יום רביעי הגדול, יום שתמיד מקיים ו(כמעט) תמיד מבטיח, הגיע אלינו שוב.  כרגיל, יום עם משחקים מעניינים מאין כמותם, הטומן בחובו אוצר גדול – לילה נוסף עם מעט שינה והרבה כדורסל.

במקרה, או לא במקרה שתי הסדרות היותר מעניינות של רבע הגמר (חצי הגמר האיזורי), ויסלחו לי גולדן סטייט – ממפיס ו-וושינגטון – אטלנטה, משוחקות הערב. המשחקים הופכים למעניינים אפילו יותר, אם לוקחים בחשבון ששתי קבוצות החוץ מובילות את סדרותיהן. זה אומר, שקבוצת חוץ שמנצחת היום, הופכת לפייבוריטית מאוד ברורה להעפיל לגמר האזורי.

2:00 (ערוץ 58) – קליבלנד קאבלירס (2) – שיקגו בולס (3) – 1-0 לשיקגו

יכול להיות שהמשחק היום, יהיה הקריטי בקריירת האימון של דיוויד בלאט. יכול להיות, שבמקרה שבלאט יפסיד אותו, ובכך ידחוק עצמו לפינה שקשה להיחלץ ממנה (אני לא רואה את קליבלנד מנצחת את שיקגו יותר מפעם אחת בחוץ) הוא לא יוכל להמשיך בשנה הבאה. כמובן, שאני מגזים מעט, וכמובן שאני מדבר ב"שפת האםים", אבל אין ספק שזהו משחק קריטי מאוד לבלאט, ללברון, לקווין לאב ובעיקר – לעיר קליבלנד – העיר שלא חוותה זכייה באיזשהו ספורט מרכזי ב-50 שנה האחרונות (האליפות האחרונה הייתה ב-1964 של קבוצת הפוטבול של העיר – הקליבלנד בראונס).

הגיע הזמן לגאול את האוהדים המסכנים, הגיע הזמן שלברון יממש את הרצון שלו והסיבה שהוא חזר לקאב – להביא אליפות לעיר הולדתו.

זה שהמשחק יערך באולם הביתי של הקאבאלירס, יכול לעזור להם – אך מהצד השני להלחיץ אותם ולמנוע מהם לנסות להוציא את הקבוצה מ"קללת קליבלנד" הידועה שהיא שרויה בה (אולי כדי פשוט להעביר את הפרנצ'ייז לסיאטל או משהו, זה יהיה יותר פשוט מלהסיר את הקללה).

ג'יי אר סמית' וקווין לאב, למי שחי באיזושהי גלגסיה אחרת/ היה שקוע בעבודה/ הלך לאיזה טיול שנתי בטיימינג לא טוב (לתלמידים מבינינו ואני קצת מוציא זעם על השבוע שאפסיד החל מה-17 במאי), לא ישחקו הלילה – כשהראשון עדיין יושב בחוץ על הבעיטה שנתן לקרואדר במשחק הרביעי נגד בוסטון, והשני פצוע לחצי שנה אחרי שקלי אוליניק עשה לו קלי אוליניק.

בסך הכל, במשחק הראשון ראינו את לברון ג'יימס ביכולת מאוד פושרת. "המלך", או "פלופרון" (תלוי באיזה צד של המפה הפוליטית אתם) היה נראה חסר חשק – בעיקר במחצית הראשונה ובמחצית השנייה נראה שהבעיה הייתה דווקא הפוכה – הוא ניסה יותר מידי והכריח את המשחק עליו, מה שגרם לאיבודים מיותרים (היו לו 4 במחצית הזו אם אני לא טועה), החטאות מיותרות, ומשחק "ראש בקיר" קלאסי.

עוד סיבה שבגללה הקאבלירס הפסידו הייתה הניסיון הלא מוצלח של בלאט להעלות את מייק מילר בחמישייה. הגארד/פורוורד הוותיק תרם רק 3 נק' ב-16 דקות משחק, כשהוא זורק רק פעמיים מהשדה. הפלוס מינוס שלו (-20) היה הגרוע ביותר בקבוצה.

מה שעוד פגע בקבוצה, היה היכולת של הספסל ליצור נקודות. אף על פי שהוא סיים עם מדד של +16 בפלוס מינוס (4 בממוצע לשחקן), רק 9 נק' משותפות היו להם ביותר משעה משותפת על הפארקט. רק דלבודובה (5 נק') ותומפסון (4 נק') קלעו, כשג'יימס ג'ונס מציג יכולת מאוד לא טובה, כשחוץ מההגנה הפושרת שלו, הוא גם החטיא שתי שלשות פנויות לחלוטין וסיים ללא נקודה.

לעומתם, קיירי אירווינג (30 נק') ואימאן שאמפרט (22 נק') הציגו משחק נהדר. הרכז בן ה-23 התעלל בהגנה של השוורים, ואף על פי שקלע באחוזים פושרים ביותר – 10/23, 1 מ-5 מהשלוש, הוא הצליח להגיע לקו (9 מ-9) ליצור לאחרים ולעצמו ובאמת להשתלט על המשחק לפרקים מסוימים על המשחק (בעיקר ברבעים הזוגיים).

שאמפרט, היה הרבה יותר שקט, ומי שלא שם לב טוב לא יכל לראות שהוא קולע את כמות הנקודות הזו, אבל ניצל את המצ'אפ הלא טוב בהגנה שהבולס שמו עליו (נואה). בנוסף, הציג הגנה טובה מאוד על באטלר ורוז כששמר עליהם (הוא לרוב שמר על באטלר).

אם זה לא מספיק, הקאבס ארגה לחזרתו של ג'יי אר בעודה משליכה 26 שלשות וקולעת רק 7 מהן (26%).

כל זה טוב ויפה, אבל מהצד השני עומדת קבוצה. לא סתם קבוצה – זו שאלוהי הכדורסל, מייקל ג'ורדן, בילה בה את מיטב שנותיו, ויצר לה את כל מה שהקאבלירס מחפשת – מסורת של אליפויות – די אן איי מנצח, יכולת להגיע לשלבים המאוחרים של העונה ולמרבה האירוניה, הוא עשה את זה גם לא מעט נגד הקאבלירס עצמם.

מהצד השני, הבולס בעידנה הנוכחי – עידן דריק רוז, עדיין מחפשת עצמה. ה-MVP הצעיר בהיסטוריה נפצע כמה פעמים בברכיו, ובכך השאיר את תקוות האליפות של השוורים בצד. השנה, יש תחושה שאפשר ללכת עד הסוף בעיר הרוחות – רוז נמצא בשיא כושרו השנה ויותר חשוב מכך – הוא בריא, ג'ימי G באקטס, השחקן שקיבל דקות גארבאג' מועטות לאורך ריצת הפלייאוף העמוקה האחרונה של הבולס (2011) הופך לאט – לאט לאחד השחקנים היותר טובים בשני צידי המגרש, גאסול תורם את ניסיון הרב שצבר תחת קובי והלייקרס ושחקני הרוטציה עושים עבודה נהדרת בראשות מייק דאנליבי.

אם כבר הזכרתי את דאנליבי, הגיע הזמן להראות קצת את המספרים שלו – הפורוורד הוותיק קפץ מ-9.4 נק' למשחק ב-40% מחוץ לקשת בעונה הרגילה ל-11 נק' ב-57% מדהימים מחוץ לקשץ בפוסט- סיזן, כשבשני המשחקים האחרונים הוא עלה ל-17 נק' ב-70% מדאון טאון.

עוד שחקן שהיה טוב מאוד במשחק האחרון היה דריק רוז. ה-25 נק' שלו די קיזזו את ה-30 נק' של קיירי אירווינג והוא הראה איזון בין זריקה מבחוץ לחדירות פנימה. מה שכן, לא יכול להיות שהוא לא הלך ב-כ-ל-ל לקו במשחק האחרון. דבר בעייתי נוסף, הוא שמספריו יורדים בצורה דרסטית אחרי יום מנוחה אחד בלבד בפוסט סיזון. חשוב שהוא יגיע חד למשחק. הוא שיחק 38 דקות וחצי במשחק האחרון – נתון שאפשר לחיות איתו.

סיבה נוספת לניצחון הבולס ביום שבת הייתה כמובן האחוזים מהשלוש ומחצי מרחק. מדאון טאון הבולס קלעו 10 זריקות מתוך 18 ניסיונות – 55% פסיכים. מהמיד ריינג' נעשה גם כן נזק רציני, בראשות גאסול שקבר זריקה אחר זריקה משם (בעיקר ברבע מספר 3). בנוסף, השוורים שמרו על הכדור בצורה נפלאה יחסית למשחקים האחרונים נגד מילווקי עם 10 איבודים בלבד.

מה שכן חרק – או יותר נכון, מי שכן חרק (והוא גם משחק כמו חרק) הוא ג'ואקים נואה- ג'ו, בשיקגואית טיפוסית. 0 מ-4 היו לאלוף המכללות פעמיים כולל החטאת לייאפ שלא מתאימה לשחקן כדורסל, על אחת כמה וכמה שחקן NBA ואולסטאר לשעבר. נואה אומנם עדיין נלחם, ונותן הגנה לא רעה על הצבע, אבל הוא פשוט נגר בהתקפה, כש-4 האסיסטים שלו מתקזזים עם 4 האיבודים.

עוד אספקט שהבולס יהיו שמחים לשפר אלו זריקות הבונוס. רק 56% (8 מ-15) היו לבחורים של ת'יבודו מקו העונשין בהובלת נואה כמובן ( 0 מ-2) וכמו כן הבולס לא היו מספיק חדים בריבאונד – ניצחון של 42-39 בכדורים החוזרים זה ממש לא מספיק מול הסמול-בול של קליבלנד.

בסך הכל זה משחק קריטי עבור הבולס הרבה פחות מאשר עבור הקאבס, אבל אני מאמין שבאטלר יהיה טוב יותר מהמשחק הראשון שם הוא הציג יכולת סבירה ( בקנה מידה שלו כמובן) עם 20 נק' (7 מ-16 מהשדה, 2 מ-6 מהשלוש). חוץ מזה, אני מחליף את ולאדי, ומה שהוא לימד אותי הוא לא להמר נגד הקבוצה שלך וזה לא מה שאני הולך לעשות. שיקגו ב-3.

4:30 (ערוץ 55) – יוסטון רוקטס (2) – לוס אנג'לס קליפרס (3) – 1-0 ללוס אנג'לס

כשכריס פול קלע את הסל המנצח במשחק 7 נגד הספרס כשהוא על רגל אחת, כולנו התמוגגנו על הרגע. כולנו צפינו בגדולה סטייל וויליס ריד. ההבדל ביניהם היה, שלריד לא היה משחקים נוספים אחרי זה. לרכז של הקליפרס לעומת זאת, יש פלייאוף שלם לפניו. הלילה, דרך אגב, הסיכויים שישחק זהים לסיכויים שלא, לפחות כך לפי התקשורת. אבל הקליפרס הוכיחו שהם יכולים להסתדר מצויין ללא פול.

זו יכולה להיות הזדמנות ענקית של הקליפרס לשבור את מסורת הלוזריות שלהם. זו יכולה להיות הזדמנות של הקליפרס, קצת כמו ההזדמנות של הקאבלירס, להפוך לקבוצה שיש לה קבלות בפלייאוף. אף על פי, שהניצחון על הספרס הוא מרשים לכל הדעות, הגיע הזמן של הקבוצה הסופר-מוכשרת שנוצרה לה ב-L.A לעשות את הצעד ולהעפיל לגמר המערב – לפחות.

כריס פול כבר בן 30 (לפני כמה ימים אם אני לא טועה), קרופורד כבר יותר באזור של ה-35, רדיק גם הוא לא צעיר, לג'ורדן נגמר החוזה בשנה הבאה, ומי יודע לאן ילך האיש החביב הזה. בקיצור, הגיע הזמן של הקליפרס לעשות צעד משמעותי בפלייאוף – לפני שיהיה מאוחר מידי.

בגיים 1, הקבוצה הגיעה מאוד רעבה, ולמרות זה שפול ישב בחוץ והחליף אותו הבן-של (ואני לא מדבר על הבן גלוח הראש שלנו), הם הציגו כדורסל טוב מאוד, במיוחד במחצית השנייה. מי שהוביל אותם כמובן, היה בלייק גריפין, שהולך ומבסס עצמו כפוואר-פורוורד הטוב בליגה (את מנחם הוא כבר קנה והאמת שגם אותי כמעט – אם הגבה לא היה בשטח).

גריפין, שירה 26 חיצים, קטף 14 אשכוליות ומסר 13 אסיסטים במשחק מספר 1, רשם את הטריפל דאבל השלישי שלו בפוסט סיזון ובנוסף היה במקום הראשון בפלוס מינוס (21+) ביחד עם מאט בארנס. באופן כללי, גריפין מציג יכולת מאוד מגוונת בפלייאוף כשבנוסף לכמות האסיסטים הבלתי נתפסת – (65, מוביל את כל הפלייאוף בקטגוריה, 8.1 בממוצע למשחק) מציג יכולת מ-א-ו-ד מרשימה מחצי מרחק כשהוא קולע משם ב-44% מרשימים, מה שפותח לו עוד יותר את הצבע.

מי שעוד מרשים בפלייאוף הזה, הוא מאט בארנס. הפורוורד נודע תמיד כשחקן הגנתי יותר, אך בפלייאוף הזה ובעצם בכל העונה הזו ואולי אפילו בכל הקדנציה שלו בצד האדום של לוס אנג'לס, הוא מראה גם יכולות די יפות כשחקן התקפה. הוא תורם 9.1 נק' באחוזים יפים יחסית (46% מהשדה כולל 37% מהשלוש) כשבשני המשחקים האחרונים הוא קלע 17 ו-20 בהתאמה, באחוזים נהדרים (63% מהשדה ו-43% מהשלוש).

מה שניצח להם את המשחק הקודם, חוץ מניצול יותר טוב של כמות איבודי הכדור האיומה שהייתה במשחק (23 של הקליפרס – שנוצלו ל-21 נק' של יוסטון, לעומת 24 איב' של הרוקטס שנוצלו ל-34 של הקליפרס) ויכולת טובה של השחקנים מהפסקאות הקודמות, היו השלשות. 39 נק' (מומי, מדובר על 13 שלשות) של הקליפרס הגיעו מאחורי הקשת, כשדווקא אוסטין ריברס (4 מ-6) ומאט בארנס ( 3 מ-6) הם הספקים העיקריים.

ליוסטון, לעומת יריבתה – יש היסטוריה מפוארת. ימי אולג'ואן עוד נראים באופק, ולאוהדיה יש את כל הזכויות להתמוגג על האליפויות שהאיש לקח כשניצל את פרישתו הזמנית של אלוהים מכדורסל. הסנטר, שלדעת רבים (טוב – מעטים, כמו אנוכי למשל) נחשב לטוב ביותר בהיסטוריה לעמדתו, וודאי נחרד כשהוא צפה במחצית השנייה של קבוצתו לשעבר (אני לא מדבר על טורנטו – כי אם הוא היה צופה במשחקים שלהם בפלייאוף הזה – הוא היה פשוט מקיא) נגד הקליפרס.

לא יעזור מה שאפלטון, בובי ועגל כותבים לנו – לקבוצה הזו אין את מה שצריך כדי ללכת עד הסוף (כן, אפלטון, יש לי כובע מוכן – כאילו שאני עומד להשתמש בו…). נראה כאילו, למרות היכולת המרשימה של החברים הוותיקים הווארד&סמית' הרוקטס לא להגיע מעבר לגמר המערב, ואישית אני חושב שגם לשם הם לא יוכלו להגיע. אין מה להגיד, יוסטון מודל 2015 חסרה קילינג אינסטינקט לדעתי, לפחות כך זה נראה במשחק הראשון.

בקבוצה האחרונה של הפלייאוף הזה מטקסס (2 מהן עפו בסיבוב הראשון), הדברים ממש לא דפקו במשחק הראשון. הקבוצה, שמנסה מאוד למחוק את השלשה המדהימה שלילארד נעץ בהם בפלייאוף האחרון (מעניין עד מתי נזכור להם את זה…), הייתה שאננית-משהו במשחקה האחרון.

אף על פי שזו הפעם הראשונה שהרוקטס ניצחו סדרת פלייאוף מאז 2009, זו לא הייתה סיבה לבוא כך למשחק בית שלהם. אחרי רבע ראשון של 25-19, כשבאמצע הרבע השני ההפרש הגיע אף לגיל בר-מצווה פחות או יותר, הרוקטס הורידו הילוך והורידו את הרגל מהגז, כשהם מאפשרים לקליפרס לנצח את שני הרבעים האחרונים ב-10 נק' הפרש בכל רבע.

מי שנראה אנמי, היה סגן ה-MVP וסגן מלך הסלים, ג'יימס הארדן – שקלע "רק" 20 נק'. הוא אומנם הוסיף 12 אס', אבל עליהם הוא הוסיף שיא-עונתי-שלילי של 9 איבודי כדור. בסדרה נגד דאלאס, השוטינג גארד היה פאסיבי יחסית, אבל בצדק – חברי קבוצתו עשו את העבודה, רוב הלחץ של המאבריקס היה עליו והוא פשוט נתן להם לנצח את המשחקים. הפעם, לעומת זאת, הארדן צריך לנצל את החוסר היחסי של הקליפרס בשומר חוץ טוב (בארנס לא רע, אבל לכל שאר קבוצות הפלייאוף, אולי פרט לוושינגטון ולגולדן סטייט, יש שומר טוב יותר בעמדות החוץ) ולקלוע 25-30-40 נק'.

מי שעוד התחיל לא טוב את הסדרה, הוא ג'וש סמית' עם 9 נק' באחוזים מחפירים של 3 מ-12 מהשדה ו-1 מ-5 מהשלוש במשחק הראשון, כשגם ברואר תורם רק 6 נק' עם אחוזים דומים ( 3 מ-12 מהשדה, 0 מ-5 מהשלוש).

מה שעוד הפסיד להם, כנראה, את המשחק הם הטלת כמות שלשות גבוהה מאוד (כרגיל, יוסטון) באחוזים לא טובים – 11 מ-33 היו לרוקטס מאחורי הקשת. כמובן ש-58% מהעונשין לא תרמו לעסק, כשגם פיגור של 42-35 בריבאונד הוא לא חביב כל כך.

מי שכן היה טוב, ובאופן כללי מציג יכולת טובה בפלייאוף הזה, הוא דוויט הווארד. 9 מ-13 מהשדה, 5 גגות, 10 קרשים ו-22 נק' היו לסופרמן, המשך של סדרה טובה מאוד שהייתה לא נגד דאלאס. אמנם כבר פחות משחקים עליו בלואו פוסט, אבל הוא מפתח ליוסטון במשחק הזה.

התחזית שלי אחרי כל הקשקושים הללו – אם כריס פול לא משחק, אזי הרוקטס יקחו את המשחק הזה. אם הוא כן עומד לשחק המשחק יילך לקליפרס. המשתנה הבלתי תלוי שלי הוא בלייק גריפין – שיעשה טריפל דאבל גם עם פול וגם אם התקרה של האולם תיפול.