אין כמובן חדש תחת השמש. 70% מהניכתב והמדוסקס באתר הזה מתרכז בקבוצות המערב, בעוד שאחת הקבוצות הטובות ביותר שנשארו בפלייאוף – אשכרה מזרחית – נשארת הסוד הכמוס ביותר בליגה.

למעשה, אם דייויד בלאט לא היה מאמנה של קליבלנד, המערב היה תופס 90% מהשטל היקר כאן באתר.

הטיסה מוושינגטון לאטלנטה לוקחת בערך שעה כך שלא איכפת היה להם לטוס, ובצ'יק אחד לקחת מאטלנטה הנאיבית את כל היקרה, העוצמה, והמשחק הקבוצתי הנהדר יעני שהיא הראתה עונה שלמה.

הישוו את משחקה לספארס. אלוהים ישמור! מי רוצה להיות ספארס, אלופה הנזרקת לפח האשפה כמו טיל אחרי סידרה דפוקה אחת? אז נידמה לי ששתי נציגות "המשחק הקבוצתי שמזכיר את אירופה" יתחילו לשחק גולף הרבה מוקדם מהמצופה.

אגב, הנה נקודת טריוויה מעניינת: זוהי הפעם הרביעית ברציפות שהויזרדס מנצחת משחק פלייאוף ראשון בחוץ! אבל כמובן שזה לא צריך לתת לבני הבירה בטחון עצמי רב מדי, כי כמה רחוק הם הגיעו בפלייאוף אפילו הבן השחור יודע (מאחר ו-K-700 נעלם ואיננו, חובה עלי למצוא 'מומחה' אחר)

בתחילה זה כמובן לא נראה ככה כשאטלנטה שיחקה כמו בימים שמשחקה 'הקבוצתי' ניצח לה כמעט כל משחק. כמעט הכל הלך לה, וכמובן ש-52 אחוזי קליעה הם תמיד וולקאם.

ואז הגיע החצי השני.

פתאום אטלנטה לא ידעה מה לעשות: משחק המסירות לא הוביל לשום מקום; איש לא הורשה יותר להיות פתוח, והגארדים של וושינגטון ג'ון וול וברדלי ביל עשו חוכא ואיתלולא מהגארדים של אטלנטה. הם צירפו ידיים ל-46 נקודות בעוד שהצמד הנגדי ג'ף טיג וקייל קורבר החמיץ 20 מ-29 הזריקות שזרקו לטוטאל של 20 נקודות. הבק-קורט שלל הויזרדס הוא לא רק טוב יותר מזה של אטלנטה – – הוא טוב יותר מכל צמד גארדים שנותר בפלייאוף מלבד זה של גולדן סטייט, וגם על זה יכול להתפתח ויכוח.

בראדלי ביל נתן, אולי, את משחקו הטוב ביותר בליגה עד כה. אטלנטה לא ידעה כיצד לעוצרו, והוא הוכיח את גדולתו כשחקן שרק פני ה-'ילד טוב ירושלים' שלו מפריעים לקבלו כמי שהוא באמת: אחד השוטינג גארדס האלמונים, אבל גם בין הטובים בליגה.

אם לאטלנטה ישנן תקוות לנצח את הסידרה, הנצחון חייב לבוא מהפרונט קורט שלה עם אל הורפורד ופול מילסאפ.

כשבראדלי ביל עזב את הפארקט לחמש דקות (ראיתם אותו בוכה בחדר ההלבשה?) בא פול פירס הוותיק והמצויין, ותקע 19 חיצים בלב ההאוקס. פירס הוא נכס כי הוא היה שם, ועשה זאת, יותר מכל שחקן אחר בפלייאוף עתה שדאנקן כבר על מגרש הגולף. הוא לא פוחד מאף אחד – וזה נכון מלברון ועד כרמלו אנטוני – והוא מאמין שהוא יכול להיות מצ'אפ לאלוהים עצמו. במשחקי פלייאוף רבים הוא אכן הראה שזה באמת כך. לצעירי הויזרדס חשיבותו על הפארקט עולה בהרבה על יכולתו היום, שכמובן ניפגעה עם ההתרחקות בשנים מתעודת הלידה.

אטלנטה היא קבוצה שאין ביכולתי להגדיר. חצי אחד היא משחקת כאילו היתה הספארס במיטבה, ופתאום בחצי השני הכל נעצד לה והיא יורה ב-25%. אני משום מה לא מסמפט את מאמן הויזרדס רנדי וויטמן, אבל לך תדע, אולי הוא טוב יותר משאני חושב. אז אולי אטלנטה צנחה בגלל התאמות והסתגלויות שציווה המאמן, או שאטלנטה איבדה את הצפון. נדע טוב יותר במשחק הבא.

יתרון נוסף של הויזרדים הוא ספסלם המצויין.  כל ספסל ההאוקס תרם 18 נקודות. דרו גודן לבדו שילשל 12. לצידו הצטיינו אוטו פורטר שקבר כמה סלים נפלאים, וקווין סרפין.

כשהמשחק ניגמר והחלו הראיונות, בראדלי ביל וג'ון וול נראו יותר כפלויד מייוות'ר ומני פאקיו אחרי קרבם מאשר שני שחקני כדורסל אחרי משחק. שניהם חבולים ונפוחים, פנסים באזורי העיניים, ובמיוחד בראדלי ביל שנקע את רגלו ברבע הרביעי (ואולי יחמיץ את המשחק השני), ושחטף בעיטה בפניו מקנט בזמור (ללא כוונה!) כששניהם היו בטיסה אחרי LOOSE BALL. ג'ון וול – בנוסף לפנס תחת עינו הימנית היה חבוש בכל כף ידו השמאלית אחרי שהוא נחת לא טוב, ובראדלי נוחת עליו.

ג'ון וול אמר: "שנינו לוחמים. שנינו נילחם עד הסוף, ויהי מה".

אני מאמין לו. לויזרדס הזאת עם שחקניה שהזכרתי, ועם גרסין גורטאט וננה – שני שחקנים עם הכדורסל המכוער ביותר בליגה שלא לדבר על פרצופיהם – יש את הקבוצה המכוערת, גסה, ומחוספסת בליגה, אבל היא גם הגברית והוירילית ביותר. יש בה משהו גברתני, בריוני, ולעתים אלים – וזה לא בגלל שהיא 'רעה' אלא בגלל שזה ה-DNA שלה.

בוא אגיד ככה: אף קבוצה בליגה אינה טרוריסטית, אבל לו הוכרחתי לנקוב בשם 'הטרוריסטית ביותר', השם היה "וושינגטון ויזרדס" – הקבוצה שעד עתה איש כאן לא דיבר עליה, ואולי הגיע הזמן שנתחיל.