פוסט שכתב לנו מתן לפני שנה, בעת הפרידה מהאולם האגדי של הפועל ירושלים.

***

זהו. נגמר. זה היה המשחק האחרון אי פעם במלחה.

השחקנים יושבים מחייכים קצת משמחה על הניצחון, אבל מכונסים בתוך עצמם בחדר ההלבשה, כי, בכל זאת, הם עדיין בפיגור בחצי גמר פלייאוף ליגת העל ויודעים שיהיה לא פשוט לנצח בחיפה.

אדם נכנס. תיק של לשכת סוכני הביטוח בידו.

"שלום לכם," הוא אומר. "תרימו ת'ראש. לא קרה כלום. אתם לא הראשונים ולא האחרונים שיפסידו להפועל ירושלים סדרה. מי הכיר אותנו עד 1993 בכלל? עוד קבוצה בליגה. לא יותר מגבעתיים, חולון ואילת. כנראה שקצת פחות ממכבי ר"ג. אבל אז קרה הדבר ששינה את הפועל ירושלים לנצח. במחזור האחרון של הליגה הסדירה אנחנו ניצחנו ואילת הפסידה ולפתע מצאנו עצמנו בפלייאוף. כן, זו לא היתה ההופעה הראשונה בפלייאוף, אבל היתה זו הצהרה שאנחנו כאן ולהרבה זמן. עם יורם חרוש על הקווים, וחמישייה שכללה את עדי גורדון, דורון שפע, נוריס קולמן, טוני מאסופ ואנוכי גררנו את הפועל ת"א של השריף ל-5 משחקים. כל מי שקצת בקיא בכדורסל הישראלי ויתבקש לשים את האצבע על הרגע בו השתנו פניה של הפועל ירושלים והיא החלה להפוך לאחת הגדולות בכדורסל הישראלי, ידבר אתכם על העונה הזו, החמישייה הזו, הסדרה הזו.

טוב, אני צריך לזוז. רק רציתי להזכיר לכם שהדרך להצלחה בהפועל ירושלים לא תמיד עוברת רק דרך הכדורסל. לפעמים היא עוברת גם דרך קצת מלחמה."

האיש פותח את התיק, מוציא משם בקבוק זכוכית ומניח על השולחן. "וכן," הוא אומר, "אני התחלתי."

פותח את הדלת ויוצא ובמקומו נכנס אדם נמוך קומה (במונחי היושבים בחדר), מכניס ארגז קרטון גדול ומניח אותו בפינה החדר.

"אני מבין שסיפרו לכם על 1993. בואו ואספר לכם על העונה בה נהיינו קבוצת הכדורסל השניה בגודלה בארץ. שוב היינו שפע, קולמן ואני, רק שהפעם היו איתנו גם פפי תורג'מן ובילי תומפסון. הכל התחיל בחצי גמר הגביע נגד בני הרצליה. הייתי חולה ולכן לא יכולתי לשחק. אבל שניות לסיום בשיוויון 82:82, פיני גרשון החליט שאני עולה. אז פשוט לקחתי את הכדור, עליתי לג'אפ שוט על הבאזר ואנחנו בגמר. בגמר כבר שיחקתי לא מעט וגם בו התסריט חזר על עצמו. שווין 65:65, התקפה אחרונה וכדור בידיים שלי. אז עשיתי מה שאיש בכדורסל הישראלי לדורותיו לא ידע לעשות יותר טוב ממני ובעזרתם של יותר ממחצית מיושבי היכל יד אליהו הקפצתי קטנה מעל טום צ'יימברס. באותה העונה גם הגענו, לראשונה בתודלות הפועל ירושלים, לגמר הפלייאוף. עונה לאחר מכן שוב זכינו בגביע וגם הלך לנו ממש טוב באירופה, אבל בגלל שטות שלי הודחנו. הובלנו בבית על אירקליס והמומנטום היה בצד שלנו. עשו עלי עבירה ואז סתם זרקתי את הכדור, שלא במטרה לקלוע. השופטים לא שרקו, היוונים קלעו במתפרצת והמומנטום החליף צד. בסוף נגמר רק 5 לנו ובחוץ כבר הפסדנו ב-14.

אני פה כדי להגיד לכם דבר אחד: תנו לאוהדים להיכנס לכם ללבבות, כי את הכדור ההוא בגמר לא אני הכנסתי. היו אלה 5,500 לבבות אדומים פועמים שניווטו אותו בדיוק למקום הנכון."

הדלת נפתחת ואדם צפוף פיגמנטים נכנס לחדר והם מתחבקים.

הוא מניח ספר של הברית החדשה על השולחן. "Back when I saw you jump I always knew you closer to heaven" אומר לו הנמוך. "Hey man, דבר אלי hebrew. אני עוד זוכר some." הנמוך מצחקק ויוצא לו מהחדר.

"רק רגע," אומר רפי מנקו. "אני יודע מי אתה. האם גם אתה באת לספר לנו על הגביע הראשון?"

"NO way, man, אני באתי לספר לכם על העונה שלפני כן, העונה בה היינו צריכים לרדת בה ליגה." "לרדת ליגה?", שואל מנקו, "לא נסחפת קצת?"

"ממש לא. היינו אחת הקבוצות הכי חלשות בליגה מבחינת סגל השחקנים. אפילו הפסדנו דרבי. כן-כן, מה שאתם שומעים, דרבי! היינו בחמישייה: רועי אייל, ראדנקו דובראש, ג'ונתן דלזל, יוברט רוברטס and I, עם קצת עזרה של יריב יצקן מהספסל וזהו בערך. חיינו כל-כך על התלהבות שבמשחק אחד נגד בני הרצליה בבית הם הובילו 3 הפרש כמה שניות לסוף ועשו עבירה על דלזל ששלחה אותו ל-3 זריקות מהקו. כולנו חיכינו לריבאונד, אבל הוא קלע את שלושתן והם מסרו לרותם ארליך שעמד לבד בצד השני של המגרש. אולי לא היה לנו הרבה כדורסל בעונה הזו, אבל גדי קידר החדיר בנו Faith. כל-כך הרבה Faith שעד היום אני עמוק בתוך זה." הוא אומר וקורץ בעין שמאל.

"so, זה מה שרציתי להגיד לכם, שגם כשמבחינת כדורסל אתם שווים פחות, תדעו שבעזרת ה-Faith אפשר להגיע רחוק."

הדלת נפתחת ואיש אחר נכנס לחדר.

"שלום, שלום" אומר הראשון לשני כשהשלום הראשון במלרע והשני במלעיל ויוצא מהחדר.
"מה שלום?", לוחש יותם הלפרין לליאור אליהו, "זה לא פפי?" "כנראה שלא", עונה לו ליאור, "אבל דומה לו. אולי אח שלו או משהו כזה."

"אני מבין שסיפרו לכם על העונה בה הפועל ירושלים היתה אמורה לרדת ליגה. אני היית פצוע ולא יכולתי לעזור, אבל הם הסתדרו בלעדי. אני פה כדי לספר לכם על העונה בה היינו אמורים לזכות בדאבל. היינו בחמישייה: אייץ' וולדמן, דרק המילטון, קני "המכשף" וויליאמס, ראדיסב צ'ורצ'יץ' ואני. מה אני אגיד לכם? פירקנו כל מה שזז, חוץ ממכבי ת"א. זולת 2 הפסדים להם, לא הפסדנו לאף קבוצה ישראלית משך עונה שלמה. לא בליגה ולא בגביע. היינו הכי טובים בארץ, למרות שהשביתה ב-NBA גרמה לחזרתו של עודד קטש. ואז הגיע גמר הגביע וויקטור אלכסנדר יצא בעבירות. רק דיווד בנואה נשאר והוא לא היווה יריב אמיתי לצ'ורה ולמכשף. רק שהם הלכו פעם אחר פעם לקו והמשחק הלך צמוד-צמוד. 16 שניות לסיום צ'ורה קלע אחת מהקו. ואז קטש חדר לסל. שמעו, אני מבין אותם. מי בכלל זוכר היום מי זה וולדמן? אתה לא פוגע במורשת של שחקן ה-1 על 1 הכי גדול בתולדות הכדורסל הישראלי. בטח כשאחרי זה אתה צריך להסתמך עליו בנבחרת ועוד יותר מזה בגביע אירופה לאלופות."

דפיקה בדלת. "הנה, ארגנתי לכם ארוחה. בתאבון." הוא פותח את הדלת, משלם לשליח, מניח במרכז החדר 5 קרטוני פיצה ויוצא.

אדם אחר נכנס פנימה.

"מה קורה, חבר'יה?

תסלחו לי אבל אני לא באתי לדבר עם כולכם. המסר שלי מופנה בעיקר לאדם אריאל, רפי מנקו ותום מעיין. בהתחלה, כשעליתי מהנוער, לא כל-כך ספרו אותי בקבוצה הבוגרת. קיבלתי הזדמנויות רק פה ושם ולא תמיד ידעתי לקחת. כמובן שלא היה קל. צביקה הביא זרים תותחים. את זר העונה בטורקיה, ג'יימס בלקוול, טוני דורסי, קווין רנקין וקיבו סטיוארט. אבל כמו בכל פעם בהפועל ירושלים כשאגו פוגש עוג אגו הכל קורס. עם אגו הפועל אף פעם לא הגיעה ולא תגיע לשום מקום. אחרי מקום 2 עם נבחרת העתודה באליפות אירופה ומקום 2 בבית באליפות העולם, עם הפסד רק לארצות הברית ולרפובליקה הדומיניקנית בשלב הנוק-אאוט, החליטו בקבוצה לבסס עלינו את העתיד של הפועל. בנוסף אלי, שכבר הייתי בקבוצה, יורם חרוש הביא את משה מזרחי, איציק אוחנון, שחר גורדון ואורי יצחקי. הפרויקט לא ממש צלח ורק משה ואני השתלבנו ברוטציה גם לשנים הבאות. אותי מינו לקפטן ומשה היה המחליף הראשון. זה שנותן לך יד בטוחה מהשלוש. ואז בשנת 2004 הצליחו ליצור חמישייה מאוזנת שהיוותה תלכיד נפלא: ווילי סולומון, דורון שפר, קלי מק'ארתי, עידו "קיר בטון" קוז'יקרו וטונג'י אווג'ובי. התפקיד שלי היה להרגיע את ההתקפות, כשווילי השתולל, ולהביא אנרגיות ואטרף בהגנה. איכשהו, הכל התחבר ובסוף אותה עונה אירופאית, הנפנו, דורון ואני, את גביע יול"ב. מה שאני בא להגיד לכם, אחיי הצעירים, הוא שאל תארו נואש גם אם לפעמים לוקח שנה-שנתיים להיכנס לרוטציה. אם תתמידו, אם תשקיעו, אם תשאירו כל טיפת אנרגיה על המגרש, אם  תעבדו נכון באימונים, אם תכבדו את החולצה האדומה שאתם לובשים, אולי בסופו של דבר גם אתם תזכו להניף גביע אירופאי.

מה זה?", הוא מצביע על הקיר מאחוריהם. כולם מסתכלים אחורה ואז שומעים נביחה. במקום האיש עומד במקום בולדוג. פיו הענק פעור וחושף לרווחה שתי שורות שיניים רצחניות. "הב" הוא נותן עוד נביחה ויוצא מהחדר.

אדם נוסף נכנס פנימה.

"hey, I know you" אומר ברייסי רייט. "You are from the miracle of this woman, Ziona." "נכון," אומר האיש, "אבל היו לי שנים יפות גם בהפועל. השנים הכי יפות היו כשהגיע הכסף הגדול של ארקאדי גאידמק. עם הוראס ג'נקינס, רוג'ר מייסון, תמר סליי ומריו אוסטין היינו קבוצה ברמת יורוליג לכל דבר ועניין. אם לא עונה מטורפת של דינמו מוסקבה היינו זוכים ביול"ב פעם נוספת. בעונה הראשונה, מכבי ת"א עוד היו באמת יותר טובים מאיתנו והגיע להם לקחת אליפות, אבל בשנה השניה טרנס מוריס הגיע במקומו של תמר סליי ומאותו רגע לא נפלנו מהם. זכינו בגביע וגם היינו בדרך הבטוחה לאליפות. טוב, לא רוצה להמשיך ולדבר על זה. הזיכרונות האלה לא עושים לי טוב. רק דעו לכם שאסור להשאיר דברים ליד הגורל. יש דברים שלא תלויים בכם. אז בפעם הבאה שאתם עם 4 עבירות במשחק חשוב, תחשבו רגע לפני שאתם שולחים יד כדי לחטוף את הכדור. תבינו, כדי להיות אלוף אמיתי לפעמים אתה צריך לנצח 5.5 שחקנים. אין תירוצים. אם אתה לא מספיק טוב כדי לעשות זאת, אולי בכלל לא מגיע לך."

האיש מסתובב לכיוון הדלת ועושה תנועה שנראית ליושבים כמחיית דמעות. פותח את הדלת ויוצא.

במקומו נכנסת אישה.

"Who is she?" שואל דופרי. "בנים יקרים שלי," היא מתחילה, "היום אתם משאירים מאחור שק של חלומות, של הצלחות, של כישלונות, של רגעים נפלאים לרוב, של היסטוריה שלמה. אתם יוצאים לעידן חדש. עוזבים את הבית הקטן ועוברים עם המשפחה לוילה לה הפועל ראויה. במשכן החדש לא נהיה יותר עוד קבוצה, אלא קבוצה שכל שנה נאבקת על כל התארים. קבוצה שהיא שם דבר באירופה. קבוצה שכל ישראלי חולם לשחק בה. קבוצה שגורמת לרבבת לובשי אדום לשים פעמיהם פעם או פעמיים בשבוע לארינה. אתם נכנסים עכשיו לעידן חדש בו כלום לא יהיה כמו שהיה. בעצם, יש משהו אחד שלעולם לא ישתנה, הדבר הכי חושב, שבלעדיו הפועל ירושלים היא לא הפועל ירושלים, הדבר הראשון שאיתו אתם צריכים לקום בבוקר וללכת לישון בלילה."

האשה מוציאה מזמרה מכיסה ופותחת את הקרטון שהאיש הנמוך השאיר.

"כל מה שאתם צריכים לדעת על העבר, ההווה והעתיד של הפועל ירושלים נמצא בקרטון הזה."

השחקנים מתקבצים מסביב לקרטון. בזו על זו מסודרות להן חולצות בצבע אדום ועליהן כתוב בצבע לבן: "יש בנו אהבה והיא תנצח"

***

כנסו לעמוד הפייסבוק "הבלוג של מתן גילור", לחצו על like וקבלו עדכון על כל פרסום חדש. אפשר גם בטוויטר https://twitter.com/matangilorblog