מאמר אורח מאת עמית ירקוני, המסכם את חצאי הגמר האזוריים. תהנו

ויזארדס-הוקס

במשפט אחד: ההוקס עשו את המוטל עליהם ועלו לגמר האזורי הראשון שלהם, וושינגטון יכולה להיות מאוד מאוכזבת כי היא הייתה יריבה שקולה גם במשחקים בהם היא הפסידה.

https://youtu.be/6wMh7EvoQbg?t=1m47s

כבר בתחילת הטור בחרתי לגעת בנקודה הכי כואבת.יכול להיות שראינו את משחקו האחרון של "האמת". המבט שהיה לו בסוף משחק 6 היה כל כך כואב וראו עד כמה הוא היה שבור. אבל אנחנו פה לדבר על אטלנטה לא ? ההוקס מגיעים לראשונה לגמר אזורים אחרי שהם ירקו דם בסדרה מול הויזארדס, סדרה שבקלות הייתה יכולה ללכת לשבעה משחקים או אפילו לכיוון של הוויזארדס וההוכחה לכך היא שכל משחק מלבד המשחק השני נגמר בפער של 6 נקודות או פחות! 

ההוקס צריכים להעלות הילוך לקראת הסדרה מול הקאבס ולהתחיל להיראות כמו הקבוצה שלא הפסידה משחק בכל חודש ינואר אחרת אני לא רואה שזה יספיק מול הקאבס.
אטלנטה שוב הוכיחה שהיא קבוצה ללא סופרסטאר שמשתמשת בנשקים שיש לה בחוכמה. במצב של כדור אחרון לקאבס כולם יודעים מי ייקח את הזריקה, אבל במצב כמו במשחק 5, מי היה מהמר שדווקא דניס שרודר יקבל את הכדור האחרון ?

ולגבי הויזארדס, הם שוב מוצאים את עצמם צעד מהגמר האזורי אחרי שנתנו פייט אדיר לקבוצה שסיימה עם המאזן הטוב ביותר במזרח (השנה אטלנטה, בשנה שעברה אינדיאנה). אין להם הרבה מה לעשות, וויטמן ככל הנראה יישאר המאמן, ואפשר לומר שהם צריכים להתחזק, אבל במידה ופירס יפרוש, אני לא רואה דרך בה הם יצליחו להתחזק.

קאבס-בולס

במשפט אחד: הקאבס מגיעים לגמר האזורי ומסמנים וי על המטרה הראשונה שלהם, הבולס הגיעו לראשונה מזה כמה שנים עם סגל מלא לחודש מרץ, מה שלא עזר להם יותר מידי מול לברון והמעודדות

דיויד בלאט יכול להיות רגוע, העונה הראשונה שלו בתור מאמן ראשי בליגה לא תיגמר ככישלון טוטאלי, לברון החליט שהוא מנצח את הסדרה ולא משנה מה וזה בדיוק מה שקרה, עד כמה לברון דומיננטי ? במשחק 5 הוא הוביל את הקאבס בנקודות, אסיסטים, ריבאונדים, חטיפות, וחסימות (עם עוד שחקן), אני מבין שזה רק משחק אחד אבל זה בגדול סיפור הסדרה, לברון עשה מה שבא לו מתי שבא לו. הסגל הקצר של הקאבס הפך לקצר יותר אחרי הפציעה של לאב, קיירי שיחק עם כאבים על פי טענתו בכמה משחקים, וזו עוד צרה לבלאט.
בלאט חייב להתחיל להשתמש בכל הסגל ולא ב7-8 שחקנים אחרת הקאבס יפלו מהרגלים. הקאבס יקומו וייפלו על מה שלברון יעשה.
בלי לאב, עם קיירי מוגבל ובלי מאמן אמיתי שמקבל את ההחלטות הכל תלוי במספר 23. מתכון לכישלון ? או אולי לאליפות שבאמת תרשום אותו עם הגדולים (אך לא כגדול מכולם)?

לגבי הבולס, אחרי ההתפוצצות במשחק 6 במילווקי אני ציפיתי לסדרה של 7 משחקים, כפי שציינתי בתחילת הכתבה הם הגיעו עם סגל מלא בפעם בראשונה לחודש מרץ מזה כמה שנים וזה כמובן היה חייב להתאזן אז פאו גאסול נפצע והחמיץ כמה משחקים ונואה היה ה"רוי היברט" של שיקאגו ולא באמת הגיע לסדרה. נקודה חיובית היא שבאטלר הוכיח שהוא שחקן אדיר וזכה בצדק בשחקן המשתפר של השנה, ג'ימי שמר על לברון בצורה מעולה ב3-4, זה דבר לא רגיל בלבד, לדעתי רוב שחקני הליגה לא היו מצליחים לשמור על לברון משחק אחד כמו שהוא שמר עליו במשך 3-4.

ווריירס-גריזליס

במשפט אחד: קבוצת ההתקפה הטובה במערב (ובכל הליגה) פגשה את קבוצת ההגנה הטובה במערב (ואולי בכל הליגה ?). בניגוד למשפט המפורסם ("התקפה מנצחת משחקים, הגנה מנצחת סדרות") הפעם ההתקפה ניצחה.

סדרה שהבטיחה הרבה, וקיימה קצת פחות. אפילו בעונה הטובה ביותר בהיסטוריה של הווריירס ראיתי בגריזליס יריב שקול יותר, אני מוריד את הכובע בפני סטיב קר על המהלך הגאוני שבו הוא הציב את בוגוט לשמור על טוני אלן, זה היה פשוט שח-מט שלפי דעתי היה חלק בהצלחה של גולדן סטייט, המהלך הזה גרם לירידת דקות משמעותית אצל אלן (למשל: שיחק 15 דקות בלבד במשחק 4), עד אז אלן נראה כאיש מפתח בסדרה, האינטרנט היה מוצף בממים על השמירה שלו על קליי תומפסון.

עם כל זה, ממפיס עדיין הצליחה להשיג ניצחון באוקלנד, משהו די נדיר העונה בהתחשב שגולדן סטייט הפסידה עד אותו משחק רק 2 משחקי בית. עוד דבר שהרשים אותי זה העומק של גולדן סטייט. אני יודע שכתבו על זה כבר 1001 פעמים אבל זה פשוט מדהים שבכל יום כל שחקן יכול להפציץ עם קליי וסטף. איגודלה/בארנס/גרין/ליבינגסטון/בוגוט וספייטס, כל אחד מהשמות האלה יכול לתפוס יום התקפי גדול (בלי לדבר על ההגנה הנפלאה של חלקם). ולסיום שאלה, האם הגריזליס יכולים לאיים בשנה הבאה על התואר ? או שהם תמיד ישארו הקבוצה ה"פרווה" של הליגה ?

קליפרס-רוקטס

במשפט אחד: אני אפילו לא צריך משפט פה, רק מילה אחת-

CHOOOOOOOOOOOOOKE !

אם אתם מחפשים הסברים מדעיים למה שקרה בסדרה הזאת אני ממליץ לכם לחפש אותם במקום אחר, אין לי שום הסבר למה שראינו בחלקים מהסדרה. נראה אתכם מוצאים מישהו שיכול להסביר איך הרוקטס מנצחים 40-15 ברבע אחרון בלוס אנג'לס. הקליפרס שוב נחנקים ברגע האמת והשאלה איך הם יקומו מהמכה הקשה הזאת ?

לפני הפלייאוף שמענו ציטוטים כמו "השנה זו ההזדמנות האחרונה" מכריס פול, אחרי שהם עברו את הספרס הם כבר היו בטוחים שהם בגמר האזורי לפחות, אבל לפניהם עמדה חבורה קשוחה של לוחמים מטקסס בראשות אדם שנראה כמו איש מערות ומסוגל להמציא את הגלגל. הווארד חזר לחיים בסדרה הזאת, אמנם בסדרה מול דאלאס טייסון צ'אנדלר היה יריב קשוח אבל בשביל להוכיח את עצמו באמת הוא היה צריך לתת הצגות מול אחד הסנטרים הטובים בליגה וזה בדיוק מה שהוא עשה. ג'וש סמית' הוא שחקן אדיר, לפי דעתי הוא עשה את השינוי הגדול ביותר בין הקבוצה שהפסידה שלושה מתוך ארבע משחקים לבין זו שניצחה שלושה משחקים ברצף. בפני הרוקטס עומד אתגר גדול מאוד, אני לא רואה שום סרט בו הם מצליחים לנצח את גולדן סטייט בסדרה ללא ביתיות אבל אם יש להם יתרון אחד גדול על גולדן סטייט הוא בעמדת הסנטר, הווארד בכושרו הנוכחי יכול לעשות לבוגוט הכבד את המוות.