת) ויתר הקבוצות הבכירות האירופאיות מעסיקות ערב רב של שחקנים (ברור). הכל טוב ויפה אבל למצב הזה יש נפגעת עיקרית אחת: נבחרת ישראל.

הנבחרת שלנו מביאה את השחקנים הטובים ביותר לשורותיה. בד"כ אלו הם הישראלים של מכבי מחוזקים במתאזרח (אם ישנו) ובשחקנים ישראלים מובילים מקבוצות אחרות. בודדים, לצערנו, השחקנים שמובילים את קבוצותיהן גם מחוץ למכבי ת"א.

אם פעם היו לנו עדי גורדון, מאיר טפירו, דורון שפע, תומר שטיינהאור, ארז כץ ואחרים שממש כיכבו בקבוצותיהם, הגיעו לממוצעי נקודות שמתקרבים ל-20 למשחק, סגל השחקנים הנוכחי בנבחרת לא מתקרב לכך.

רשימת הקלעים הישראלים במשחקי מכבי באירופה מציגה במקומות הראשונים את מיקי ברקוביץ' האגדי עם 3588 נק', וג'מצ'י, הצלף הישראלי הגדול מכולם, עם 3262 נק' משלו. ההפרש בינם לשחקנים של דורנו נראה דמיוני.

טל בורשטיין, השחקן הפעיל הבא בתור, ממוקם במקום 13 וגם בשלהי הקריירה שלו עם 1161 נק' הוא רחוק שנות אור מצמד המובילים.

כוכב נבחרת העתודה הראשונה שזכתה בכסף באליפות אירופה, שיחק בחמישייה הטובה ביותר של מכבי בכל הזמנים עם פארקר-שאראס-ווייצ'יץ'-באסטון. לצערנו הוא לא היה יותר משחקן שולי במדי מכבי. מדובר בכבוד גדול אבל לא משהו שתרם להישג משמעותי בנבחרת.

בואו ונעבור על הישגי שחקני הנבחרת הבולטים במשחקיהם באירופה בעונה החולפת:

גיא פניני

3.4 נק' למשחק ביורוליג בעונה האחרונה. שחקן משלים ותו לא.

ליאור אליהו
10.9 נק' בעונה שעברה שירדו ל-8.5 בעונה האחרונה. בקאחה לבוראל הוא עשה 8.4 למשחק. מכובד, נפלא וכמעט הספיק ל-NBA אבל בכדי להוביל נבחרת להישגים משמעותיים אנחנו צריכים הרבה יותר מזה. בואו לא נשכח שיש לליאור המון חסרונות של שחקן בעמדה 4. הוא לא חוסם זריקות של היריב, ריבאונדר בינוני ונמוך מדי לשמור על שחקנים גבוהים ומאסיביים.

יותם הלפרין
הדבר הכי קרוב לכוכב שפשוט לא זרח.
בגיל 19, כששיחק בנבחרת העתודה יחד עם אליהו ורביב לימונד, כיכב באליפות אירופה וזכה איתה במדליית כסף. הישג בלתי רגיל. המאמן? שיבק.
שיבק מאוד מאוד אוהב את יותם. אם הייתם שומעים את כמות התשבחות שהרעיף עליו בקורס המאמנים שעשיתי אצלו לפני יותר מעשור. אמרו שכשרונו עולה על זה של קטש. שכחו לומר דבר אחד – הבדלי האופי בניהם הוא כמו ההבדל בין מייקל ג'ורדן ללברון ג'יימס.
יותם בעיני הוא ה"חיים רביבו" של הכדורסל. קריירה אישית מרשימה, חוזי עתק באירופה, ומינימום תרומה הישגית לנבחרת ישראל. סל הניצחון הבלתי נשכח במכבי מול ריאל מדריד היה יחיד במינו ולא זכינו לשחזור דומה במסגרת המדים הלאומיים. הכישרון היה שם, אבל משהו לא הבשיל.
13.9 נק' למשחק היו בעונת השיא שלו ביורוליג בלובליאנה.
בשתי עונות במכבי הוא 6.5 ו-10.2 לפני שעבר לאולימפיאקוס. שם הוא דעך לאיטו ועבר בעונה האחרונה לסט. פטרסבורג. 8.9 נק' הן מספר לא רע לשחקן משלים. אבל שום זכר לסופרסטאר שצמח כאן, "העתיד של מדינת ישראל בכדורסל". שיבק מאוד אוהב אותו ומצפה ממנו שייסחב את הנבחרת. לצערי יותם לא האיש.

עומרי כספי
אני זוכר שבשנת 2005 צפיתי בגמר הנוער של מכבי ת"א מול הפועל ירושלים. במכבי בלטו כספי ומקל. היה כל כך יפה לראות את כספי בדקות בהן מכבי החלו לאבד יתרון גדול עקב מבול שלשות אדום (מזכיר משהו ממשחקי ההפסד של הנבחרת?) אוסף את החברים שלו ואומר להם דבר אחד – תנו לי את הכדור. גם קנטי שהיה המאמן שיתף פעולה עם הכוכב. זה עזר ומכבי ניצחו במשחק. תארו לכם במשחק של מכבי ת"א שחקן ישראלי עושה את אותו הדבר.

הישראלי הראשון ב-NBA לא היה מעולם "הכוכב הראשי" במכבי ת"א. 8.8 נק' למשחק במכבי לפני שעבר ל-NBA. סקרמנטו וקליבלנד היו התחנות בדרך. אני מקווה שהוא יתפתח מזה לכוכב אירופי כשיחזור אבל כרגע הוא לא יותר מ"שחקן טוב". גם אחרי ההצגות היפות שלו אני לא רואה אותו קולע 20 למשחק בקביעות ביורוליג בעונה הקרובה. הלוואי ואתבדה.

יוגב אוחיון
בעונה המאוד מרשימה שלו הוא העמיד מספרים בינוניים ל"כוכב" – 5.6 נק' ו-2.6 אסיסטים למשחק הם לא מספרים של סופרסטאר וכבר התחיל לפזול לכסף הגדול ברוסיה.
יוגב מוכיח את הטענה שאם מכבי יאפשרו לשחקנים ישראלים לקבל את הבמה, הם יספקו את הסחורה. אבל עם כל הכבוד לקרדיט ממכבי, כמות הדקות הגדולה שיוגב זכה לה היה מצב של חוסר ברירה.
לפני ההברזה של פארגו בקיץ הוא מוקם כרכז שני ואולי שלישי. פארמר הובא בהמשך כדי לשחק 30 דק' ומעלה ויוגב היה אמור לאכול מהשאריות. יותר מעליבה הייתה ההבאה של דמונד מאלט באמצע העונה לאחר שיוגב כבר הוכיח את עצמו כרכז פותח. גם הניסיונות הנואשים של בלאט להפוך את לנגפורד לרכז על חשבון יוגב לא צלחו ויוגב חזר שוב ושוב להציל את שפיותו של המאמן. זה לא שכנע את מכבי וכבר בסיום העונה הוחתמו מספר רכזים. גם במידה ויוגב יישאר לבסוף אינני מאמין שהוא (או מורן רוט) יזכו לקבל יותר מ-10-15 דק' למשחק.

עד שלא נדע לתת את הבמה לישראלים שישחקו ויככבו בקבוצותיהם לא נזכה לנבחרת ישראלית טובה ב"מאני טיים" לאורך זמן, או במשחקי הכרעה באליפות אירופה. מושכות זה משהו שמאמן צריך לתת ושחקן צריך לדעת לקחת.

יש לנו סוללה מרשימה של שחקנים בנבחרת עם רזומה מכובד בקבוצות מפוארות, אולם עד שלא נצמיח כאן כוכבי על, נשאר עם חבורת שחקנים משלימים שלא יודעים לעשות את העבודה ברגעי ההכרעה.

לסיום, תמיד נעים להיזכר שפעם שיחקו כאן כוכבים ישראלים וכיכבו במשחקי יורוליג.

לפוסט הזה יש 12 תגובות

  1. חלק מהעניין זה שבאופן כללי כבר אין יותר כוכבים במשחק האירופי. אין מי שבאופן קבוע שם 20-25 נקודות לערב ביורוליג. שחקנים של 30 כמו גאליס, דורון, אפי, ריבה ועוד כבר לא קיימים. השטאנץ החדש הוא שחקנים שיודעים לעשות הכל טוב, ואם יש להם מזל אז גם משהו אחד מצוין. בורשטיין הוא דוגמא מצוינת ל"פרווה" הזה, אבל גם כספי הוא פרוטוטייפ מוצלח. במצב כזה, לדעתי, תמיד נהיה בסטייט אוף מיינד של געגוע ותחושת חוסר. מבט על נבחרות אחרות לא מראה תמונה שונה, אלא פשוט את אותו דבר רק ברמה קצת גבוהה יותר. סרביה ואריות אירופה לא מציגות משחק של אינדיבידואלים מרשימים כמו קטש בעבר, אלא קאדר רחב של שחקנים טובים בהרבה מאוד אספקטים של המשחק.
    אנחנו לא צריכים לחפש בנוער את העדי גורדון הבא (ומי כמוני זוכר את תצוגות ה-50 ו-60 נק' למשחק של אלון שטיין ואילן קדוש, שאיפה הם היום?). אנחנו צריכים לגדל את הכספי הבא, עם יסודות עמוקים במגוון רחב של פרמטרים. איגור קולשוב מראה פוטנציאל (התחייב לאריזונה כבר), ויש עוד כמה שמות שיכולים לקדם אותנו, ואת עצמם.

  2. כמות השחקנים הזרים בליגה גדולה מידי. (למשל נמרוד טישמן- כישרון, יושב לו על הספסל בזמן שעל הפרקט גארדים מקפריסין).

    הלפרין היה הגארד הטוב באירופה בגילאי נוער. מה קרה לו מאז?

    מסכים עם ינון לגבי קולשוב- אתלט במונחים ישראלים, והדרך שלו מצביעה על שחקן שנחוש להגיע לרמות הגבוהות.

  3. מסכים לגבי.קולשוב. הוא הוביל את אליפות אירופה לנבחרות העתודה בדרג ב בנקודות וחטיפות. נההדר שהוא הולך למכללה גדולה כמו אריזונה. גם ג׳ייקוב כהן פוטנציאל מעניין.

  4. אסי, רק שתהיה בעיניינים יותם הלפרין זקוק לעוד 7 נקודות בדיוק כדי לעבור את יניב גרין ולהיכנס למקום החמישי ברשימת קלעי כל הזמנים של נבחרת ישראל. (וגם הלפרין ממש לא בשלהי הקריירה שלו.)
    ליאור אליהו מדורג במקום השתים עשרה ומאיר טפירו מדורג במקום האחת עשרה

  5. כמה נקודות:
    1. ריבוי הזרים כפי שהוזכר מונע התפתחות צעירים. קבוצה שהשקיעה מאות אלפי ש"ח בשחקן זר, לא תושיב אותו על הספסל עבור קידום צעיר מוכשר ככל שיהיה.
    2. אין תכנון ארוך טווח בקבוצות בארץ, מקסימום לחודש הקרוב, ואת זה ניתן לראות ברכבת הזרים שנוחתת פה כל עונה. אני יכול על רגל אחת לזרוק 20 שמות של זרים אדיריעם ששיחקו כאן בשנות ה80 שנים רבות. נגם עם אקדח לרכה אתקשה לזכור 20 זרים מלפני עונה או שתים
    3. הכדורסל השתנה וכיוןם לא מספיק להתמחות בתחום מסויים. לשחקן ורסטילי יש יתרון גדול על אחרים שמתמחים רק בקליעה או בהגנה, ולכן חשובה מאד העבודה על יסודות נכונים. כדי שזה יקרה צריך למשוך מאמנים רציניים וטובים שיעבדו עם צעירים, ולא יראו בעבודה הזו רק תחנה בדרך. יורם חרוש הוא דוגמא טובה, או דניאל ששר מאמן הנוער של הפועל ירושלים שהעדיף להישאר בנוער מתוך אמונה ששם יביא את יכולתו טוב יותר. חבל שאין יותר כאלה.
    4. יש כמובן גם קבוצות יוצאות מן הכלל כדוגמת ראשל"צ של אפי בירנבוים, שמקדם צעירים, ובונה תכניות לטווח ארוך, אבל גם שם יש מאבקי כוח בהנהלה שהורסים כל חלקה טובה.

    1. אלעד אני מסכים איתך בנוגע להרבה מהדברים:
      1. זרים – אחד הדברים שגם מאד מפריעים לי היא העובדה שבשנים האחרונות דווקא קבוצות שהשקיעו בזרים איכותיים ולווא דווקא הביאו הרבה זרים הצליחו מאד (הדוגמה הקלאסית היא נתניה של אלפסי שעם שלושה זרים דומיננטים עשתה עונה יפה מאד). אני לא ממש מצליח להבין את ההגיון של הקבוצות, בנייית הקבוצות לרוחב על חשבון הישראלים לא ברורה לי ולמעשה פוגעת הן בשחקן הישראלי והן בקבוצה
      2. נוער – אין השקעה כמעט בנוער, אולי קבוצות בודדות כמו מכבי או רשל"צ (אלופת הנוער בשנתיים האחרונות), לדעתי ללא בנייה נכונה של שחקנים צעירים אנחנו נלך ונגדיל את הפער מהאירופאים ואם זה ימשיך כך אנחנו נלך ונראה עם השנים מצב שיותר דומה לכדורגל
      3. יציבות – מעט מאד קבוצות בארץ מראות יציבות בסגל מהבודדות שכן אנחנו רואים ביקור כמעט קבוע בטופ של הליגה (ראה ערך גליל גלבוע או רשל"צ של השנתיים האחרונות)
      4. האינדיווידואל במרכז – בניגוד לתחזית הפסימית שלי בנוגע להמשך הדרך של נבחרות ישראל השונות אני חושב שהנבחרת הנוכחית כושלת מעבר לרמת היכולת של שחקניה באופי. אם בעבר חיינו בחברה שלא היה מקום כה מרכזי לאדם עצמו והישיגיו אלא הייתה התמקדות בהשיגים של החברה. היום המצב לא כך. היום האגואיזם שולט ולכן גם דברים שבעבר איפיינו את הנבחרת כבר לא שם (אחידות, יחידה אחת שפועלת למען המטרה, מלחמה) וזה לא מפתיע שהכביסה המלוכלכת יוצאת החוצה. למרות זאת, לדעתי סטירת הלחי שהשחקנים קיבלו בהפסדים יגרמו לכך שהנבחרת הנוכחית תעלה לאליפות אירופה. הבעייה כמו שכתבתי היא דווקא לא בנבחרת הזו אלא הדורות הבאים.

      כולי תקווה שיתחילו לצמוח פה שוב שחקנים טובים כפי שהיו כל השנים אבל אני אישית דיי פסימי בעיקר כי תרבות ה"יהיה בסדר" עדיים שולטת ברוב תחומי העיסוק שלנו כחברה. אולי מאמנים כמו בלאט יצליחו להנחיל פה מוסר עבודה שונה יום אחד אבל עד אז אנחנו בהחלט נראה גרף שלילי ולא חיובי

  6. מישהו יודע למה המשחק מול סרביה בשלישי ולא בשני? זה משאיר רק יומיים למשחק הקריטי מול מונטנגרו בחמישי.

כתיבת תגובה

סגירת תפריט