*כל מה שנכתב כאן הוא סובייקטיבי לחלוטין – הזיה פרטית שלי
כל אחד מאיתנו, או כמעט כל אחד מאיתנו, אוהב שחקן מסוים. כמעט כולנו משתוקקים לפגוש, לגעת, רק לטעום לשנייה אחת את מושא הערצתנו. לפעמים זו אהבה טבעית, קולחת, ללא מעצורים וללא כל ספק. אהבה שבה אתה תתעלם מהמציאות לחלוטין שרוי בקסמיו של השחקן (לפרטים על איך עושים את זה – מנחם).
לעניות דעתי, מלבד סגנון משחקו של השחקן המדומיין והאהוב שלנו, הקבוצה שבה הוא משחק, בחירת הזריקות שלו, הסטטיסטיקה שלו או בקיצור "השחקן על המגרש ובאנאליטיקס", הצופה, או המעריץ, רואה בשחקן גם את אופיו של המיליונר. לדעתי, כשאהבה היא מהסוג הנ"ל, אפשר לראות בשחקן, כמעט בכל שחקן – דרך הראיונות שלו בתקשורת, דרך המילים שלו ואיך הוא אומר אותן, דרך תפיסת עולמו ואחד האהובים אלי – דרך כתבות צבע ואפילו אפילו דרך שפת הגוף שלו – את אופיו.
אגב, אני מאמין שלאלוהים בכבודו ובעצמו, הלוא הוא מייקל ג'ורדן, יש מעט מאוד אנשים שאוהבים אותו "אהבת אמת", או מעריצים אותו "הערצת אמת", אם תרצו. למה? כי כשמסתכלים רגע על האופי שלו רואים אדם די, איך לומר זאת בעדינות… חרא – שחצן ויהיר, לא מוכן להודות בטעויותיו, מהמר כפייתי עם מעט שליטה עצמית. מעין "מאפיונר" קטן. הוא שחקן שמדהים ומהמם אותך על המגרש ולפעמים גם מהמם אותך (בקונוטציה ניטרלית – לא לטובה ולא לרעה – פשוט להפתעה) מחוץ למגרש, ודי ברור שרוב העולם מעריץ אותו/מתרשם ממנו, אך רוב האנשים לא מעריצים אותו "הערצת אמת".
בליגה של היום, יש שחקנים רבים שאפשר להעריץ בדרגה גבוהה. בחיינו האישיים, לכולנו יש את האנשים שאנו אוהבים אותם, את האנשים שתכונות האופי שלהם הוא משהו שאנחנו מאוד מעריכים. למצוא שחקן אהוב, זה כמעט כמו מציאת בת (או בן) זוג – אנחנו מחפשים דברים שבאמת חשובים לנו בבן – האדם שמולנו וככל שיש לנו פרטים רבים יותר – הרי זה משובח וכך, לדעתי, אנו צריכים לעשות גם בשחקנים שעימם אנחנו מבלים לילות כלילות.
(לפני שאתם קוראים את הפסקה הזו, אנא מכם – חזרו לרגע למה שכתוב למעלה באותיות גדולות ומודגשות). האנשים שמעריכים תמימות וחיי שגרה, שגרתיים ושלווים – ילכו עם קארי. אלה שמעריכים פרפקציוניזם ושאיפה לשלמות ומעריכים את הדחף לשפר את הצצדים החלשים – לברון. אלה מכם המעריכים צניעות, הערכה עצמית אובייקטיבית (מצרך מאוד נדיר בימים אלו) יילכו עם טים דאנקן. אלה המעריכים בחורים חיובים, נחמדים, שאכפת להם משאר חבריהם (מומי, תלמד אותם איך קוראים להם – פראיירים) – לדעתי ילכו עם פול. אלה שמעריכים חוש הומור לעומת זאת, ואת הגישה ש"החיים הם קרנבל אחד גדול" ולא צריך לקחת הכל ברצינות – הווארד הוא האיש שלהם. אלה המעריכים מוסר עבודה גבוהה וכוח רצון ילכו עם קובי או לחלופין עם ווסטברוק. אלה המזוכיסטים ילכו כמובן עם הניקס. אפשר להמשיך את הרשימה הזו עד שהארדן יקצץ את הזקן.
אני? אני עם רוז. בגלל היושרה שלו וכן בגלל שהוא די נחבא אל הכלים – הוא לא הבחור הכי מתוחכם, הוא לא הכי נחמד והכי פרפקציוניסט – אבל לדעתי, הוא ישר כסרגל וכמו כן לא עושה עניינים כשלא צריך. ואני מעריך זאת – גם בחיי האישיים וגם באנשים סביבי.
איך הצופה הממוצע קולט אופי של שחקן? לא ממש ברור – כפי שכתבתי למעלה והדגשתי במהלך כל הקטע – זו ההגדרה של סובייקטיביות. למרות זאת, אפשר להגיד שצריך לנסות לראות כמה שיותר דברים שציינתי באחת הפסקאות הקודמות – מסתכלים על כל פרט קטן בהתנהלות שלו, גם על המגרש ובעיקר מחוצה לו. אם יוצאים, רק לרגע קטן מהעניינים של אוהד כדורסל ומנסים להסתכל מעט מעיניים אחרות ודייקניות יותר אפשר לראות את הדברים הללו.
כמובן, שלכל שחקן יש תכונות שליליות רבות ואת זה, לעין האנושית הרבה יותר קל לקלוט לצערנו. זה כמובן, גם דבר שמרתק לראות על השחקנים – כל אחד רואה דברים אחרים כשליליים וכל אחד שם דגש על דברים אחרים. אחד ישנא את קובי בגלל "האגואיזם שלו" (כך יקרא לזה) והשני יאהב את קובי בגלל "הווינריות שלו" (כך הוא יקרא לזה). יש מקרים שאפילו נסכים שיש לשחקן אותה תכונה, אך עדיין כל אחד יחשוב אחרת לגבי מיקומה על המגנט.
אני מאמין, שקשה להחזיק ביותר משחקן אחד במצב צבירה של "אהדה טוטאלית", "הערצת/אהבת אמת", או כל שם אחר שניתן לזה. אני מאמין גם, שללא מעט מאיתנו, יש שחקן אחד לפחות שאנו יכולים לקרוא לו "שנוא נפשנו". וכך, לאט לאט ובלי ששמים לב – נוצרת לנו מעין סדרת מתח – עם אויבים, אהובים, ידידים – או סתם מכרים. בכל מקרה, אני חושב, באופן אישי, שזה מעשיר מאוד את החוויה ונותן אספקט אחר של אהדה למשחק שאנו כה אוהבים.
אחלה פוסט יונתן
האיש שלי בליגה כיום הוא קווין דוראנט
סטפון קארי מס 2
את קובי הפסקתי להעריץ לאחר תקרית האונס בקולורדו
מידן מה נסגר איתך? אני חושש שאתה התבלבלת
עשית קצת השטחה של הדמויות, כאילו הן פוסטר. "תמימות וחיי שגרה" לקארי כי הוא נראה ילד?
עשרים שנה אחורה היית כותב על סטוקטון שהוא פקיד (והוא דווקא היה שיט הד לא קטן) ועל קרל מלון שהוא נהג משאית.
דווקא לא ממש בקשר לקארי – זה בעיקר מראיונות שראיתי איתו ובמיוחד אחד ספציפי שם הוא (ואישתו) אומר כמה זה מטורף שאלה חייו ואישתו אומרת ש״משחק עם ביתו בת השנתיים בקוביות זה בילוי מסעיר עבורו״ ובאופן כללי רואים שהמעמד הזה לא טבעי בשבילו. אבל שוב, זה סובייקטיבי.
אני שמחה שאתה ענית קודם, כי פחדתי להצטייר כמו גרופית של סטף..
אתה ראית ראיונות, אני צפיתי פעם בבלוג משותף שלו ושל אשתו (מישהו עדיין מפקפק בעצם היותי נקבה?:)) ומדובר באיש משפחה למופת, עם רגליים נטועות בקרקע שפסגת שאיפותיו היא ערב במטבח עם אשתו.
כדי להציל את כבודי אני אוסיף שראיתי כתבה על האימונים שהוא עורך והיה קטע אחד שבו הראו איך הוא מכדרר ביד אחד וביד השניה מעביר מסירות שונות. זה היה מרהיב, על גבול הקרקסי.
אז אני שמח שכתבתי "קצת", כי בקריאה שניה נראה שמה שכתבתי קצת בוטה. וזה הדבר האחרון שאני רוצה לעשות לכותבים המעולים באתר המהולל הזה.
יופי של פוסט, אני הכי אוהב את האסלם, וויד ודיאו
יונתן, כל הכבוד על הפוסט הבוגר והמצויין לתלמיד תיכון כמוך.
כמעט כל מה שאמרת על רוז הוא נכון, וכך גם אפיינתי אותו בפוסט שלי.
הדבר המאכזב ביותר הוא לאהוד שחקן ואז מתבררים דברים שליליים עליו. או שחקן שהיה מצויין ונפלא במעמד אחד, והוא פשוט נפל במעמד אחר (קווין מקהייל).
חייבים גם לזכור שאנחנו לא תמיד מכירים את השחקן אלא מהכתיבה עליו ומהאפקט שבמשחקו, אך בתור אדם הוא עלול להיות אחר לחלוטין. אז חשוב לשמור על פרופורציה ותמיד להיות מוכן לאכזבה.
עבורי אחד השחקנים החביבים ביותר, הישרים ביותר, המצחיקים ביותר, אבל גם החכמים ביותר הוא שאקיל אוניל. צ'ארלס בארקלי היה פעם כזה ובמידה רבה גם נשאר, אףך כמה יציאות שלו כאנליסט די שקוממו אותי.
אגב, דווקא לברון הוא טיפוס על הכיפאק עם עתונאים. הוא תמיד מכבד עתונאי, מדבר יפה, עונה לעניין. אני מכיר אותו מחדר ההלבשה של ההיט, ולכל אלה שלא סובלים אותו חובה לומר שהוא חבר מאדנאמן, ומכבד עתונאים – אפילו הפחות 'גדולים ו-'חשובים'. יש לו חיוך טוב, ובחדר ההלבשה הוא על הכיפאק
קפצו לי כולכם אבל אני חולה על לברון! ומנחם היום 2-2 בעז״ה
כל הילדים קופצים רוקדים
לכל אחד בעולם הזה יש על מה לעבוד, יותר מזה כשהייתי צעיר
חשבתי שיש אנשים שטובים או מתאימים לסביבה שלי עד הסוף.
גיליתי שלכל אחד יש נטיה מנטלית מוגבלת.
לא נעים לגלות כמו בת זוג חדשה או שחקן חדש או קולגה לעבודה
שאנו אומרים אוו כמה טוב שהם בסביבתי, אח"כ מתגלות הבעיות
וגם חלק מהבעיה היא אנחנו שרוצים עולם מושלם ומצפים מסובבנו
להתנהג על פי אמות המידה שלנו.
פוסט מצויין ומהיותר מעניינים!!!
כתב הגנה על מייקל: מסביבו שרצו הרבה כרישים שרצו נתח מהצלחתו,
מייקל היה חייב להיות חזק ולשים להם גבולות אז הוא הוציא את הצד
הקשוח והמגן, והצטייר כמי שלא כדי לסדר אותו.
מעולם הוא לא אמר שהוא הכי טוב בעולם, ברגע שמאמן היריבה אמר
שהוא כבר לא טוב לחדור לסל מייקל שתק ותפר אותו היותר מ30 נק
עם כניסה לסל.
הוא תרם יותר מ100 מיליון דולר, הרבה יותר.
הוא דרש מחבריו יותר (מקרה קטש כמאמן שהיה חבר של שחקניו
והם זלזלו שהפילו את מכבי ואחריו עם אותו סגל מאמן שפשוט דרש
הפחיד יותר את השחקנים והצליחו מאד).
היראה למייקל הוציאה שחקנים ביינונים לכוכבים.
אז הוא הימר קצת בדיוק כמוכם שמהמרים לפני כל משחק
ואם היה לכם המון כסף הייתם אולי גם מהמרים.
היום הוא לא מהמר, ותורם למאות אגודות, אוי ואבוי אם היה
מצטייר כאדם חלש הין טורפים אותו ואת הונו.
פראגו אמר שהוא הכי טוב באירופה וישב בצאסקא על הספסל.
רוז אמר שהוא הכי טוב בעולם ולהגנתו אומר שיתכן ואמר את זה
מתוך חשיבהחיובית מאיזה קליפ שראיתי, לא בטוח שזה מה שהיה בראשו.
כלומר האמונה וההדמיה שאנו טובים תשפיע עלינו.
אברהם ארנן מקים יחידת סיירת מטכל אמר שאדם הוא כמו הר
מרחוק הוא נראה ענק ומרשים אבל ככל שמתקרבים רואים את האמת.
אני כבר הפסקתי להתבאס על שחקנים. אבל זה בהחלט חיובי שיש לנו הרים שאפשר ללמוד מהם
סחתיין על המקורות שלך
טוב הפוסט. בקשר לפסקה האחרונה אישתי כל הזמן אומרת שהספורט זה הטלנובלה שלנו..
אני אוהב את פול גורג ובאטלר. שניים קשוחים כאלו שלא התכוונו להיות סופרסטארים ודרך עבודה קשה והגנה הפכו להיות. אז זה גם בגלל האופי שציינת אבל נראה לי שזה גם בגלל השחקן שהייתי רוצה להיות אם הייתי נהיה שחקן.. או לפחות לשחק בקבוצה שהם הכוכבים שלהם.
אתם יכולים לנחש לבד מי האיש שלי… והאמת זה היה סוג של ממבט ראשון, רק אחר כך נחשפתי גם לאישיות (מעוררת ההערצה) שלו
אבל לדעתי, דווקא בגלל ההערצה שלנו לשחקנים האהובים עלינו, אנחנו יותר מודעים לחסרונות שלהם ויותר מבקרים אותם. מצד שני נהיה הראשונים לשבח ולהלל אותם.
נאש וגינובלי
מצטער אבל אילו שטויות..
אוהד מתאהב בשחקן בגלל סגנון המשחק שלו ותו לא..
אני למשל אוהב במיוחד שחקנים אתלטים וזריזים שאוהבים לחדור לצבע; וסטברוק, וויד, הארדן, וול..
מסכים, הרי מאוחרי כל שחקן היום יש שרשרת של יחסי ציבור (ע"ע לברון) שתלויה בספונסרים וכל הכוכבים לא יכולים לעשות ככול העולה על רוחם, ונא לחסוך לי על הבולשיט של תרומות, בארה"ב התרומות הם מוכרות במס אז יש סיבה למה המון עשירים תורמים, ומבחינתי מי שתורם ודואג שידעו על זה, משהו לא מסתדר לי עם זה.
וכן לדעתי הכל קם ונגמר באופי השחקן במגרש, כל מה שקורה מעבר לזה מענין את קצה השערה (וברוב המקרה לא ממש תואם את המציאות).
מנחם העיר על זה שגאסול היום לא שיחק, אז הנה סיבה טובה לא למה השתגעתי עליו בימי הלייקרס – הרגשת שהוא לא נותן את כל כולו. כנ"ל מיסטר הווארד שאני מאושר שהוא לא עימנו.
חשפת את עצמך כאיש הלייקרס. צפה להשתלחויות נזעמות
סליחה יונתן
אבל כל נטייה להעריך אופי של אדם בגלל שראית אותו פעמיים בשבוע שעתיים משחק כדורסל ולפעמים עוד חצי שעה של יחסי ציבור
זה שווה ערך לילדה שמעריצה את ג'סטין ביבר
אפשר להעריץ יכולת של שחקן,כל דבר אחר זה יומרנות שטחית לא מבוססת ואפילו ילדותית(אם כי הגיונית פסיכולגית-טבע האדם זה לחפש רול מודלס)
לשלושת המגיבים האחרונים:
ראשית, אמרתי שזו הזיה פרטית שלי.
שנית, אני לא יודע מה איתכם, אבל כשאני פוגש אדם למשך 5 דקות, אני יכול לנחש את תכונות האופי שלו, ובדרך כלל – אני לא מחטיא. שעות של ראיונות יכולים לספק תחליף טוב. סתם דוגמא: תראו רגע את נאום ה-MVP של קארי (לא ראיתי את הסרטון הספציפי הזה – האינטרנט שלי לא עובד טוב). http://youtu.be/wJ9s2cPAIck רואים (לפחות בזה שאני ראיתי) שהוא מוחא כפיים לא בזמן ובצורה מוזרה – למה זה? כי הוא לחוץ. הוא לא איש במה טבעי כמו דריימון גרין למשל, שמציק לו בראיון ה-MVP.
"כשאני פוגש אדם למשך 5 דקות, אני יכול לנחש את תכונות האופי שלו,"
LOL
אני שרוף על ג'ינובילי