1. ג'ון וול שיחק עם 5 עצמות שבורות

האמריקאים הם אולי 'ילדי שמנת' (אפילו ילדים שחורים בגיטו כי האמהות תמיד נותנות להם מכל טוב לפני שהן אוכלות), אבל כפי שהוכיחו באיבו ג'ימה, וב-1980 נגד בריה"מ בהוקי, במלחמה ובספורט הם תמיד לוחמים שאין אמיצים מהם.

רנדי וויטמן אמר שבכל 30 שנות אימון הוא לא ראה ספורטאי אמיץ ו-TOUGH כג'ון וול. X-RAY חדש שבוצע בבית חולים (בפיליפס ארינה ה-X-RAY היה שלישי) גילה 5 שברים במפרק היד ופיסת היד. כלך הוא שיחק נגד אטלנטה במשחק השני.

מתי יחזור לשחק? אין לדעת. תלוי איזה 5 עצמות נשברו מתוך 27 עצמות האצבעות ופיסת כף היד. שני מנתחי יד מפורסמים אמרו שלדעתם הוא לא יהיו מוכן עד סיום הסידרה נגד אטלנטה. אבל עם וול, לך תדע. הוא עלול להופיע למשחק מחר.

2. חובה לשים קץ ל-'האק דה שאק'

פאולים מכוונים היו חלק ממשחק הכדורסל מאז ומתמיד. אולי לא "מאז ומתמיד", אבל בוודאי מהימים שעשו פאולים מכוונים על ווילט צ'מברליין, וזה היה לפני  ש-95% מכם נולדתם.

מי התחיל בזה? דובי צודק! לא אחר מבן עמנו רק אורבך כשהסלטיקס שלו שלחה את ווילט לקו פלייאוף ב-1966 25 פעמים בממוצע למשחק (אגב, במשחק ה-100 נק' שלו הוא קלע 28 מ-32 פאולים!!!!). ב-1970 ג'רי קולנג'לו – אז מאמן הסאנס – קבוצתו שלחה את ווילט לקו 93 פעמים בסידרה, מהן קלע 42.

ביום רביעי האחרון, הרוקטס נישלחה לקו ל-64 זריקות, שממקם אותם מקום רביעי בכל הזמנים במספר הזריקות מהקו במשחק פלייאוף. הקליפרס שלחה את האווארד 21 פעמים לקו.

הרוקטס היא חסידת צדק? (גיא! אפשר לכתוב ככה?)

בוודאי שלא. היא שלחה את דיאדרה ג'ורדן לקו 3 פעמים כשהוא ללא כדור, אך הוא דפק אותם עם 4 מ-6. אבל היא אילצה את הדוק להשתמש בסנטר שלו רק 25 דקות מתוך פחד מה-'האק'.

ניתן לומר שבמקרה של יוסטון והקליפרס, ה-'האק' הופך למין טקטיקה די מעניינת כי לשתיהן ישנו מועמד נפלא ל-'האק'. מין משחק שחמט.

אבל, קומראדים, זה לא כדורסל.

זה מאט את המשחק, עוצר אותו, ומכניס משתנה שלא קשור ליכולת אלא לאי-יכולת.

ישנם פתרונות רבים למניעת ההאק כאופציה, והפשוט ביניהם הוא לתת לקבוצה את האופציה לקלוע או להוציא כדור מהצד.

אלה שמתנגדים לכל שינוי טוענים שזריקת פאולים הוא חלק מהמשחק. אבל הם שוכחים שזריקת הפאול נקבעה כ-DETERRENT (שכחתי את המילה העברית) לעשיית פאולים, ולא כשימוש ליצירת יתרון לקבוצה בגלל קולע גרוע. עובדה שכשגרמת ל-6 פאולים אתה מוצא מהמשחק. מטרת העונש הוא מניעת משחק פיזי אלים מדי. בעולם מושלם לא היו זקוקים לעונש של זריקות פאולים אבל אנחנו לא חיים בעולם מושלם בו פאול נגרם רק שלא בכוונה, עם התנצלות אמיתית מעושה הפאול. בעולם מושלם כזה היה לנו כדורסל אופטימלי שהוא משחק של התקפה נגד הגנה כשכל השחקנים יודעים את החוקים ועושים הכל כדי לשחק בתוך החוקים. במשחק ללא פאולים בעולם מושלם, המשחק היה אורך שעתיים מקסימום, כמו משחק כדורגל.

המשחק האחרון בין הרוקטס והקליפרס ארך שלוש שעות ושמונה דקות, וזה ללא הארכה. המשחק הראשון ביניהן ארך שעתיים ו-42 דקות. אפילו הקאבס נגד הבולס ארך שעתיים ו-23 דקות.

אבל כל שעליך היה לעשות הוא לחזות בסידרה הקודמת של הסלטיקס לראות באיזה עולם מושלם אנחנו חיים.

פאולים הם חלק מהמשחק רק בגלל הכרח. ONLY BECAUSE OF NECESSITY. איש לא אוהב אותם. מאחר שהם "הכרח" הם יישארו, ושחקנים הקולעים באחוזים גבוהים הם מעלה, ואלה הקולעים באחוזים נמוכים הם חסרון. אבל הליגה חייבת לעשות משהו כדי ש"החסרון" לא יהפוך לטקטיקת משחק של היריבה. תנו לדיאדרה והאווארד לשחק נורמלי. תנו לאחד מהם להכריח את השני לנסות לעוצרו, ואם יש פאול – סחטן. תעשה זאת שש פעמים והוא מחוץ למשחק ממילא.

3. אם הקאבס מנצחת את הסידרה – ת'יבו הוא מחוסר עבודה

כבר כתבתי כמה פעמים שעבורי תום ת'יבודו הוא המאמן האנטיפתי ביותר בין כל מאמני ה-NBA. הוא תמיד כועס. הוא תמיד סובל. הוא תמיד באנטי. הוא תמיד מדופרס. אם מישדהו רואה אותו מחייך אפילו פעם אחת שישלח לי את הקליפ ואני מזמין אותו לסביח מס' 1 במדינה, הסביח בהוד השרון ששלט ענק מאשר את דברי "הסביח מס' 1 במדינה".

יש לו שפת גוף של רוצח אייסיס לפני שהוא מולק עוד ראש. אני כמעט בטוח שהוא שונא את כל העולם, כולל אשתו וילדיו. הוא מעצבן כשהוא מאמן: שוחק את החמישייה שלו עד עפר, ולא מתחשב אפילו לרבע שנייה שישנם לו שחקני ספסל כניקולה מירוטיץ' ודאג מקדרמוט. בניקולה הוא לא משתמש כמעט רק מתוך טמטום. הוא הרי הראה לו כל החצי השני של העונה שאם הוא עולה בחמישייה הוא שחקן של 20 נק' למשחק. ודאג מקדרמונט?

As a junior in 2012–13, McDermott ranked first in the nation in points scored and second in points per game. He set school records for points in a single season and points in a career. He was again named a first team All-American by the AP.[1]

On February 28, McDermott was named one of the 10 semi-finalists for Naismith College Player of the Year.[9] On Senior Night against Providence, he scored a career-high 45 points and passed the 3,000 point threshold.[10] McDermott was named first-team All-Big East in Creighton's first season in the league.[11] He won the Big East Player of the Year award, as well as earning First-Team All-American honors by U.S. Basketball Writers Association for the third time.[12] McDermott was also the consensus national player of the year, winning all major awards (Wooden,[13] Naismith,[14] AP,[15] NABC,[16] USBWA,[17] and Sporting News[18]).

McDermott led the nation in scoring at 26.7 points per game.[19] At the end of his college career, he ranked fifth on the all-time NCAA Division I scoring list, with 3,150 points, which passed basketball hall of famer Larry Bird.[20] He became the first player in 29 years to be named to the AP All-America first team three times.[21] McDermott is one of three players in NCAA men's basketball history to have 3,000 points and 1,000 rebounds. He also set an NCAA record by scoring in double figures in 135 games.[1]

לשחקן כזה אתה נותן 42 שניות משחק?

לשמחתי אני לא היחיד החושב כך. בעל הקבומה ומנהליה רוצים להיפטר ממנו. הם ממש באובססיה להיפטר ממנו, ורק אליפות המזרח (לפחות) אולי תציל אותו.

היכן הוא יאמן בעונה הבאה?

נסו אורלנדו מג'יק.

4. הלוזרים הגדולים של הפלייאוף עד עתה

א. ראז'ון רונדו

אני לא יכול לחשוב על לוזר גדול ממנו. הפלייאוף הזה היה הצ'אנס שלו להצדיק את צורת משחקו ולהוכיח – קבל עם ועדה – שהוא בריא, שהוא לא שכח לשחק, ושהוא – למעשה –  עדיין כוכב. לא סתם כוכב אלא סופר סטאר.

הוא עשב את הפלייאוף -עזב, נעזב, ניפצע, לך תדע – עם יותר שאלות לגביו משהיו לפני שהפלייאוף החל. קרלייל הוציא אותו 20 שניות אל תוך המחצית השנייה של המשחק השני, ומאז הוא נעלם ואיננו.

הוא הודיע שהוא מחפש קבוצה שתסכים לתת לו חוזה מקס. הצעתי אליו? שימצא קבוצה שתרצה בו, PERIOD.

אני, אישית, מת לראותו במיאמי.

ב. טורונטו רפטורס

היו קבוצות מפסידות אחרות כפורטלנד, מילווקי, או דאלאס. אבל עבורי הסוויפ שסבלה הרפטורס הוא המאכזב מכולם. להפסיד 0-4 נגד קבוצה שהכית משך העונה שלוש פעמים מראה על חוסר חוסן מנטלי, אם לא לוזריות מותנית ומושרשת בקבוצה המשחקת בקנדה.

כנראה שאחרי הכל קנדה נבראה עבור הוקי קרח ולא כדורסל.

בסוויפ נגד וושינגטון הרפטורס לא נראתה כקבוצת פלייאוף. כנראה שנצחון בדיביזיה היה הכבוד האופטימלי עבורם, וזהו. עם שחקנים כדמר דרוזן, קייל לאורי, ולו ויליאמס אתה מצפה להרבה יותר.