כחלק מסדרת הכתבות של בחירת הדראפט הטובה ביותר, הגענו לבחירה שסוגרת את הטופ פייב, הבחירה החמישית (כמובן מאליו). נבחרו במסגרתה שחקנים טובים יותר ופחות, ביניהם כאלו שיכנסו/נכנסו להיכל התהילה וכאלו שאפילו עכברושי האנ.בי.איי האדוקים ביותר לא יזכרו. ללא הקדמות מיותרות, נתחיל בדירוג השחקנים:

מוקדם מדי לדעת: אלכס לן (דראפט 2013), דאנטה אקסום (2014), מריו הזוניה (2015).

באסטים: תומאס רובינסון (2012), שלדן וויליאמס (2006), ניקולוס צטציוולי (2002), ג'ונתן בנדר (1999), לפונזו אליס (1992), ג'יי אר ריד (1989), קני ווקר (1986), דני וראנס (1981), ג'יימס ריי (1980), וולי ווקר (1976), פרד בויד (1972), ג'ורג' טראפ (1971), לארי קנון (1969), דון סמית'/זאיד עבדול אזיז (1968), גארי וורד (1963), ווין הייטאוור (1962), קוני דיירקינג (1958), ברנדן מקאן (1957), טוגו פלאזי (1954), ראלף פולזון (1953), וורן גנדר (1949), דיק הולוב (1947).

שחקני NBA לגיטימיים: ג'ונאס ואלניוצ'אס (2011), ריקי רוביו (2009), ג'ף גרין (2007), ריימונד פלטון (2005), דווין האריס (2004), ג'ייסון ריצ'רדסון (2001), מייק מילר והאימונית של לברון (2000), טוני באטי (1997), איזייאה ריידר (1993), סטיב סמית' (1991), ג'ון קונאקק (1985), פרוויס שורט (1978), וולטר דיוויס (1977), דריל דוקינס (1975), בובי ג'ונס (1974), קרמיט וושינגטון (1973), סם לייסי (1970), ג'ק מרין (1966), ג'ף מולינס (1964), ווין ייטס (1961), לי שאפר (1960), ג'וני גרין (1959), ג'ו האלפ (1956), אד קונלין (1955), ג'ון מק'קונטי (1951), אד מיקאן (1948).

אול סטארים: דה מרקוס קאזינס (2010), קווין לאב (2008), וינס קרטר (1998), ג'ואן הווארד (1994), קנדל גיל (1990), מיץ' ריצ'מונד (1988), סידני גרין (1983), סידני מונקריף (1979), לארי פוסט (1950).

האל אוף פיים: דווין וויד (2003), ריי אלן (1996), קווין גארנט (1995), סקוטי פיפן (1988), צ'ארלס בארקלי (1984), וולט פרייזר (1967), בילי קנגינהאם (1965), פרנק רמזי (1953).

התחרות פה לא קלה, כשיש 3 שחקנים שהביאו אליפויות לקבוצתם (וויד, גארנט, פרייזר), 4 שחקנים מתוך 50 הגדולים, ושחקנים שהיו חלקים משושלות שנכנסו לספר דברי הימים של הליגה. בכל זאת, אם צריך לצמצם את הרשימה לחמישה אנשים, אפשר להסכים שוויד, גארנט, פיפן, בארקלי ופרייזר שם. אלן, קנגינהאם ורמזי שחקנים מצויינים, אבל לא הובילו קבוצות לגמרים/אליפויות בכוחות עצמם, ולכן הם זוכים למקום מכובד בעשיריה הראשונה (גם מונקריף וגיל שם, כשלאב/קאזינס יחליפו את גיל בעוד כמה שנים).

למרות ההצלחה המסחררת של בראקלי, אחד מהגדולים ביותר בלי טבעת, וויד, אחד מעשרת השוטינג גארדים הטובים בהיסטוריה ללא ספק ופרייזר, שהיה חלק מאחת הקבוצות הטובות בהיסטוריה (ניו יורק של 1970), יש אדם אחד שנמצא מעל כולם בין השחקנים שנבחרו בבחירה החמישית-סקוטי פיפן, האנדרייטד הגדול בהיסטוריה. כזה אנדרייטד עד שסיאטל העבירו אותו לשיקגו ביום הדראפט תמורת אולדן פולינייס, הבחירה השמינית של שיקגו מאותו דראפט שקלע 7.8 נק' עם 6.7 ריב' למשחק בקריירה.

אפשר לכתוב את רשימת התארים, אבל היא לא תספר הכל. נכון שהוא היה חלק מהקבוצה שכריסטיאן לייטנר הוביל לצד 11 שחקנים אנונימיים לזכייה במדליית הזהב באולימפיאדת 1992, נבחר לרשימת 50 הגדולים, היכל התהילה, 7 פעמים לאול-סטאר, 3 פעמים לחמישיית הליגה ופעמיים לחמישיית ההגנה, אבל הישגו המשמעותי ביותר זה 6 אליפויות NBA ב-8 שנים עם שיקגו בולס.

נכון שלשחק ליד טוני קוקוץ', הוראס גרנט, רון הארפר, דניס רודמן ומייקל ג'ורדן עשה הכל קל יותר, אבל מישהו מאמין שבלי פיפן ג'ורדן היה מצליח לקחת 6 אליפויות?

זאת לא רק ההגנה המוצלחת של פיפן, שבאמצעות ראיית משחק יעילה ומוטת ידיים עצומה השתיק כל איום שפגע בבולס ושמר על כל עמדה אפשרית בהצלחה (השמירות שלו על מג'יק ג'ונסון בגמר 1991 ועל ג'ון סטוקטון בגמר 1997 סייעו מאוד להביא 2 אליפויות לשיקגו), או יכולת הקליעה האפקטיבית-16.1 נק' עם 43% מהשדה ו-32% מהשלוש, אלא בפשטות-הוא היה שם כשהיו צריכים אותו.

ראיית המשחק המדהימה שלו הפכה אותו למנהל המשחק של שיקגו ההיא, והיצירתיות שלו סייעה לו להביא את הכדור לאיש הנכון במקום הנכון (בזמן הנכון). 6 אסיסטים למשחק לאורך 8 שנים וארגון המשולש בהתקפה וההגנה היעילה מראים את זה. בנוסף, הוא הנהיג את הבולס והיה שם, עושה את העבודה בשקט, בכל הרגעים הגדולים של ג'ורדן.

למשל, בחלק גדול מסדרת הגמר של 1998, הוא היה האיש המוביל עד למשחק השישי (וה-18.8 השניות האחרונות שלו, כולן של מייקל ג'ורדן ועבירת התוקף שלא נשרקה). גם ב-1997 הוא סחב (פשוטו כמשמעו) את ג'ורדן במשחק השפעת המפורסם, כשהוא מחפה עליו בהגנה ומסדר לו קליעות נוחות בהתקפה.

בנוסף, הוא הסכים לחזור להיות מספר 2 בלי בעיות כש-MJ חזר, והאינטואיציה שלו על המגרש לצד ג'ורדן, קוקוץ', רודמן והארפר סייעה להם להפסיד 23 משחקים מתוך 164 בשתי עונות-הישג שלא יחזור על עצמו בכל היסטוריית האנ.בי.איי. הוא היה האיש השני המשמעותי ביותר בשושלת המרשימה ביותר בתולדות הליגה (כשרק בוסטון של שנות ה-60, בליגה עם שמונה קבוצות שהיו יותר חלשות בהרבה מזאת של הבולס בניינטיז), ולכן הוא הבחירה החמישית הטובה ביותר בתולדות הליגה.