***********************

לצערי הרב לא אהיה אתכם משך הבלוגים החיים של הערב (לפחות הראשון שבהם). בתי אפרת הזמינה לכבודי ל-"יום האם" את כל חבריה הישראלים באטלנטה, ויהיה לנו אחה"צ מטרף של שישליקים וקבבים, ובריכה מחוממת. אולי אכנס מדי פעם עם בגד ים רטוב הביתה לראות מה קורה, אבל לא בטוח. אז תיהנו, ולהשתמע יותא מאוחר!

*********************

אני כותב זאת ללא רגישות, סנטימנטליות, אמוציונליות, התרגשות, פגיעות במשהו או במישהו, או שמחה לאיד (גיא, 'איד' או 'עיד', ומאיפה זה בא בכלל?):

הלילה שיקגו מנצחת ועושה 3-1. ביום שני ממפיס מנצחת ועושה 3-1. אח"כ קליבלנד וגולדן סטייט מנצחות אחד בבית ל-3-2, ואז שיקגו וממפיס מנצחות שוב בבית והסיפור ניגמר בדיוק כפי שנבאתי כשהיה 1-1: 4-2 לבולס, ו-4-2 לגריזליס.

את הבתים השניים של הפלייאוף אני אפילו לא מכניס למשוואה כי לקליפרס, לרוקטס, להאוקס, או לויזרדס אליפות המערב או אליפות המזרח הוא היעד הרחוק ביותר שהן יכולות לצפות לו, ובכלל – עבורן אליפות מערב או אליפות מזרח תספקנה את כל מאווייהן לעונה זו.

תראו. אף פעם, אפילו לא פעם אחת טענתי שאני יותר חכם מכם. את התואר PH.D קבלתי לא בגלל אינטיליגנציה גבוהה אלא בגלל ארסיות, חריפות, שנינות, ערמומיות, ממולחיות. אף פעם לא אינטליגנציה. פשוט הייתי ממזר מספיק לנחש מה ישאלו אותי, כיצד למרוח דברים, וכיצד לנבא מה הולך לקרות.

אז אני לא יותר חכם מאף אחד כאן (מלבד כמובן K-700 שהיעלמותו מהאתר היא אחד הדברים המוזרים שקרו לי באתר הזה בשמונה שנים). מה שכן – אני מנוסה יותר מכולכם,  ידען יותר מכולכם, והעיקר מסוגל לחבר לברון + קיירי < או > מדריק רוז וג'ימי באטלר טוב מכולכם,

אז הדידקטיה להלילה היא נצחון שוורי. מחר אסביר אותו דבר בקשר לדובים.

הערב אנחנו מגיעים לערב נוסף בו הכל – יותר מדי – מוטל על שכמו וגבו של לברון ג'יימס.

לדעתי הוא די שרוף: תראו מה עבר עליו בקיץ שעבר: שריפת גשרים…חציית גבול כמה מדינות (מי יודע כמה?) כדי להגיע למדינה בה נולד והוא מחשיב כביתו – אוהיו…פרידה מחבריו הטובים ביותר דוויין ווייד וכריס בוש (שעדיין לא מדבר איתו)…הרמת טלפון לפט ריילי…מכירת ארמון…מעבר מגן עדן של חופים ויאכטות לעיר כחולה ומעשנת מלאת פיח של בתי חרושת השוכנת כאילו במרכז מפרץ חיפה…משחק תחת מאמן חדש שלא אימן יום אחד ב-NBA, ובנוסף לכל הצרות הוא יהודי/ישראלי…צוות שחקנים חדש…שיטת משחק חדשה.

והכל עם הרגשת חובה שעליו לעשות זאת העונה. לא בעונה הבאה! העונה. המעבר היה לא רק מקצועי – – הוא היה סנטימנטלי ומחייב, כשהמילה היחידה שלא השתנתה ממיאמי לקליבלנד היא "CHAMPIONSHIP”.

הסנטימנטים מאז פגו. הרגשיות נעלמה. הרומנטיות שבמעבר היא זכרון למשוררים ואנשי רוח כמולי ומומי.

מה שנשאר היא האמת הקרה: פיגור 2-1. משחק חוץ נוסף. קווין לאב באזרחי. אולי מולי יכול לכתוב לנו על ההרגשה המנטלית של הקבוצה בכלל ולברון בפרט. והפגור לא בא בהדרגה. נו סיר. הוא בא בחלקיק השנייה, עם סל שהוא יותר מזל משכל ויכולת, אבל בדפיציט 2-1 לא כתוב "הפסד בגלל סל שכתוב עליו יותר מזל משכל". ה-2-1 הוא קר מקרח, והחובה לשחק הלילה נגד קהל עויין היא קרה מקרחון. גם הידע שמהפסד הלילה לא תהיה חזרה, בדיוק כפי שהשכל הישר והממולחות שבי הסיקו.

כולם יודעים שהקאבליירס הם לא רק לברון ג'יימס, אבל הרגשתי היא שהוא לא היה בודד כזה בכל ימי חייו. בסיבוב הראשון בקליבלנד, כשהוא היה עדיין צעיר טירון בעל שערות ב-2007 איש לא ציפה ממנו לגבור על הספארס בגמר. ב-2009 נגד המג'יק היה לו שקיל אונ'יל, אילגאוקאס ז'ירונאס, אנטואן ג'מיסון, ג'יי ג'יי היקסון, ואנטוני פרקר – כולם וותיקים משופשפים – לעזור לו. זה לא היה "לברון נגד המג'יק"; זה היה קליבלנד נגד המג'יק.

הפעם? ללא קווין לאב, שותפיו הם איזה אוסטראלי המתאים לאירופה, רוסי שאיש לא הצליח לתהות או לבהות על קנקנו  (גיא, מה זה הדבר הזה?), וצעיר מצויין בשם קיירי אירוינג שלמעשה לברון לא יכול לסמוך עליו כי הוא סומך על לברון, ובנוסף, הוא לפתע הפך לבלתי אפקטיבי ו-PUNCHLESS. הסיבה? הוא משחק על כף רגל פגועה. הוא גבר שלא יוציא מילה בנידון. לא התלונן אף פעם אחת, אבל הוא אף פעם – אף פעם! – לא יקלע במשחק 3 מ-13 ל-11 נקודות ו-0 אסיסטים על רגל בריאה.

במיאמי תמיד היו ללברון את דוויין ווייד וכריס בוש, שלא לדבר על האחרים. זה אף פעם לא היה "לברון נגד סן אנטוניו".

אז הערב – ובהמשך – לברון נשאר בודד במערכה. ה-BIG THREE הפכו ל-BIG ONE, וה-BIG ONE פתאום מעדיף לזרוק לבנים מדאונטאון במקום להיכנס לסל כמו במשחק הראשון. הוא קלע 27 נק' עם 14 אסיסטים – סטטיסטיקה מקובלת – אבל הוא החמיץ 17 מ-25 זריקות כש-11 מהן באות מטולידו, אוהיו.

אתם רוצים שאודיע לכם מה הוא אחוז קליעתו מאגם ארי בפלייאוף? הוא חמש משלושים ושניים – שוב, 5 מ-32 –  15.6% מה- 3! אז למה הוא מתעקש להמשיך להשליך לבנים משם רק לאלוהי הבניין פתרונים. גם מהפארקט הוא באחוז הנמוך ביותר שהיה לו מאז החל לשחק בפלייאוף עם 43.4%, ו-77.6% מהקו.

למה? כי הוא סומך על ISOLATION יותר מאי-פעם. במילים אחרות הוא סומך פחות מאי-פעם על חבריו על הפארקט. יותר מ-35% ממצביו – באם הוא קולע או מחמיץ – באים מ-ISOLATION. האחוז הגבוה של מייקל ג'ורדן אי פעם היה 29% מ-ISOLATION!!!. מה שהדבר אומר מומי, שה שלברון מסתמך יותר מאלוהים על 'אחד-על-אחד'. אתה מבין מומי על מה אני מדבר כאן?

הסיבה הוא לא רק לברון ג'יימס. הסיבה היא כמובן שהוא נישמר ע"י אחד ממגיני הפרימטר הטובים בליגה – ג'ימי באטלר.

והסיבה השנייה היא דריק רוז.

קשה להסביר כמה קוטבי היה רוז בעירו בארבע השנים האחרונות.

מצד אחד הוא היה אליל הצעירים בעיר. מצד שני הרבה בשיקגו התלוננו על חוזהו הענק. הוא היה בריא – פצוע; בריא – פצוע; בריא – פצוע. בגלל זה הוא היה טוב – גרוע; טוב – גרוע; טוב – גרוע.

הוא יכול להיות הדמות ה-EMPATHETIC האולטימטיבית, או הפוסטר-בוי של העיר. הוא יכול TO PUSH או TO PULL את הבולס לכל כיוון. היו שטענו שהוא "לא כל כך פצוע" אבל עתה הוא "מפחד לשחק בכל היכולת כי הוא חושש להיפצע שוב".

בקיצור ולעניין, קומראדים, מאז הוא קרע את ה-ACL שלו הוא הפך ליו-יו האולטימטיבי של עיר הרוחות עד שאנשים החלו לאבד בטחון שהוא יחזור לעצמו אי-פעם. הווה אומר, "דריק רוז שלנו הוא עתה שחקן חמישייה רגיל ולא עוד".

מה לא אמרו? במה לא האשימו אותו? אפילו את ה-MVP שלו שהוא השיג בגיל צעיר יותר מכל אחד אחר האשימו. כאילו הוא הגיע למרומי האולימפוס מהר מדי, וקל מדי. כאילו לא שילם את שכר הלימוד.

ולאורך כל הסיפור דריק רוז סתם את פיו. לא שהוא דברן גדול, אבל הוא סבל בשקט את כל ההאשמות, ואיש לא יודע מה התחולל בנפשו. הוא סרב להתראיין; סרב לתרץ; סרב להביע דעתו; סרב להסביר.

ואיזה שחקן קבלנו כשחזר לשחק העונה?

בואו נהיה כנים: שחקן מאד ERRATIC. לא היתה כל אמינות במשחקו. שום יציבות, שום סטביליות, שום קביעות. מהיום למחר לא ידעת איזה רוז יופיע למשחק פעם כתבו עליו בשיקגו טריביון שמשחקו הפך ל-"CONSISTENT INCONSISTENT”. תמיד היתה מין הרגשה שהנה…הנה…הנה זה מגיע. מה מגיע? רוז הגדול שפעם ידענו והכרנו.

ידענו שיש לנו כוכב-על, אבל כוכב על שהוא DEPLETED. כמו חבר קמצן שמוסיף מים לוודקה או לוויסקי כשאתה בא לבקר כי הוא לא רוצה לבזבז עליך בקבוק יקר. תשאלו את מומי על החברים האשכנזים שלו ומה הם עושים.

תחשבו שאני דפוק בראש? אוקיי, תחשבו. אבל אני אומר לכם – שוב, לא בגלל אינטיליגנציה נעלה משלכם אלא בגלל נסיון וידע נעלה משלכם – שהזריקה האחרונה שניכנסה בראה לבולס את דריק רוז שהכרנו. מעתה ועד הסוף דריק רוז הוא לא "DEPLETED STAR” אלר הוא שוב "SUPERSTAR.".

מי זה רוז? רוז הוא ווינר אופטימלי שידע רק הצלחה: שתי אליפויות מדינה בתיכון…אליפות NCAA בשנה היחידה ששיחק במכללה…בחירת דראפט ראשונה…רוקי העונה…MVP הצעיר מכולם…

רק אליפות חסרה לו, ואני יודע שזאת השנה בה הוא יהיה גם "אלוף NBA".  הלילה נראה שוב את רוז המצויין עם ברכיים חדשות, בטחון שעבר ריהביליטציה, ומשחק חדש שהוא אימץ לעצמו אחרי הפציעה הראשונה, ועוד יותר אחרי השנייה.

הוא יהיה הסיבה שהבולס ינצחו הלילה, ולא יפסיקו לנצח – עם הפסד קטן פה ושם רק כדי לעשות מהעיין יותר מעניין – עד ההכתרה.

איך אני יודע? שוב, לא עניין של אינטיליגנציה. רק עניין של ידע ונסיון!