בקצרה, הספר, ככל שאכן יכתב, גם בעזרתכם, יכלול שלושה שערים המתארים את שלושת התקופות בהיסטוריה של ה-NBA בשילוב ההיסטוריה של ארה"ב והקשר בין השניים. כל שער ייפתח בהקדמה קצרה על התקופה בליגה ובארה"ב, ופרק על כל קבוצה שהוקמה בתקופה בה עוסק השער. דרך הפרקים הללו שיתארו את ההיסטוריה של הקבוצות מהקמתן ועד היום לרבות המעברים והשינויים שעברו והסיפורים המעניינים שלהן, אני מקווה לספר את סיפורו של הכדורסל בארה"ב בצורה מלאה ומעניינת.

אשמח מאוד להערות, כאן או בפרטי (המייל שלי: bloch.dore@gmail.com או בפייסבוק dore bloch), שיעזרו לשפר את הפרקים, מדובר בסה"כ בטיוטה ראשונה, שככל שהספר אכן יכתב תשתנה עוד פעמים רבות).

*

הפרק הנוכחי הינו הפרק השלישי שנכתב עד כה, לאור עומסים בעבודה וקושי לכתוב על הקבוצה הזאת וההיסטוריה המדכדכת למדי שלה, פרסום הפרק הזה יחולק לחלקים, נראה איך זה יזרום, להלן החלק הראשון.

*

ניו יורק ניקס – המקום שבו הכל התחיל

בשנות ה-40 הנוסחה המנצחת להקמת קבוצת NBA (שעדיין נקראה BAA), הייתה קבוצת כדורסל מכללות מצליחה, וזאת לאור הפופולאריות הגוברת של כדורסל הקולג'ים שתפס אז את מרכז הבמה בכדורסל, ופרנצ'ייז הוקי. לניו יורק היו את שניהם.

כזכור, הליגה הוקמה בפגישה במלון הקומדור בניו יורק מה שהופך את ניו יורק למקום שבו הכל התחיל, וזה זמן טוב להכיר דמות חדשה בסיפור המתגלגל שלנו של הקמת ה-NBA, הכירו את מקס קייס, כתב ספורט שהפך לעורך של הבוסטון אמריקאן בשנות ה-30. כשהוא נפגש עם וולטר בראון הזכור מהפרק על בוסטון, הוא הציג בפניו את הרעיון להקמת ליגה שתציג את שחקני הקולג' לאחר שיסיימו את חוק לימודיהם. כזכור, בראון הסתכל על זה כאפשרות להשיג הכנסה נוספת מאולמות ההוקי הריקים במרבית השנה, והפגשה בקומדור נקבעה.

קייס תכנן להפעיל את הקבוצה בעצמו ופנה לנד אייריש, נשיא המאדיסון סקוור גארדן, האולם המיתי שילווה אותנו לאורך כל הפרק הזה. אלא שלאייריש היו רעיונות אחרים, הוא הודיע שלפי החוקים של איגוד אולמות הספורט, המאדיסון סקוור גארדן צריך להיות הבעלים של כל קבוצה ששיחקה בו. קייס הציג את הצעתו, אבל הבעלים האחרים התרשמו יותר דווקא מההצעה של אייריש, ובעיקר ממשאביו הניכרים והוא זכה ברישיון להקים קבוצה.

אייריש חיפש שם שייצג את העיר ניו יורק, ולשם כך כינס מספר אנשי צוות וביצע הצבעה לבחירת שם. השם שנבחר היה knickerbockers. למי שתוהה, השם מתייחס למכנסיים שכופלו עד מתחת לברך, ע"י המהגרים ההולנדים שהגיעו ל"עולם החדש" במאה ה-17. סביב אותם מהגרים קמה וצמחה העיר ניו יורק, וקריקטורה של אבא Knicerbocker הפכה לסמל בולט בעיר. הניקס המשיכו למעשה מסורת, מאחר וב-1845, מאה שנה קודם לכן, קבוצת הבייסבול המאורגנת הראשונה נקראה Knickerbocker nine.

העשור הראשון – עידן לייפצ'יק

בחיפוש אחר מאמן אייריש פנה אל מאמנה המצליח של אוניברסיטת סנט ג'ון, ג'ו לפצ'יק במאי 1946, והמאמן הסכים בשמחה להצעה לאחר שאייריש הציע לו את השכר הגבוה ביותר בליגה.

לפצ'יק, יליד ניו יורק ובן למהגרים מצ'כיה, גדל הילדות קשה וסייע מגיל צעיר לפרנס את משפחתו בעבודות שונות, בגיל 15 הוא החל לשחק כדורסל עבור שכר, זאת לאחר שפרש מהלימודים בכיתה ח'. במקביל להשתתפותו במשחקי כדורסל עם קבוצות שונות במשחקי ראווה, הוא עבד במפעל וזאת עד גיל 19 אז החל להרוויח סכומי כסף שהספיקו לו כדי להתקיים מכדורסל בלבד. לפצ'יק הוגדר בהיכל התהילה על שם ג'יימס נייסמית', כאיש הגדול הזריז (agile) הראשון בתולדות המשחק. הוא כיכב בתולדות הסלטיקס המקוריים ששיחקו משחקי ראווה ברחבי ארה"ב בשנות ה-20, וזכה איתם בשתי אליפויות ABL ולאחר פירוק הקבוצה זכה בשתיים נוספות עם הקליבנלד רוזנבלומס.

כמאמן ליפצ'יק התפרסם בעיקר בחוסר היכולת שלו להתמודד עם לחץ. בגמר אליפות המכללות של 44 הוא התעלף מרוב לחץ במהלך המשחק. המשך הקריירה שלו לא הייתה טובה יותר במובן הזה, וליפצ'יק התעלף מספר פעמים, ואף חווה התקפי לב על המגרש עד שנאלץ לפרוש מאימון בגלל בעיות הלחץ מהן סבל. הוא נחשב למאמן שמתבסס על יכולת להעניק מוטיבציה לשחקניו, ופחות כמאמן טקטי.

ניו יורק היא המקום שבו הכל התחיל, לא רק במובן שבו נערכה אותה פגישה שבה נוסדה ליגת ה-BAA, אלא שהיא גם הייתה הקבוצה שרשמה את המשחק הראשון בהיסטוריה של הליגה, מול הקבוצה בעלת השם הקנדי להחריד: הטורונטו האסקיס, ובאולם בעל השם הקנדי להחריד: הטורונטו מייפל ליפ'ס גארדן, ב-1 בנובמבר 1946. 7,090 צופים הגיעו לחזות במשחק שבנו ניצחו הניקס בהנחיית המאמן ניל קוהלן, 68-66, כשליאו גוטליב מוביל את הקלעים עם 14 נקודות.

רגע, אבל חשבתי שאיך קוראים לו לפצ'יק היה המאמן הראשון של הקבוצה?

אז זהו שלא, לפצ'יק ביקש להישאר עונה נוספת בסנט ג'ון בתקווה לזכות בעוד אליפות אחת ואייריש שהיה כנראה במצב רוח נדיב הסכים להמתין למאמן עוד עונה אחת.

מכל מקום, 28% מהשדה ומשחק התקפה שלא היה מעורר השראה לא מנע מהניקס לסיים עם מאזן של 27-33 את עונת הבכורה שלהם, ולהגיע לפלייאוף לראשונה, ואף לעלות לסיבוב השני לאחר ניצחון 1-2 על הקליבלנד ראבלס. אלא ששם חיכו להם הפילדלפיה ווריורס, שהיו גדולים על הניקס וגברו עליהם 0-2.

לפצ'יק לקח את מקומו כמאמן ראשי בראשית עונת 47/48, והחל מייד בהנחלת סגנון המשחק המהיר שלו, כאשר לצורך העניין הוא מחתים שישה שחקנים חדשים ועל הדרך עושה היסטוריה.

ווטארו, "וואט", מיסאקה, יליד דצמבר 1923, נולד באוגדן יוטה לשני הורים ממוצא יפני. לאורך כל חייו סבל מיסאקה מאפלייה, ומחוסר סבלנות שאפיינו את התקופה, אבל עם הגיעו לגיל 18 המצב נהיה גרוע בהרבה.

ב-7 לדצמבר 1941 פתח הצבא היפני במתקפת פתע על הבסיס האמריקאי פרל הארבור שבהוואי. בתקיפה זו איבדה ארצות הברית תריסר ספינות מלחמה, 188 מטוסים ולא פחות מ-2,402 חייליםו אזרחים והאומה כולה נכנסה לאבל כבד. כדי להשלים את שיעור ההיסטוריה הקטן הזה, מלחמת העולם השנייה נפתחה ב-1939, מצד אחד עמדו מדינות הציר בראשות גרמניה, יפן ואיטליה ומהעבר השני בעלות הברית – אנגליה, צרפת וברית המועצות. ארה"ב התחילה לעבור אט אט בהנהגת הנשיא פרנקלין רוזוולט ממדיניות של בדלנות מהעולם, למדיניות של מעורבות. ב-1941 ארה"ב אומנם תמכה בבעלות הברית כלכלית אבל לא לקחה חלק פעיל במלחמה.

המתקפה של היפנים הייתה הפעולה שדחפה את האמריקאים באופן סופי להיכנס למלחמת העולם השנייה, ולדעת מרבית ההיסטוריונים להכריע אותה. תוצאה נוספת של הפעולה הייתה גל חסר תקדים של שנאה כלפי יפנים אזרחי ארה"ב. הנשיא רוזוולט חתם על ההצהרה הנשיאותית מספר 2527 שהתייחסה לנתני מדינות אויב ובעקבותיה נערכו פשיטות על בתים רבים ומאות אזרחים זרים נעצרו.  הפעולות נגד האזרחים היפנים הלכו והחריפו וב-3 במאי נקבע צו להרחקת אזרחים שקבע כי אזרחים ממוצא יפני נדרשים להתייצב במרכזי כינוס עד למעברם למחנות עקורים. יותר מ-112,000 איש נעקרו במסגרת פעולה זו, יותר מ-2/3 מהם אזרחי ארצות הברית מלידה. רק ב-1944 אישר הממשל לעקורים להתחיל לחזור לבתיהם.

באקלים הזה, אין להתפלא על הציטוט הבא ממגזין אוניברסיטת יוטה: "מיסאקה לא זכה לקבל שירות במסעדות, ואנשים התחמקו ממנו ברחובות". כל האמור לא מנע ממנו להוביל את נבחרת התיכון שלו לאליפות האזורית ב-1941. משם המשיך לקריירת מכללות משגשגת שהגיעה עד כדי זכייה באליפות המכללות בעונת 43-44. לאחר שנתיים של שירות צבאי במאמץ המלחמתי למען ארצו, מיסאקה חזר לאוניברסיטה והמשיך להפגין יכולת גבוהה. היכולת הזאת משכה את תשומת ליבם של הניקס שבחרו בו בדראפט של 1947, הופעת בכורה היסטורית לשחקן שאינו לבן בליגת ה-BAA.

מיסאקה שיחק רק שלושה משחקים בהם קלע 7 נקודות עבור הניקס לפני שנחתך מהקבוצה, לפי עדותו שלו בלי כל קשר להפליה מסוג כלשהו. הוא סירב להצטרף להארלם גלובטרוטרס וביכר קריירה של מהנדס ביוטה. למרות שקריירת הכדורסל שלו לא הרקיעה שחקים מיסאקה יהיה לנצח חלק חשוב מההיסטוריה של הניו יורק ניקס, הכדורסל המקצועני ויחסי הגזע המורכבים בארה"ב.

בשלושת העונות שבהן פעלה ליגת ה-BAA הניקס הגיעו לפלייאוף אבל לא הצליחו להותיר חותם של ממש ולהעפיל לגמר הפלייאוף. מה שיכל לשנות את גורלם היה הבכירה של דולף שייס, הול אף פיימר עתידי, בדראפט של 1948, אבל הניקס לא התרשמו מכשרונו של השחקן על אף שבחרו בו בדראפט וויתרו עליו, וכך גם בעונת 49-50, עונתה הראשונה של ה-NBA לא השכילה הקבוצה מהתפוח הגדול לעלות לגמר.

לפני עונת 50/51 עשתה הניקס היסטוריה נוספת בהקשר ליחסי הגזע בארה"ב, כשקיבלה לשורותיה את נתנאל קליפטון, כוכב הגלובטרוטרס לשעבר, שהצטרף לקבוצה כאחד מהשחקנים השחורים המקצוענים הראשונים בהיסטוריה של הליגה. הפלייאוף של אותה עונה היה דרמטי במיוחד והמוצלח ביותר של הניקס עד אז. בסיבוב הראשון הדהימה ניו יורק את בוסטון עם ניצחון 0-2, והפעם הם הצליחו לגבור גם על הסירקיוז נשיונלש כדי לעלות לגמר לראשונה בתולדותיהם. בגמר מצאו את עצמם הניקס בפיגור 0-3 מול סירקיוז. שלושה ניצחונות רצופים החזירו אותם לתמונה, והם היו רחוקים רק 4 נקודות מלעשות היסטוריה שלא תשוחזר שוב עד היום – חזרה מפיגור 0-3 בסידרת הטוב מ-7.

בשנתיים הבאות התרחש תסריט דומה: ניצחונות מרשימים על בוסטון, עלייה לגמר, והפסד שובר לב שמנע מהקבוצה אליפות ראשונה, בפעמיים האחרונות מול המיניאפוליס לייקרס.

בעונת 53/54 התנהל הפלייאוף בשיטה שונה, כששלוש קבוצות מכל איזור מעפילות לפלייאוף וכל קבוצה משחקת פעמיים מול כל אחת משתי הקבוצות האחרות שעלו עימה באותו איזור. הניקס הפסידו את כל ארבעת המשחקים באותה העונה ולא העפילו לגמר האזורי.

גם בעונה שלאחר מכן מצאו את עצמם הניקס מודחים בסיבוב הראשון, וכאשר עונה לאחר מכן הם כשלו לראשונה מלהעפיל לפלייאוף, לאחר שהפסידו בשובר שוויון לסירקיוז. סיימו את עידן ליפצ'יק בקבוצה והוא סיים את תפקידו באמצע אותה העונה, כאמור בגלל בעיות לחץ.

רק לאחר עזיבתו היה ניתן להיווכח באופן מלא עד כמה השפעתו הייתה גדולה. ליפ'ציק תואר כאיש פרוע על הקווים, כשהוא צורח שובר כיסאות וזורק חפצים שונים באוויר, אלה אולי לא פעולות סטנדרטיות בכדורסל של ימינו, אבל הם הובילו את הניקס ל-3 גמרים ועשור נפלא, ובלעדיו ההתדרדרות הייתה מהירה וקשה.

העשור האבוד:

לאחר עשר שנים רצופות של הופעה בפלייאוף, הגיע עשור שבו הניקס הופיעו בפלייאוף פעם אחת בלבד. משחקם של הניקס התאפיין במשחק מהיר, הרבה התקפה ומעט הגנה, מה שבא לידי ביטוי במקום ראשון בכמות הנקודות למשחק בעונת 57/58, לצד סיום במקום האחרון בליגה בפעם השלישית ברציפות.

בעונת 58/59 הגיעו הניקס לפלייאוף בפעם היחידה בעשור האבוד. בעונה שבה ריצ'י גווארין קלע 57 נקודות במשחק מול סירקיוז, והפך לראשון בתולדות המועדון שקולע מעל 50 למשחק, גווארין גדל בניו יורק, כמו מרבית השחקנים ששיחקו בניקס באותה תקופה שבה קבוצות נתנו לבחור שחקנים מהאזור של הקבוצה.

המקרה של ריצ'י גווארין הוא אחד הבודדים שבהם עיכוב בקריירה כתוצאה מגיוס לצבא הועיל לשחקן ולא הזיק לו. כמו לא מעט שחקנים אחרים בדורו, הוא היה צריך להמתין עד שהצטרף לניקס עד שיסיים שירות של שנתיים בחיל הנחתים. עד אותה העת הוא שיחק לרוב כסנטר במשחקי התיכון והקולג', אבל גווארין הבין בעצמו שלאור העובדה שהוא הפסיק לגבוה, ולאור יכולותיו הוא יהיה טוב יותר דווקא בעמדת השוטינג גארד. וכך השחקן שכבר נהנה מיכולות ריבאונד טובות, כוח מתפרץ ויכולת מסירה, ניצל את הזמן הפנוי שהיה לו במהלך השירות בין השנתיים כדי לעבוד על יכולת הקליעה שלו.

כשהגיע לליגה הראה גווארין שהוא יכל להפציץ מכל טווח, גם מבחוץ, והוא היה אחד המוסרים הטובים בליגה (החזיק בשיא האסיסטים של הניקס בזמנו עם 21). אבל התקופה שלו בניקס התאחדה עם תקופת השפל של הקבוצה, וכדי להגיע להצלחה קבוצתית הוא נאלץ לנדוד להוקס, בהתחלה בסנט לואיס ובהמשך באטלנטה שם שימש כשחקן במשך 8 עונות, עוד 6 כמאמן שחקן ועוד 2 כמאמן בלבד ואף זכה בתואר מאמן השנה ב-1968.

ההגנה של הניקס הייתה גם הכר הפורה שעליו צמח משחק ה-100 נקודות של וילט צ'מברלין שתואר בהרחבה בפרק העוסק בגולדן סטייט ובוילט עצמו, כששנה קודם לכן אלג'ין ביילור קלע 71 נקודות מול הניקס בפריביו לאותו משחק 100 נקודות מפורסם.

בדיעבד, עונת 64/65 הייתה עונת המפנה של ניו יורק. הקבוצה הציגה סמל חדש שבו השם המקוצר – הניקס, אבל השינוי האמיתי הגיע מהדראפט. בתחילת העונה בחרו הניקס בסנטר וויליס ריד.

ריד נולד בלואיזיאנה בשנת 42 בתקופת ההפרדה הגזעית בדרום העמוק. הוריו דאגו שהוא יזכה להשכלה וכבר בגיל צעיר הוא גילה יכולות אתלטיות ושיחק כדורסל עבור התיכון המקומי. באופן מדהים ריד נבחר בדראפט רק בסיבוב השני, במקום ה-8, לאחר שהניקס שבחרו ראשונים בחרו את ג'ים בארנס בסיבוב הראשון.

ריד נתן אימפקט מיידי כשזכה בתואר רוקי העונה אבל הקבוצה לא הצליחה להעפיל לפלייאוף, גם בעונה לאחר מכן הניקס נשארו בחוץ וסיימו את העשור האבוד שלהם, אבל עם וויליס ריד הם היו רחוקים אדם אחד מחזרה לרלבנטיות במאבקי הצמרת של הליגה. לאדם הזה קראו רד הולצמן.