שון ליבינגסטון הוא השחקן שנתן לווריורס חיים במשחק חייו – או קרוב לזה – וגם במשחק של יום חמישי הוא היה חשוב הרבה יותר לווריורס מאשר אנשים שלא קוראים להם ד"ר מנחם יודעים – וזה כולל את מאמנו סטיב קאר שנתן לו רק 14 דקות, אחרי משחקו הגדול ביום שלישי. ומה הוא קיבל משון ביום חמישי? רק 4 מ-4 ל-8 נק'.
במשחק של יום שלישי הוא קלע 10 מ-12 נקודות ברבע השני, והיה היחיד כמעט האחראי על הקטנת 13 הפרש של הרוקטס ל-4. הוא סיים את החצי עם 16, והווריורס כבר מובילה ב-3. הוא סיים רק עם 18 כי סטיב קאר לא נתן לו יותר דקות. הוא הוציא את הווריורס מתחתית בור צואה? "תודה לך שון. את שלך עשית. עכשיו מגיע הזמן לשים את הכתרים על ראשי הכוכבים האמיתיים סטפן קרי וקליי ת'ומפסון!"
זאת תמיד היתה בעייתו: הוא יותר מדי שקט ונחמד והמאמנים יודעים שממנו לא יקבלו בעיטות סמויות בתחת אם הוא יחמם את הספסל, אז הם נותנים לו לחמם את הספסל. העובדה שבעשר שנים הוא שיחק בתשע קבוצות שונות מראה לך כמה חכמים הם מאמני ה-NBA והמנכ"לים שלהם.

שון הגיע לליגה עם ציפיות רבות.
הוא נולד בפיאוריה, אילינוי, ולקח את בית ספרו פיאוריה סנטרל היי לשתי אליפויות תיכונים של אילינוי ב-2003 ו-2004. ב-2004 הוא שיחק במשחק המפורסם של מקדונלד 'אול אמריקן' וזכה ב-MVP של המשחק. הוא נחשב אז כפוינט גארד מס' 1 במדינה ע"י RIVALS.COM ודראפט אקספרס, ועשרות מכללות הציעו לו מילגה.
אי ההחלטה היתה בין דוק לבין ה-NBA, ולבסוף החליט NBA. הקליפרס לקחה אותו רביעי בבחירת הדראפט של 2004. הנה מה שאמרו עליו כשהחל לשחק בעונת 2005:

At 6'7, he towered over other NBA point guards. But he is also as fast as them, with the court vision, passing instincts and ability that couldn't be taught. Maybe he'd develop a jumper, but if not, he still had a unique and fascinating skill set.

האמינו שמתפתח פוינט גארד חדש, 2 מטרים, מהיר, עם כל הכלים להגיע לטופ בין כל הפוינט גארדים.

כמה חודשים אח"כ קיוו שהוא יוכל להלך לבדו ללא כסא גלגלים או קביים.

אני זוכר את הפציעה כי ראיתי אותה בטיווי. יש לי אותה בווידיאו אבל החלטתי לא להכניסה כאן. מי שחזה בה – חזה בה. המראה הוא פי כמה וכמה מדהים יותר מפציעתו של פול ג'ורג'.
במשחק נגד שרלוט ב-26 לפברואר , 2007, הוא נפל בצורה לא רגילה מלייאפ שהוא החמיץ. רגלו נראתה כאילו היא פונה לשלושה כיוונים. היתה זו הפציעה הקשה ביותר לברך בכל תולדות ה-NBA: פיסת הברך לעלמה לאן שהוא תחת העור. הוא קרע לחלוטין כל חלק מברכו: את המיניסקוס הצדדי, את ה-ACL, ה-MCL, וה-PCL (אנטריור, מידיאל, ופוסטריור – כל הרצועות המחזיקות ושומרות על הברך). רופאיו ניכנסו לחדרו לפני הניתוח והזהירו אותו שיש סכוי שייאלצו לכרות לו את הרגל מעל הברך כי הנזק כה גדול ומסובך שאין כל בטחון שניתן לתקנו.
הם הסבירו לו שרגל מלאכותית – פרוטזה – תאפשר לו הליכה יותר קלה וטבעית מברך שלא ניתן לתקנה.
הוא אמר להם: "I TRUST YOU. DO YOUR BEST "
הוא היה בניתוח 22 שעות.

כשהוא התעורר השאלה הראשונה היתה "קטעו לי ת'רגל?"

האחות התכופפה ולחשה באוזנו: "יש לך שתי רגליים סקסיות מאד. אני כבר מביאה את המנתחים".
אחרי 4 חודשי ריהביליטציה הוא החל ללכת, ואחרי 6 חודשים החל לרוץ ריצה קלה. את הניתוחים מכנים "נס רפואי" והם משמשים היום כחומר לימוד בבתי ספר לרפואה.
בעונת 2007-8 הקליפרס החליטו לוותר על ה-QUALIFYING OFFER עבורו בסך 5.8 מיליון, והוא הפך שחקן חופשי.
רופאיו הירשו לו לחזור לשחק בעונת 2008-9. ב-3 לאוקטובר הוא חתם עם מיאמי. משם החל יו-יו של מעבר מקבוצה לקבוצה כשאף קבוצה הוא לא מקבל צ'אנס אמיתי. בין הקבוצות היתה גם טולסה 66 של אוקלהומה סיטי ת'אנדר. הוא עבר את פורטלנד, מילווקי, וויזרדס, שרלוט, יוסטון, וושינגטון, קליבלנד, עד שנחת ב-נטס ב-2013-14.
שם היתה לו את העונה הטובה הראשונה בחייו. הוא הרגיש רצוי, קיבל דקות, עלה בחמישייה ב-56 משחקים, סיים את העונה עם 8.3 נק' למשחק (שהיה גבוה יותר אילו עלה ביותר משחקים). הוא הרגיש חלק מהמכונה, וחלק חשוב.
הוא הועבר בטרייד לווריורס, ולראשונה בחייו מצא משפחה. משפחת כדרסל. הוא מיד הרגיש שהוא תורם חשוב מהספסל באחת הקבוצות הטובות, ושהכי כיף לשחק בהן בכל הליגה. הוא – עם זרועותיו הארוכות – תרם רבות לרייטינג של הווריורס כקבוצת ההגנה הטובה בליגה. העונה הוא החליט – אולי בהשפעת מאמנו – להשאיר את השלשות לסטפן קרי וקליי ת'ומפסון, וב-16.8 דקות למשחק הוא קלע 5.7 ב-65% ו-87% מהקו.

2014-15 – Playoffs GS
12 16.8 2.3 1.5 0.3 0.3 5.4 .650 – .867

בינתיים נגד יוסטון הוא
vs. Houston 2 21.5 .833 5.5 1.5 0.0 0.5 1.5 13.0
13.0 נק' ב-83%, 21.5 דקות משחק.

וזה לשחקן שלא היו בטוחים שיוכל להלך ללא קביים או כסא גלגלים.