בס"ד

אסיסט 105# – לנצח עם ארבעה שחקנים / אסי שלם

סאגת הסיפורים נמשכת והיום על משחק זניח במיוחד, לא אחד שהביא אליפות' אבל סיפור על ערב אחד מיוחד במינו, שחיבר מספר מיקרים יוצאי דופן לקסם אחד שלא יישכח לעולם.

מכירים את השחקן ה15 בכל קבוצה? אני לא מדבר על המחליף ה6-7-8, אלו שרוטנים כאשר לא נותנים להם לשחק מספיק. או כאלה שיש להם המון כישרון אבל המאמן מעדיף אחרים כי הם יותר "מתאימים לשיטה". הפעם אני מדבר על "נער הפוסטר", זה שמגיע כי הוא רוצה להיות חלק מהחבורה. זה שרק רוצה להרגיש שייך, להיות שותף למה שמלכד קבוצת אנשים יותר מכל- המלחמה המודרנית או במילים אחרות- ספורט קבוצתי.

היה לי אחד כזה. ילד שקט ומקסים. אפילו בעיה מוטורית מסויימת היתה לו, שלא נדבר על יכולת בינונית במיוחד בקוארדניציה ומסירה. ילד מקסים אבל שלא באמת התאים לשום עמדה. אבל הוא לא ויתר והיה מגיע בהתמדה.

השתדלתי לשתף אותו כמעט בכל משחק. בכל פעם שההפרש היה בורח לטובה או לרעה הייתי קורא לו. הוא היה נכנס ועושה ככל שיכל. מיותר לציין שהוא מעולם לא ראה מגרש בזמן הכסף(money time) והוא גם לא ציפה לזה. לשמחתי הוא תמיד היה מרוצה ולא רטן על מיעוט דקות משחק.

ואז היום שלו הגיע….

היו בקבוצה שילוב של שחקנים משני שנתונים. שינוי תאריך ברגע האחרון של טיול שהיה להם מנע מכל השנתון הצעיר(כיתות ז') להגיע למשחק. נשארתי עם שישה שחקנים(מתוך ה13 שהיו בסגל), כאשר אחד מהם לא יכל לשחק בגלל פציעה.

עלינו חמישה בלבד כולל המתוק הזה, לשחק מול קבוצה בינונית. כזו שוודאי היינו מנצחים בהרכב מלא.

השחקן הטוב ביותר שלי נתן ערב רגיל של 20 נק'. הוא היה קובי ברייאנט -פריק, כולל כל הגינונים מסביב. תחנה אחרונה, קליעת ניתור נהדרת כולל הטראש מסביב. ואני מדבר על 2003-4, כשKB עוד היה בשיא, לפני מלחמת השאק-ובי. מחלת הטפשת היתה בפריחה. המשחק מתקדם ואנחנו ביתרון שנע בין 4 ל6 נק' לזכותינו. הוא החזיק אותנו במשחק אבל דקה וחצי לסיום נשרקה עבירה חמישית לחובתו. היה ממש קשה לעיכול, להפסיד משחק כזה אחרי שהחזקנו כל הדרך את ההפרש בציפורניים. ואיך לעזאזל אמורים לשחק ארבעה מול חמישה, כאשר לפי חוקי איגוד הכדורסל אסור לשמור איזורית בליגה הזו?

בדרך לספסל הוא אומר לי: "Game over coach".

בדקה וקצת שנשארו עשינו את כל הטעויות האפשריות וכשנשמע הבאזר התוצאה הראתה שיוויון, הולכים להארכה.

לכל קבוצה יש סקורר. בדרך כלל בדקות שהוא לא משחק יכולים להתרחש שני תסריטים:

1. הקבוצה קורסת ולא מצליחה לעשות סל.

2. השחקנים שמרגישים "לא מנוצלים" מספיק לוקחים את כל מה שלא קיבלו ועושים עבודה מצויינת. כזו שגורמת למאמן לחשוב אולי ההיררכיה שלו קצת לא נכונה?

באותו ערב התסריט נכתב כנראה ע"י סטיבן ספילברג, והחבר'ה נענו ועשו כל מה שצריך כדי שלא נפסיד. השופט היה מבולבל לגמרי ולא הצליח להחליט מה לעשות עם ההגנה של היריבה. בגלל שהיה להם שחקן הגנה עודף, המאמן שלהם ביקש ממנו לעמוד בתוך הצבע כדי לעזור בריבאונד. השופט לא אהב את זה ואיים עליו שהוא עומד באיזורית(למרות שבנינו מה הוא היה אמור לעשות, אסור היה לו להצטרף לשמירה כפולה). אינני יודע מה אותו שחקן היה אמור לעשות אבל זה ממש לא עניין אותי. מכל הבלבול הצלחנו להגיע מספיק פעמים לקו ולשמור על השיוויון.

פחות מחצי דקה לסיום ואנחנו בהגנה(ארבע מול חמישה, זוכרים?) ובחיסרון נקודה. היו קצת יותר שניות משעון התקפה מלא והם היו חייבים לזרוק לסל. הכדור נזרק לסל ויוצא, השחקן ה15 שלי, זה שאיש לא יודע את שמו, לוקח את הכדור החוזר. יותר נכון הכדור החוזר נופל לידיים שלו. מכל האנדרלמוסיה עוד נשרקה עליו עבירה.

מה אומרים לו במצב כזה? התיאוריה אומרת שכדי לא להלחיץ ילד במצבי לחץ יש למקד אותו במשהו. אבל לא יכולתי למקד אותו בטכניקה נכונה("תיישר את היד" לדוגמא) כי טכניקת הזריקה שלו היתה מזעזעת. הוא היה משליך כדורים בשתי ידיים. גם לא יכולתי למעט את הרגע הגדול ולהזכיר לו שהוא כבר היה בסרט הזה הרבה פעמים, כי הוא באמת קיבל הזדמנות חד פעמית בחייו להכריע משחק.

הסתפקתי בצ'פחה וחיוך.

הקהל הרב שהיה במקום דמם לחלוטין. אני לא יודע אם הרוח שהיתה(שיחקנו במגרש פתוח) השפיעה אבל הכדור הראשון נכנס.

זה לבד כבר הספיק וכל הנוכחים היו בטירוף אמיתי.

כדור שני. הוא מכדרר, זורק ושולח את הכדור למעלה וממש כמו בסרטים הכדור נכנס, סווייייישששש מהדהד שלא אשכח לעולם. נותרו עוד שתי שניות אבל אחרי השניה הראשונה הקהל כבר פרץ למגרש, הילד הפך לכוכב הערב. הוא נישא על כפיים, המאמן השני אפילו לא מחה על ההפרעה לסיום המשחק והשופט רק חייך אלי.

סיימנו עונה במקום החמישי. בשנה שאחרי הילד לא המשיך לשחק כדורסל בקבוצה שלנו, את האליפות הפרטית שלו הוא לקח.