מי שראה אתמול  את קרים עבדול ג'אבר מחייך ומאושר, לא ראה אדם גאה ממנו בחייו.

לא, זה לא היה בגלל הפסל שבנו לו עם הסקייהוק. זה גם לא על העיטורים שנתנו לו על כל שיאיו שלא יישברו – לדעתי – לעולם: 20 עונות משחק; 38,387 נקודות; 5,762 נקודות בפלייאוף, 57,446 דקות משחק, 1,560 משחקים. יש עוד: 15,837 סלים; 28,307 זריקות לסל; 3,189 חסימות, 9,394 ריבאונדים הגנתיים…ישנם עוד 12 שיאים מסוג אלה.

אז על מה החגיגה?

על הוצאת ספרו האחרון MYCROFT HOLMES (נובלה על אחיו המבוגר, והיותר פיקח של הבלש שרלוק הולמס); על הסרט החדש ב-HBO הנקרא -" "KAREEM: A MINORITY OF ONE", אבל יותר מכל על שבנו אמיר סיים את התמחותו בבית הספר לרפואה של UCLA והוא היום מנתח אורטופד – וחוקר ברפואה אורטופדית –  מין המניין.

אולי גם על החלטתו הסופית להתגרש מהכדורסל, או יותר נכון, מה-NBA. עד ממש התקופה האחרונה הוא ניסה עדיין למצוא תפקיד אימון, או תפקיד הנהלתי, או כל דבר אחר שיתאים לו. אבל הצעות לא הגיעו, והוא החליט שזהו, הוא עוקר ונוטש את עצמו מה-NBA, אבל ללא כל טינה, איבה, או תלונה. הוא קיבל את העובדה שאולי ייעודו בחיים – ממה שנישאר לאדם בן 68 לחיות – הוא לעסוק בדברים אחרים, יותר חשובים מבסקטבול. העניין פשוט לדעתי: הוא היה הסנטר הגדול מכולם, אבל אן לו את האישיות המתאימה למאמן. הוא יותר מדי אינטלקטואלי ומוחו תמיד חושב – מלעמוד על צידי הפארקט ולקלל שופטים. או לצעוק על שחקנים. או לנסות לעודדם.

לא כולנו נולדנו עם התכונות המתאימות למאמן, וקרים נולד לחשוב, להרהר, ולהגות בעניינים ברומו של עולם,  ולא לחשוב על דקות משחק לשחקן זה או אחר, או אם לשחק 'ביג' או 'סמול'!

(ד"ר אמיר (אני לא בטוח אם הוא נושא את שם משפחתו האיסלמי של אביו, או פוסטנו, שם משפחתה של אימו) – בנו של קרים – רופא מנתח, וחוקר רפואה אורטופדית)

***

זהו ספרו ה-11 של השחקן הזה עליו אמר השבוע ג'וליוס (ד"ר ג'יי) אירוינג – "הוא לא רק שחקן הכדורסל הטוב ביותר שהיה בליגה, BAR , NONE, אבל הוא גם האינטלקטואל ואיש המחשבה שלא היה, אין, ואני מאמין שלא יהיה אחר כמוהו בליגה הזאת". לא סתם הוא הוזמן לפני שבועיים לתכנית הטלוויזיה מספר אחת על עיתונאות ומדיה הנקראת "MEET THE PRESS", תכנית בוקר יקרתית ביותר של יום ראשון אליה מוזמנים ראשי ממשלות כביבי נתניהו, או אייקונים כבילי גייטס. נושא התכנית? "מדוע חייבים מוסלמים שוחרי שלום כמוני לסבול אפלייה ודחי בגלל קיצונים מטורפים שלא מייצגים את המוני המאמינים, בעוד אזרחי דתות אחרות לא סובלים אפלייה בגלל מעשי קיצוניים בדתם?"

ספריו הם על נושאים שונים: זכרונות. היסטוריה. דת, בילוש. פוליטיקה. ספרי ילדים. מאמריו הופיעו בעשרות מגזינים מספורטס אילוסטרייטד ועד ה'ניו-יורקר', JACOBIN, TIME MAGAZINE, NY TIMES SUNDAY MAGAZINE, הפינגטון פוסט, פורבס.

***

אחרי שנים של נסיונות שווא – מסיבות שונות, שכמה מהן ניתנות לדיון וויכוח על 'למה לא' – להשתלב ב-NBA כמאמן או עוזר מאמן, הוא אמר אתמול שהוא שלם עם החלטתו לוותר על נסיונות לחזור ל-NBA באיזה שהוא תפקיד או מעמד יאה ומתאים למעמדו וגדולתו, ולהתרכז FULL TIME בלהיות "MAN OF LETTERS AND PUBLIC INTELLECTUAL", כדברו. הוא הוסיף: "אני בן 68. בני אמיר זה עתה הפך להיות רופא מנתח עם עניין במחקר על השלב השני בשימוש בקרני לייזר ואמצעים טכנולוגיים חדשים, וגם אני הגעתי למסקנה שנשארו עבורי דברים חשובים יותר לעשות מאשר להתעסק בכדורסל. אני לא בועט בשום פנים ואופן במשחק שהיה חלק חשוב ביותר בחצי ימי-חיי, אבל הגעתי למסקנה שתרומתי לאנושות ולשיפור חיי ניצרכים יכולה להיות רבה יותר בכתיבה, במחקר על העבר עם השלכות להווה ולעתיד של העם האינדיאני, ושחורים אמריקאים-אפריקאים, והבאת ידע חדש לציבור באמצעות סרטים, טיווי, ווידיאו. וכמובן אני מקבל את הדיעה שכנראה אינני מתאים לאמן, כי אחרת הייתי מקבל הצעת אימון כבר מזמן!".

***

אין חדש בידע שקארים היה – והוא – הרבה יותר מנעלי כדורסל וסקייהוק. אמנם הוא ניסה את כוחו באימון ב-NBA (עוזר מאמן הקליפרס ב-2,001, ומאמן ראשי ב-CBA עונה אחת). הוא טוען שעונת הכדורסל הטובה ביותר שהיתה לו הייתה עת שימש מאמן ראשי – בהתנדבות – של התיכון "פורת אפאצ'י" בשמורה האינדיאנית שלהם, בעקבות ניסיון זה כתב את ספרו "עונה בשמורה", שהיה לרב מכר. עיסוקו הבא היה מחקר על החיילים השחורים בזמן מלחמת האזרחים, ומהמחקר הזה נולד הספר "פרופיל של אומץ שחור" (ראה אור בשנת 2000). הוא המשיך לחקור, הפעם את "גדוד הטנקים השחור", גדוד מספר 761, שלחם בגבורה במלחמת העולם השנייה. בעקבות מחקר זה כתב את "בזרועות אחים" (ראה אור ב-2004). שני הספרים משמשים היום כחובת קריאה וכספרי לימוד בבתי ספר תיכוניים רבים ובמכללות. קארים גם כתב שתי אוטוביוגרפיות שראו אור ב-1987 ו-1990. הוא הופיע ומופיע בסרטים, תוכניות טלוויזיה ופרסומות. הוא היה לאדם עשיר, ואפילו חשוב יותר בשבילו – מאושר.

***

אבל לאמן הוא רצה, והוא ניסה. משנת 2005 עד לאחרונה הוא שימש עוזר מאמן לתפקידים מיוחדים בלייקרס. הוא רצה מאד לאמן, אפילו שהוא לא מוכן להודות בכך בפה מלא. הוא האמין שהשפעתו על המשחק נותנת לו מספיק ארודיציה ומיומנות לאמן ב-NBA. הוא האמין שההזדמנות לאמן תיפול יום אחד לרגליו. "ההצעה לאמן 'WILL PRESENT ITSELF'" כפי שאמר. עבורו לשכור סוכן שינסה לברר ולמצוא אפשרויות אימון היתה פחיתות כבוד כנראה. ההזדמנות לא באה, כנראה בגלל המוניטין הידוע שלו כאינטרוברט – מופנם – וכן טיפוס שבד"כ הוא קודר, זועף, ומזעיף פנים. ברור שחל שינוי באישיותו עם השנים, אבל מוניטין שניבנה משך 20 שנה ככוכב NBA הגדול מכולם לא נימחק בגלל שאתה אומר, "השתניתי".

בסיפרו "MY LIFE" מג'יק מזכיר פעמים שהוא היה BALL BOY וכשביקש אוטוגראף מקרים, הסנטר הענק "BRUSHED ME OFF". עתונאים זוכרים מקרים בהם הוא סרב להפסיק לקרוא את הניו-יורק טיימס בזמן שראיינו אותו. הוא בעצמו מודה במיינד-סט הזה, ב-"RETICENCE (שתקנות; אילמות) שניסיתי להתגבר עליה בתור שחקן ואחרי זה, אבל כנראה שלא בהצלחה גדולה!".

***

שתיקת הזעף שלו נעשתה במשך השנים לסמלו המסחרי, מלבד הגוגלס והסקייהוק. הוא הגיע לעולם הלבן המתנשא של הוליווד, עולם שממילא, גם ללא ה-2.17 שלו, היה מרגיש בו זר. העיתונאים לא עזבו אותו. פעם, כשהוא בן 19, ענה לשאלה מטרידה: "לא, אין שאלות מטומטמות, יש רק אנשים מטומטמים, ובעיקר עיתונאים". תשובות כאלה ודומות כמעט חיסלו אותו. המדיה הציגה אותו כשחור זועף, מתנשא, כפוי טובה, שלא יודע "להעריך" מה עושים בשבילו.

(קרים אחרי הטיפולים החדשניים בסרטן הדם שלו)

הוא החרים את המשחקים האולימפיים בתגובה על אפליית השחורים בדרום אפריקה ורכש לעצמו עוד כמה עשרות מיליוני אנשים השונאים אותו. הוא עבר לדת המוסלמית עם שם חדש – קארים עבדול ג'באר – והופ, מצא לו במהירות עוד כמה עשרות מיליונים שהיו רוצים לדורסו. מעניין, גם קסיוס קליי עבר דרך דומה ושינה את שמו למוחמד עלי, אך הוא עשה זאת בחיוך ובקריצת עין, ואמריקה סלחה לו. לעבדול ג'באר – עד לאחרונה לפחות – אמריקה לא סלחה.

הבדל נוסף בינו ובין עלי: לעלי היו חברים מכל שכבות העם, לבנים ושחורים כאחד, בכלל זה נשיאי ארה"ב ומנכ"לים מהגדולות שבחברות, שכבוד היה להם לשחק אתו סיבוב של גולף. קארים, לעומת זאת, התנזר לחלוטין מהחברה האמריקאית הלבנה – עשירים, עניים, השכבה הממוצעת והגבוהה כאחד. תמיד סירב לשתות משקאות חריפים, לאכול בשר אדום או לבקר בבארים ובמסיבות של היפים והיפות. כשהתחיל יוגה, טענו שהוא מין פקיר בודהיסטי. כשסירב להופיע בערבי גאלה כינו אותו "מתנשא". גם נישואיו לחביבה (שנבחרה בשבילו על ידי כהן הדת המוסלמי עבדול קליפי), לא עלו יפה, והם נפרדו ב-1975. את שלושת ילדיו, שעברו לחיות עמה בוושינגטון, כמעט לא ראה. הוא ברח מכולם, אך אולי יותר מכל – מעצמו.

ב-1979 הוא נקשר לשריל פוסטנו הלבנה (ואם בנו אמיר) , וכיום הוא מודה שהיא עזרה לו בזמנו יותר מכל. היא ניסתה לשכנעו במשך שנים שהמקלט שבנה להגנה מפני אנשים הוא גם המחסום הגדול המפריע לו ליהנות מהחיים. היא שאלה אותו, "מה דעתך על ליהנות קצת מהחיים?" עבר זמן, אבל הוא למד. תהליך ההתפכחות היה אטי וממושך. זמן קצר אחרי השריפה הגדולה ששרפה את ביתו וכל תכולתו, הוא עזב את שריל ובנם אמיר. הלחץ הנפשי גרם ללחץ פיסי שמנע זרימת דם מספקת למוח והוביל לכאבי מיגרנה שעמדו לחסל את קריירת הכדורסל שלו. באותה התקופה גם תקף את השופטים בטענה שהם מרשים לנמוכים ממנו להכותו ולהחזיקו מתחת לסל ללא תגובה. הוא כונה על ידי התקשורת "הבכיין הגדול של ה-NBAי". תחושתו הפנימית שהוא עומד יחיד נגד העולם כולו הייתה אז בשיאה.

השריפה הגדולה, עם כל הנזק האיום שגרמה, הייתה גם הדבר הטוב שקרה לו בחייו. בד בבד עם עזיבתה של ידידתו/זוגתו לחיים, התחילו להגיע קולות לעזרה. אנשים שלא הכיר שלחו תקליטי ג'אז. זרים עצרו אותו ברחוב ושאלו במה אפשר לעזור.

ביום שבו שבר קארים את שיא הקליעות של וילט צ'מברליין (31,419 נקודות) בבוסטון, נעמד הקהל הפנאטי, שיצעק בוז אפילו לאמו אם תעז להיות "לייקרית", והריע לו דקות רבות. עיניו התמלאו דמעות. הוא הרגיש – אולי בראשונה בחייו – שהוא מקובל ומוערך. עדיין לא אהוב אולי, אבל כבר לא שנוא.

***

גישתו לעולם השתנתה. ואז פתאום הגיעו הזמנות להופעות בסדרות טלוויזיה, בסרטים, בפרסומות. העיתונאים נעשו פחות חשודים בעיניו. הסלידה וחוסר האמון באמריקה ובשיטתה הפוליטית, קטנו ולבסוף נעלמו. בראשונה בחייו עלה החיוך על שפתיו, ואתו חוש ההומור המשובח שאיש כלל לא ידע שיש לו. כשנשאל לא מכבר לאיזה מפלגה יצביע בבחירות ענה שהוא עוד לא יודע. כשהשואל לא ויתר וביקש מהענק שיסביר מה לדעתו ההבדל בין הדמוקרטים לרפוביליקנים – ענה שהדמוקרטים לפחות נותנים לאזרח בחירה אם לשלם מיסים במזומן או בצ'ק.

אפילו אמונתו בצורך במעורבות הממשלה בחיי היום יום קטנה, אם לא נעלמה. בימי המרד תמיד טען שהממשל לא עושה מספיק בשביל השחורים. כשנשאל על כך לא מכבר, ענה שכל מי שמאמין שהממשלה היא הפתרון בטיפול בנדכאים, מוטב שיסתכל על האינדיאנים.

מבחינה אישית, פוליטית, וחברתית, החל קארים להתרכך. הוא הפך (ונראה) בטוח בעצמו, שלם עם הסובב אותו, ומוכן להתחיל בשלב השני בחייו, שלב מפחיד ולא ידוע: חיים ללא כדורסל.

עד השנים האחרונות היה קארים אחד הפרדוקסים הגדולים בספורט: מלך הסלים, מלך החסימות, מלך המשחקים ומלך אליפויות הNBA-. הוא היה זקוק לתואר נוסף כמו שכביש גהה זקוק לעוד פקק תנועה, ובכל זאת המשיך לשחק באי-שקט נפשי תמידי שמנע ממנו ליהנות מכל העסק. למרות היותו מלך הכדורסל, פחדו ילדים לבקש חתימות ועיתונאים נידו אותו. גם שחקנים העדיפו להתרחק ממנו. כל ההישגים והאליפויות לא הביאו ולו את החיוך הקל שבקלים אל פניו.

אך המאבק הפנימי הסתיים, ובאליפות השנייה של הלייקרס  ב-2010 מי שלא ראה אותו מקפץ עם הזכייה השנייה ברציפות של הלייקרס לא ראה שמחה מימיו. קארים הפך לילד, דבר שלא ידע מילדותו. הוא נפתח ויצא מהצדף שהיה כלוא בו מאז ימיו כנער צעיר. הוא אמר לנו העיתונאים, "פתאום גיליתי שהעולם הוא לא מקום כל כך רע לחיות בו. אני מסתכל עכשיו בהתלהבות על העתיד".

הוא מוכן עתה לחלק האחרון בחייו, חלק חיים של סופר, איש טלוויזיה, איש תיבור, ואולי אפילו פוליטיקאי (הוא להילרי קלינטון הם "ידידים קרובים"). הוא עבר לא מזמן יתוח לב ארבע מעברים, ותרופות חדשות ריפאו אותו מסרטן הדם בו חלה. "אילו חליתי באותה מחלה לפני עשר שנים הייתי היום הסטוריה", הוא אומר.

הסרט החדש על חייו ב-HBO מלא תודות והערכות לאנשים רבים, ובמיוחד למאמנו ב-UCLA ג'ון וודן "שלימד אותי על החיים, ועל אהבת השפה האנגלית (ג'ון וודן היה מורה לאנגלית בתיכון באינדיאנה, בנוסף להיותו מאמן כדורסל שם, מ.ל) לא פחות משלימד אותי כדורסל. הוא אחד האנשים החשובים ביותר שהיו לי בחיי". בסרט הוא עושה 'שלום' עם העולם.

זה כבר לא יעזור לו לקבל משרת אימון, אבל יעזור לו בקבלתו לקהילת ה-NBA – ולציבור בכללו – כאחד האנשים החשובים והאינטילקטואליים ביותר. הוא החליט בלב שלם וברצון שהוא רוצה לבלות את שארית חייו בשימוש בכל האותיות, ולא רק ב-"O" וב-"X".