מאמן ושמו דייויד בלאט

הנה בצבע כחול הוא הסיכום הטוב ביותר שאני יכול לכתוב: דוויד בלאט לא חתם על אימון לברון ג'יימס כשהוא חתם על חוזה האימון של הקאבס. איש לא הזכיר את שמו של לברון, ואיש לא שאל אותו 'מה אם?…'. פשוט שכרו אותו והוא חתם בשמחה והתלהבות על החוזה.

ואז הנחיתו עליו את לברון.

הוא התמודד ונאבק עם המשא והנטל הזה של להיות מאמנו של לברון בצורה הפקחית ביותר: הוא פינה את הדרך ללברון תוך שהוא שומר על כבודו, חשיבותו, השפעתו, והרלטיביות שלו כמאמן. למעשה אולי הוא אולי פינה את הדרך ללברון עד האליפות.

עד ממש לאחרונה, דמותו של דייויד בלאט כמאמן הקליבלנד קאבס היתה יותר פורסט גאמפ מאשר גרג פופוביץ'. הוא היה הטירון הזר וחסר הנסיון, אולי אפילו המאמן המקרי שקיבל את הג'וב כי היה במקום הנכון בזמן הנכון.

עד ממש לאחרונה לא נתנו לו הרבה יותר קרדיט מאשר לבר-מזל שהיה במקרה במקום הנכון בזמן הנכון.

עד ממש לאחרונה לא היו רבים מאוהדי הקאבס שהם לא ישראלים שהיו מוכנים לתת לו איזה שהוא קרדיט בריצתה הנוכחית של הקאבס לאליפות.

אגלה לכם דבר נוסף: עד לאחרונה הוא לא היה הרבה יותר מ-PUNCHLINE כשסיפרו בדיחות על לברון והקאבס כי כלפי חוץ היה נראה שהוא לא נושא איתו כל כוח או מהווה כל אוטוריטה. היו שמועות מתחילת העונה כאילו הוא קרא תרגילים, והשחקנים עשו סימנים להתעלם מהם. היה ברור שבכמה מקרים לברון שינה קריאת תרגיל של בלאט ברגעים קריטיים, וברור שהוא לקח את הכדור בעצמו – כי כך אמר לשחקן שהוציא את הכדור – למסור לו את הכדור האחרון שניצח את הבולס בהארכה בסיבוב השני.

זה קרה מיד אחרי הטיים-אאוט שבלאט רצה לקחת, ואם עוזר מאמנו לא משך אותו מיד אחורנית שהשופט לא יראה והיה 'טכני', הפאשלה הזאת היתה עלולה לעלות לקאבס בהמשך הסידרה.

בלאט גם עשה חושבים שעם שנייה וחצי עדיף לתת כדור לג'יי אר סמית' 'החם' כי ישמרו עליו פחות מאשר ישמרו על לברון. זה היה הרגע שלברון ביטל את החלטתו של בלאט ואמר 'הכדור הולך אלי'.

זה היה רגע הזוהר של בלאט. אחרי המשחק – במקום שישחק אותה נעלב ויתחיל במריבה שאין לו סכוי לנצח עם לברון – הוא אמר במסיבת העתונאים: "אני לומד יותר ממשחק למשחק. כשהגעתי הנה חשבתי 'מה הסיפור? כדורסל זה כדורסל!'. עכשיו אני יודע שזה לא ככה: יש כדורסל ויש NBA. כמעט פישלתי עם הטיימאאוט, וזה לא יקרה יותר. למדתי עוד כמה דברים במשחק הזה. כל משחק שעובר אני הופך להיות מאמן NBA יותר טוב, ואני מודה ללברון שהוא מבין שזה הכל עניין של תהליך!".

כשדברים הלכו כמו שצריך, השחקנים התנהגו אליו בקרירות. לא ראית חיבוק אמיץ שבא מתוך אהבה והערצה, כמו שאתה רואה את טוני פרקר מחבק את הפלח. וכשהוא ניסה לתרום את שלו, HE SCREWED UP BIG TIME כמו הטייםאאוט שהוא ניסה לקחת כשלא היה לו אחד.
הכל השתנה אחרי הנצחון במשחק האחרון נגד אטלנטה: הקירבה בינו לבין השחקנים נראתה ללא ספק, ובמיוחד החיבוק בין לברון לבין בלאט.

אולי השחקנים למדו דבר או שניים על בלאט, והתרומה העיקרית שלו לקבוצה עד עתה היא שהוא גילה את היכולות של דלוודובה, יכולות שיכולות בקלות להיעלם מעיני מאמן פחות נסיוני, ואולי כאן נסיונו האירופאי עזר לו: הוא גילה בשחקן הלבן המחוספס הזה יכולות שהוא רגיל להם מדברים שקרו לו עם מכבי כששחקני נשמה פתאום מתעלים והופכים לווינרים גדולים. גילויו של דלוודובה לבדו עלול להסתבר כתרומה של בלאט השווה את משכורתו.

גם עם המדיה לא הכל הלך חלק. ראשית הטאבו שהוא חצה כשהוא טען שקווין לאב 'לא שווה את משכורת חוזהו'. מאמנים אף פעם – אבל אף פעם – לא מדברים על משכורות שחקניהם. אחרי זה התגובה שלו כשכינו אותו 'מאמן רוקי', והסוף לפני כשבועיים-שלושה כשהישווה את עצמו לטייס קרבי החייב להחליט תוך עשירית השנייה. כל היציאות הללו לא עלו יפה עם המדיה האמריקאית.

כל הדברים האלה לא עזרו לבלאט בלשון המעטה.

אבל תרומתו הגדולה ביותר שעד עתה לא הירבו לדבר עליה היא שהוא תרם לארגון הקבוצה, נתן ללברון להמשיך להנהיג ולכוון, והוא לא הכריח שום דבר ש-"יהיה על שמו". הוא לא הפריע ולא שם רגל בהצלחת הקבוצה באומרו "היי, אני רוצה לעשות כך וכך כדי שתרומתי תהיה ברורה וחצובה ב-DNA של הקבוצה. אני רוצה לעשות משהו שונה ודראסטי כך שיגידו, 'אתם רואים? בלאט לא סתם יושב על התחת שלו ואוסף צ'קים עבור כלום, הוא גרם לשינוי גדול בזה שהוא…".

בלאט יכול היה להתנהג אחרת. הוא זכה בכל הצלחה וכבוד שמאמן אירופאי יכול לזכות בו: מדלייה אולימפית, אליפות אירפוה, יורוליג, ואליפויות בישראל, רוסיה, ואיטליה. הוא יכול היה להתנהג בטפשות ולומר לעצמו, "אוקיי. עכשיו אני מגיע ל-NBA להראות להם כיצד דברים צריכים להיעשות באמת", ומיד להחליט החלטות מהגיהנום רק כדי להראות שהוא – כמאמן אירופאי – "שונה, יצרן, לא חושש משינויים, ויותר קבוצתי מהתוצרת המקומית". הוא היה קובר את עצמו בתהליך.

במקום זאת הוא ידע לעמוד בשקט מאחורי הקלעים ולתת למשחק להגיע אליו.

בכל קבוצה אחרת זה היה מספיק. הוא היה מסביר את השנה כ-"שנת נסיון ולמידה", והכי חשוב, "הסתגלות ל-NBA”. בכל קבוצה אחרת – בעיקר בקבוצות צעירות בבנייה כמילווקי, מינסוטה, או פילדלפיה – אולי היה לו זמן, ורשות מההנהלה, לעבוד מהריצפה לכיוון מעלה, לאט, בהדרגה, ולפי תכנית קבועה. לך תדע, אולי היו אפילו מרשים לו לאמץ ולהנהיג את ה-PRINCETON OFFENSE הידועה של מאמנו פיט קריל מימים עברו, ולראות אם לעסק יש סכוי לתפקד ב-NBA.

ההחתמה של בלאט, וההגעה של לברון היו שני מקרים שהיו MUTUAL EXCLUSIVE. אחד לא תלוי בשני. אבל ההגעה של לברון שינתה בין לילה, בין רגע, את כל הקריירה של בלאט, את ה-JOB DESCRIPTION שלו, ואת כל חייו. משכירתו כמאמן לקבוצה בינונית בבנייה הוא הפך ברגע אחד למאמן של קבוצה שמצפים ממנה לאליפות.
לא נתנו לו כל 'תקופת רגיעה', 'תקופת מחשבה', או 'תקופת החלטה'. לא שאלו לדעתו, ובמקרה הזה דעתו גם לא היתה משנה.

פשוט הנחיתו עליו את השחקן הטוב ביותר ב-NBA, שבאותו זמן הוא גם הלוחץ ביותר,הדורש ביותר, המאלץ, מכריח, ותובע ביותר. לדויד בלאט לא היה רגע של ADAPTATION – הסתגלות: מההתלהבות של ג'וב חדש בעיר די חבואה שהדרישות ממנו הן בעיקר דרישות של בנייה וגדילה, הוא פתאום מאמן את כוכב הכדורסל הגדול ביותר מאז מייקל ג'ורדן, כוכב שכשהוא משחק – אליפות NBA היא תמיד השאיפה.

לבלאט היו שתי ברירות: לנסות למצוא את דרכו הוא שלברון ג'יימס יסתגל אליה כמה שאפשר, או לתת ללברון לשחק את משחקו בצורה שהוא רוצה, ובלאט יסתגל אליו.

נדמה לי שבתחילה בלאט ייסה להרכיב משחק שלו שלברון יהווה חלק מרכזי בו: קליבלנד של חצי העונה הראשונה שיחקה מין "PRINCETON OFFENSE" עם כל מיני BACKDOOR CUTS והכל בסגנון מחושב ואיטי. זה סגנון המתאים לשחקנים הלבנים של האייבי ליג נגד הפנתרים השחורים, אבל לא ל-NBA.

הקבוצה צלעה. היתה מתחת ל-500. כמעט עד האול סטאר.

בלאט ידע שמשהו חייב להיעשות. אני לא יודע אם בגללו או מה, אבל טימוטי מוזגוב הובא; לברון החל להיות האיש עם הכדור ולהניע את הכדור; כל ה-BACKDOOR CUTS נישכחו; הקבוצה העבירה מהלך למשחק יותר מהיר, והתוצאה? הקבוצה בסידרת הגמר.

לדעתי גדולתו של בלאט היתה בזאת שהוא ויתר על 'כבודו' כאילו,והסכים ללכת עם המשחק שלברון רצה. הוא הסכים למצב והסתגל אליו מבלי להיכנע או להשפיל את עצמו. בלי לומר זאת הוא הודה בהתנהגותו שהוא למד שעור ב-"NBA BASKETBALL", שלברון הוא שחקן מאד מיוחד, ושהוא צריך להחזיק בכדור, ולנהל את משחק הקאבס. אני רק מתאר לי את פיני גרשון במקומו נוגח ראשים עם לברון ומתעמת איתו דרך המדיה, והיום הוא היה כבר חזרה ברמת אפעל או תל ברוך, או לך תדע באיזה חור הוא מתגורר עכשיו.

בלאט החליט שהוא יהיה הקפטן של הספינה השטה מצויין כפי שהיא, ואם הקצין הראשון הוא זה שמנווטה – SO BE IT. העיקר שהיא מגיעה לחוף מבטחים – האליפות. אם יהיו עניינים לסדר, חשבונות לפתור – מה לא – הכל ייעשה עם טבעות על האצבע כשכולם רגועים, ומנסים למצוא את דרך המלך לעתיד.

אתה לא צריך להיות איינשטיין להסיק שהדרך הטובה ביותר לנהל את הקבוצה היא לתת את הכדור ללברון, ולא להגבילו בשום צורה או דרך. אבל כדי להיות מאמן שיסכים לזה עליך להיות בטוח מספיק בעצמך להודות שטעית בתחילה, להודות שלא היה לך מושג מה זה NBA אבל אתה למד, והעיקר HUMILITY! – ענווה. לא כניעות ולא התגמדות, אלא ענווה, הצטנעות, ומתינות. והרבה הרבה סבלנות.

יכול מאד להיות שאת הנצחון – אם יהיה כזה – יחרטו בעיקר על שמו של לברון. אבל בלאט יידע שזאת שנתו הראשונה, ולפחות הוא לא SCREWED ANYTHING UP. לברון יקבל את רוב הנוצות, אבל יישארו מספיק עבור בלאט, ודבר אחד איש לא יוכל לקחת ממנו: הוא הגיע תוך שנה אחת מיד אליהו להיות אלוף ה-NBA.

היום דוויד בלאט הוא כבר בעל נסיון. כל הבודי אימאג' שלו מראה שהיום הוא כבר לא ה-UNINFORMED COACH שהוא היה. הוא כבר לא סתם נוסע בספינה אלא מנווט אותה על מי מנוחות. אולי בשעת סערה לברון שוב ייקח את המושכות, אבל ברוב הזמן זה בלאט, והוא הופך ליותר ויותר מוערך ומעוטר. מדברים עליו עתה כאלוף אירופה. תארו לכם איזו עטרת תהיה לו אם יהיה גם "אלוף NBA".

סוף דבר (עד סידרת הגמר…)

מי שנתן לדייויד בלאט יותר קרדיט מכל אחד אחר היה לברון עצמו. לפני הטיסה לסן פרנציסקו כשהוא אמר לחבורת עתונאים: "בלאט עשה העונה HELL OF A JOB)   "HELLUVA OF A JOB). הוא נתן לדייויד את השבח וההלל הגדולים ביותר כשאמר ש-"הוא לא יכול היה לעשות ג'וב טוב יותר מאשר הוא עשה".