ברוכים הבאים לפרק ב' של הספר על ההיסטוריה של ה-NBA.

לינקים לפרקים הקודמים:

שער ראשון – ממיקאן לצ'מברלין: http://www.hoops.co.il/?p=42999

פרק א' – בוסטון:  http://www.hoops.co.il/?p=43159

בקצרה, הספר, ככל שאכן יכתב, גם בעזרתכם, יכלול שלושה שערים המתארים את שלושת התקופות בהיסטוריה של ה-NBA בשילוב ההיסטוריה של ארה"ב והקשר בין השניים. כל שער ייפתח בהקדמה קצרה על התקופה בליגה ובארה"ב, ופרק על כל קבוצה שהוקמה בתקופה בה עוסק השער. דרך הפרקים הללו שיתארו את ההיסטוריה של הקבוצות מהקמתן ועד היום לרבות המעברים והשינויים שעברו והסיפורים המעניינים שלהן, אני מקווה לספר את סיפורו של הכדורסל בארה"ב בצורה מלאה ומעניינת.

אשמח מאוד להערות, כאן או בפרטי (המייל שלי: bloch.dore@gmail.com או בפייסבוק dore bloch), שיעזרו לשפר את הפרקים, מדובר בסה"כ בטיוטה ראשונה, שככל שהספר אכן יכתב תשתנה עוד פעמים רבות).

*

גולדן סטייט ווריורס – הראשונים שבראשונים

אם תשאלו את אוהד הכדורסל הממוצע מי היא האלופה הראשונה של ה-NBA, הוא ככל הנראה יבחר בסלטיקס או בלייקרס. במובן מסויים הוא יהיה צודק, שכן הלייקרס אכן זכו באליפות ה-NBA הראשונה בעונת 1949/1950.

אלא שמי שקרא בעיון את ההקדמה לשער הראשון יודע, שה-NBA עצמה, ובעקבותיה גם הספר הזה מגדיר את תחילת ההיסטוריה של ה-NBA, ב-1946 עת נוסדה ליגת ה-BAA, וכך לפי הספירה של ה-NBA האלופה הראשונה שלה היא לא אחרת מאשר הווריורס, הפילדלפיה ווריורס.

רגע, מי?

נו, הקבוצה שויתרה על וילט צ'מברלין ובחרה בדראפט את ריק בארי. אבל רגע חשבתי שאלה הסן פרנסיסקו ווריורס. אם ככה אז מי אלה הגולדן סטייט ווריורס? ולמה הם בכלל משחקים באוקלנד?

כל זאת ועוד בעמודים הבאים על ההיסטוריה המרתקת של ה… נקרא להם ווריורס ודיי טוב?

ימי פילדלפיה:

הלוחמים הם הקבוצה השנייה מבין שלוש אותן נפגוש, שהוקמו בשנת 1946 כקבוצות הצ'רטר של הליגה החדשה- ליגת ה-BAA – שהיוותה את הבסיס לליגת ה-NBA  שתקום שלוש שנים מאוחר יותר, ושרדו עד היום.

הפילדלפיה ווריורס, קבוצה שמושבה בפילדלפיה, פנסילבניה אשר לחופיה המזרחיים של ארה"ב, הוקמה ע"י פיטר טיירל, שהיה גם הבעלים של הפילדלפיה רוקטס מליגת ההוקי האמריקאית. הוא החל את דרכו כמארגן קרבות אגרוף, שנהנה מכך שפילדלפיה הגבילה קרבות אגרוף ל-6 סיבובים לכל היותר. מאחר והאולם שהקים היה מחוץ לאיזור המוגדר של פילדלפיה הוא ארגן קרבות של 15 סיבובים וזכה להצלחה מסחרית.

החוש המסחרי של טיירל הוביל אותו להיות מי שאירגן את מופע הקרח, מופע האגרוף, משחק הכדורסל ומשחק ההוקי הראשונים ששודרו בטלביזיה.

אבל האיש המעניין באמת בסיפור הזה של הווריורס אינו טיירל, אלא דווקא אחד משלנו. הכירו אם כן, את אדי גוטליב, חבר היכל התהילה של הכדורסל. מעלליו של גוטליב זכאים לספר משל עצמם (והוא גם זכה לאחד לפחות), אבל לעניינינו נסתפק רק בכמה מהמעניינים והחשובים שבהם.

גוטליב נולד בשנת 1898 בקייב, ועבר עם משפחתו לפילדלפיה בתחילת המאה ה-20. בגיל 19, הוא ארגן את קבוצתו הראשונה – YMHA – ארגון הגברים הצעירים העבריים. מספר שנים לאחר מכן הקבוצה שינתה את שמה לאור קבלת ספונסר חדש – האיגוד העברי של דרום פילדלפיה (SPHA), הקבוצה שמרה את שמה, שנרקם על הגופיות איתם שיחקו באותיות עבריות, גם לאחר שהאיגוד הפסיק לתמוך בקבוצה, לה לא היה אולם ביתי ולכן הם כינו את עצמם: "היהודים הנודדים".

גוטליב מספר: "שיחקנו באולמות ריקודים באותם ימים ראשונים, זה היה כדורסל ואז ריקודים, ערב שבת נחמד מאוד עבורך, ועבור בת זוגך. נתנו לבחורות להיכנס בחינם, כי לא יכולת לעשות את הריקודים לאחר המשחק בלי הבחורות. התקשנו לגרום לבחורים לשלם עבור משחק הכדורסל כשהם גילו זאת".

כך או אחרת, SPHA הפכה לאחת הקבוצות החזקות של הכדורסל בשנות ה-20, הם זכו בשתי אליפויות בליגה של פילדלפיה, לאחר מכן שיחקו בליגה המזרחית שנסגרה, והמשיכו לשחק במשחקי ראווה אותם גוטליב, יזם מחונן שהוא היה, לא התקשה לארגן לקבוצה משחקים, והיא הרבתה לנצח, גם במשחקים מול היריבות החזקות ביותר מליגת ה-ABL.

לקראת סוף שנות ה-20 הפנה גוטליב את תשומת ליבו לקבוצת הפילדלפיה ווריורס, שנכנסה לליגת ה-ABL  בשנת 1926-27, הקבוצה שיחקה שתי עונות בהן סיימה עם מאזן חיובי, אך כמו קבוצות רבות אחרות השפל הגדול האץ את התפרקותה והיא התפרקה בשנת 1931. אבל אל תחשבו שזה עצר את גוטליב. היזם הפעלתן בנה מחדש את SPHA ב-1929, וב-1933 הקבוצה הצטרפה ל-ABL, וזכתה ב-3 מ-4 העונות הראשונות בה שיחקה בליגה. הקבוצה המשיכה לפעול אבל גוטליב הפנה את תשומת ליבו לליגת ה-BAA החדשה, וב-1950 הוא מכר את הקבוצה.

כשהוקמה ה-BAA, ואיתה כאמור הפילדלפיה ווריורס, היה אך טבעי זה שגוטליב יהיה זה שיהפוך לג'נרל מנג'ר ולמאמן הראשון שלה. הסיפורים מהתקופה מעלים שגוטליב לא הסתפק רק בתפקידים אלה, אלא שהוא גם עסק בקידום הקבוצה באותן שנים כלכליות קשות ואף מכר כרטיסים בפינות הרחוב למשחקים כדי לאפשר לה להמשיך לפעול.

בשנת 1952, קנה גוטליב את הווריורס בתמורה ל-25,000 דולר, קצת מפחות מה-2 מליארד ששולמו עבור הקליפרס לאחרונה. בנוסף לכך, גוטליב גם היה יו"ר ועדת החוקים של הליגה במשך 25 שנה, הוא היה היו"ר שהכניס את מרבית השינויים שהצילו את הליגה בשנות ה-50 כגון שעון הזריקות, מגבלת העבירות וכד'.

בשנת 1962 גוטליב מכר את הקבוצה ברווח של 600,000 דולר (רווח של 2400% אם מישהו סופר), לקבוצת בעלי עסקים שהעבירו אותה לסן פרנציסקו, הצעד הזה יחד עם מעברם של הלייקרס ממיניאפוליס ללוס אנג'לס היה חיוני בפתיחת הליגה שהתחילה בעיקרה בחלק המזרחי של ארה"ב גם לחלק המערבי. גוטליב נשאר מעורב בעניין הקבוצה עד 1964 עת פרש מעיסוק בענייניה, אך הוא נשאר קובע הלו"ז הבלעדי של משחקי הליגה.

מספרים שבעוד ליגות אחרות כבר עברו למחשבים, גוטליב עדיין היה יושב עם בלוק צהוב וערימת ניירות ומתכנן את העונה הקרובה. רק מעט לפני מותו הוא העביר את אחריות זו למחשבים, ולעתיד.

והנה כמה ציטוטים עסיסיים לסיום:

"גוטליב היה חשוב למשחק כמו הכדור עצמו" (הארי ליטוויק, מאמן מכללות וחבר היכל התהילה)

"גוליטב היה המוח של הליגה, פדולוף היה הקומישנר אבל הוא מעולם לא הבין כדורסל… כשלמישהו הייתה שאלה, הוא היה הולך לגוטי" (לאונדר קופט, עיתונאי, הניו יורק פוסט)

"היית נכנס למשרד של אדי, והוא היה אומר: זה מה שעשית טוב, אלה המספרים של הכרטיסים שמכרנו, הנה מה שאנחנו יכולים להרשות לעצמינו לשלם לך, אם אתה לא רוצה, בהצלחה בלהשיג עבודה"

בעונתה הראשונה של הקבוצה, בהובלת גוטליב כמאמן, עם הגארד ג'ו "הקופץ" פאלקס, זכו הווריורס באליפות הראשונה שלהם לאחר שניצחו את הסנט לואיס בומברס בסיבוב הראשון, את הניקס בשני ואת השיקאגו סטאגס בגמר הליגה. גם בעונתה השניה הייתה הקבוצה מהטובות בליגה, והיא אף חזרה לגמר אחרי שהפכה פיגור 2-3 לניצחון ב-7 משחקים מול אותה סנט לואיס. אלא שבגמר חיכו להם הבולטימור בולטס שזכו בתואר הראשון שלהם באותה עונה.

לאחר ההפסד, הווריורס רשמו את עונתם השלילית הראשונה עם מאזן של 32-28, ורק התדרדרו עונה לאחר מכן עם מאזן של 42-26. היה ברור שהקבוצה צריכה דם חדש. באותם ימים אחד החוקים בליגה היה חוק הבחירה הטריטוריאלית, החוק קבע שאם שחקן שיחק בקולג' מהעיר של קבוצת NBA, הרי שלקבוצה המייצגת את אותה עיר יש זכות להמיר בחירת דראפט במטרה לרכוש את הזכויות על אותו השחקן.

גוטליב ניצל את החוק כדי להביא לקבוצה את פול אריזין.

אריזין נולד בדרום פילדלפיה בשנת 1928 לאב צרפתי ואם אירית. בתיכון הוא ניסה להתקבל לקבוצת הכדורסל אבל המאמן לא חשב שהוא טוב מספיק, אז אריזין הלך לשחק בקבוצות שונות בעיר. בנקודה מסויימת הוא שיחק בשש או שבע קבוצות באותו זמן ולעיתים שיחק שני משחקים בלילה.

אריזין נרשם לאוניברסיטת וילאנובה, והחל ללמוד כימיה, הוא המשיך לשחק בליגות שונות, כאשר מאמן הווילדקאטס ראה אותו והציע לו מלגה כדי הצטרף לקבוצה. אריזין הפך לכוכב כמעט מיידי ברמת הקולג'ים כשהוא קולע 85 נקודות במשחק אחד ומסיים את העונה הראשונה שלו עם ממוצע של 22 נקודות (עונתו השלישית בלבד בכדורסל מאורגן). בשלוש העונות שלו בקבוצה הוא סיים ככקלע המוביל ובעונתו האחרונה נבחר לשחקן הקולג'ים של העונה.

היכולת הזאת משכה כאמור את תשומת ליבו של גוטליב שרכש את שירותיו לקראת עונת 1950/1951.

בשלב הזה צריך לציין שבאותה תקופה הקליעה היחידה שנראתה במגרשי הכרוסל הייתה סט שוט עם שתי ידיים, עד שהגיעה אריזין, האיש שהמציא את הג'אמפ שוט: "זה קרה בטעות, בחלק מהמשחקים שיחקנו על רחבות ריקודים ונהיה מחליק, כשניסיתי לקלוע רגליי היו בורחות לי ולכן קפצתי, תמיד הייתי קופץ טוב, רגליי לא היו על הרצפה ולכן לא הייתי צריך לדאוג שאחליק, ככל שעשיתי זאת יותר הפכתי לטוב יותר בכך, לפני ששמתי לב, כל הזריקות שלי הפכו להיות ג'אמפ שוטס".

בחירתו של אריזין, מעבר לשינוי שהוליד בסגנון הקליעה ב-NBA, הובילה למהפך של 14 נצחונות שהובילו את הווריורס בחזרה לראשות המזרח. 17.2 נקודות ו-10 ריבאונדים למשחק היו מנת חלקו בעונתו הראשונה, אחד מעשרת המובילים בשתי הקטגוריות. אבל על אף היכולת הטובה בעונה הסדירה, הווריורס הודחו מול ע"י הסירקיוז נשיונלס בסוויפ של 0-2.

בעונתו השנייה הוא הפך לכוכב של ממש, אבל פילדלפיה שוב הודחה בחצי גמר המזרח, ובתום העונה כשהוא בן 24 ומתקרב לשיאו דוד סאם קרא לו לשרת. אריזין הצטרף למארינס ושירת שנתיים במהלך מלחמת קוריאה, בהיעדרו הקבוצה התדרדרה ולא העפילה לפלייאוף במשך שתי עונות רצופות, ואף עם חזרתו הקבוצה התקשתה ולא הצליחה להעפיל לפלייאוף של עונת 1954-55.

בתום עונת 1954-55 החליט גוטליב לוותר על משרת המאמן ולהתמקד בתפקידו כ-GM ובתפקידיו השונים בליגה, והעביר את המושכות (או יותר נכון להגיד מינה, שכן הוא היה כזכור הבעלים) לכוכב הקבוצה, וקולג' סינט ג'וזף, ג'ורג' סנסקי.

עם חיזוק בדמות הרוקי תום גולה שהוסיף לקבוצה 9 ריבאונדים ו-6 אסיסטים בממוצע למשחק בעונתו הראשונה, הווריורס בהובלת ניל ג'ונסטון ופול אריזין השתלטו על הליגה עם 12 נצחונות ב-16 המשחקים הראשונים וזכו במקום הראשון במזרח. לאחר ניצחון קשה על הסירקיוז נשיונלש ב-5 משחקים, הווריורס הגיעו לגמר מול פורט ויין פיסטונס, וזכו באליפות השניה שלהם והאחרונה בפילדלפיה עם ניצחון משכנע 1-4.

אריזין המשיך לשחק בקבוצה עד למעברה לסן פרנסיסקו. לפי הדיווחים מהתקופה השחקן יכל להמשיך לעונה נוספת מבחינת כושרו הגופני,  אך החליט להישאר בפילדלפיה ופרש מכדורסל. מעבר לאליפות עם הווריורס, והמצאת הג'אמפ שוט, אריזין ששיחק בפילדלפיה במשך 10 עונות, נבחר למשחק האולסטר מדי שנה וזכה בתואר הקלע המצטיין של העונה פעמיים. הוא חקק את שמו בדברי הימים של הווריורס ושל הליגה כאחד.

*

קראתם כאן על מעט ממעלליו של אדי גוטליב, אבל המהלך הגדול ביותר שלו, והסיפור המוצלח מכולם הוא סיפור הבחירה הטריטוריאלית.

ב-1959 חשקה נפשו של גוטליב בשחקן שנחשב לכישרון גדול, אבל לפילדלפיה לא היו את הבחירות המתאימות, והשחקן למד דווקא בקנזס. הלך גוטליב פישפש ומצא שהשחקן גדל בפילדלפיה ושיחק שם בתיכון, ושלקנזס אין קבוצה ב-NBA, ולכן טען גוטליב, כזכור יו"ר ועדת החוקים של הליגה ואחד האנשים המשפיעים בה, שלאור זאת שאין לקנזס קבוצה ולאור זאת שלשחקן יש שורשים בעיר הוא צריך להיות מוכר כבחירה טריטוריאלית. באופן לא מפתיע הליגה הסכימה לטענה, והשחקן הפך לשחקן הראשון שנבחר בבחירה טריטוריאלית מבלי שלמד בקולג' בעיר שאותה מייצגת הקבוצה שבחרה בו.

אה כן, השחקן היה וילט צ'מברלין.

וילט:

וילטון נורמאן צ'מברלין, היה אחד הכוכבים הקונטברסליים ומעוררי האמוציות, האופן שבו אתה מספר את הסיפור של וילט תלוי מאוד ברגשות שלך כלפיי הדמות שוילט ייצג. האם הוא האיש הרע במאבק מול ראסל, האיש שעניינו אותו רק המספרים (בנקודות כמו גם בחוויותיו עם נשים), השחקן שהיה אנוכי ומרוכז בעצמו מכדי לזכות בתארים, או שהוא היה השחקן שהיה נחמד מדי מכדי לזכות בתארים. לא משנה איך אתה רואה את וילט, הוא אחת הדמויות המרתקות בפסיפס הבלתי נגמר של דמויות מרתקות שמרכיבות את ההיסטוריה של ה-NBA, בפרק זה תוכלו לקרוא את החצי הראשון של הסיפור, עד למעברו ללוס אנג'לס לייקרס.

כאמור, וילט נולד בפילדלפיה למשפחה של 9 ילדים. וילט היה שברירי כילד וכמעט נפטר מדלקת ריאות. הכישורים האתלטיים שלו בלטו מילדות והוא התחרה בריצה, קפיצה ובתחילה הוא לא התעניין בכדורסל וכינה אותו "משחק של סיסיס". אך לפי עדותו שלו כדורסל שלט בפילדלפיה והוא לבסוף מצא את דרכו אל הספורט.

כבר בתיכון היה ברור שמדובר בתופעה של ממש, אני זוכר שכשהביה"ס שלי שיחק נגד ביה"ס אחרים בליגת הקט-סל (אני לא שיחקתי, הייתי בעניין של כדורגל), תמיד היה שחקן אחד שהיה גבוה וחזק יותר מהאחרים והוא בערך קלע את כל הנקודות, זה קורה הרבה בכדורסל בגילאים הצעירים. הדומיננטיות של וילט היתה מקרה קיצוני, הוא היה גבוה יותר וחזק יותר מכל האחרים. הוא קלע 31 נקודות למשחק בעונת 1953. במה שהיה רמז מתרים להמשך הקריירה שלו, קבוצתו הפסידה לווסט קטוליק, 42-54 במשחק הגמר. היריבה שמרה על וילט עם שלושה שחקנים בכל פעם והוא הצליח לקלוע בכל זאת 29 נקודות, אבל ללא הועיל.

עכשיו שימו לב לסיפור הבא: רד אורבך זיהה את הכישרון של וילט בעונתו השנייה בתיכון, וניסה לשכנע אותו ללכת ללמוד בניו אינגלנד כדי שבוסטון תוכל לבחור בו כבחירה טריטוריאלית, אבל וילט לא השיב. איך לכל הרוחות זה היה נראה אם ראסל וצ'מברלין היו משחקים באותו קבוצה? זה גורם לראש שלי לכאוב.

כל האוניברסיטאות בארה"ב חיזרו אחריו, אבל וילט שלא רצה לשחק באיזור פילדלפיה, לא התעניין בניו אינגלנד, ופסל את הדרום בגלל ההפרדה הגזעית בחר בסופו של דבר באוניברסיטת קנזס. באופן אירוני, לורנס קנזס, העיר בה שכנה האוניברסיטה עדיין קיימה את מדיניות ההפרדה. וילט, באופן טיפוסי פשוט התעלם ממנה, וכמובן שאף מסעדה או מועדון לא חלם שלא לשרת את הכוכב המפורסם.

אחרי שנתיים במכללות נמאס לצ'מברלין לגמרי מהשמירות הכפולות והמשולשות, האלימות (לאחר אחד המשחקים צ'מברלין חשף לעיני המצלמות שימני שיניים על כתפו), והיעדר הכסף והוא פרש מכדורסל המכללות, מבלי לזכות באליפות.

באותה התקופה, ה-NBA אסרה על שחקנים להצטרף אם לא סיימו את חוק לימודיהם, כך שוילט לא יכל להצטרף לליגה במשך שנה שלמה, וכך נוצר המצב ההזוי שהשחקן המוכשר ביותר בעולם נאלץ לשחק במשך שנה עבור ההארלם גלובטרוטרס. התקופה שלו בגלובטרוטרס מהווה רמז מתרים נוסף להמשך הקריירה, וילט תמיד דיבר בחיבה על השנה שעשה עם הגלובטרוטרס, על המסע לבריה"מ בתקופת המלחמה הקרה ועל כמה שאהב לשחק בלי שיבקשו ממנו לשבור שיאים ובלי שהתנכלו לו, הוא היה רק אחר מכמה אמנים שאהבו לבדר את הקהל.

בתום השנה בגלובטרוטרס וילט סוף סוף הגיע ל-NBA, והאימפקט היה מיידי. פילדלפיה הייתה גם כך קבוצה טובה עם פול אריזין, תום גולה וארני באק בקו האחורי ופילדלפיה, שאך עונה קודם לא הצליחה להעפיל לפלייאוף הפכה לקונטנדרית באופן מיידי. במשחק הבכורה שלו מול הניקס קלע וילט 43 נקודות ולקח 28 ריבאונדים.

במשחק הרביעי חיכה לוילט ביל ראסל עם האלופה הבוסטון סלטיקס, במה שהיה להתחלת אחת היריבויות הגדולות והמרתקות בתולדות הליגה. וילט ניצח בנקודות (30-28) אבל בוסטון ניצחה את המשחק, כפי שקרה כל כך הרבה פעמים בהמשך.

וילט סיים את עונתו הראשונה עם ממוצעים מפלצתיים של 37.6 נקודות ו-27 ריבאונדים כשהוא מנפץ 8 שיאי NBA, זוכה בתואר ה-MVP, רוקי השנה, וה-MVP של משחק האולסטאר. אבל כבר אז גם התחילו להיחשף החולשות במשחקו, כשהוא קולע רק 50% מהעונשין, מספר שעוד יתדרדר בהמשך.

באופן בלתי נמנע בוסטון ופילדלפיה נפגשו בגמר המזרח. הטקטיקה של רד אורבך לא הייתה אלגנטית במיוחד, הוא הנחה את הפורווארד תום היינשון לבצע עבירות על צ'מברלין ולמנוע ממנו לרדת במהירות להגנה. הרעיון היה שסלטיקס יגיעו לסל במהירות לפני שוילט צ'מברלין, גדול החוסמים בליגה יספיק להגיע ולהטיל טרור על איזור הצבע (ולהזכירכם באותה תקופה לא הייתה עדיין קשת שלוש). אחרי שני משחקים שהלכו אחד לכל קבוצה, לצ'מברלין נמאס מהטקטיקות של בוסטון והוא נתן להיינשון אגרוף, במהלכו פצע את ידו ונעדר משני המשחקים הבאים בשניהם ניצחה בוסטון.

צ'מברלין חזר למשחק מספר 5 וקלע 50 נקודות בדרך לניצחון של פילדלפיה, אבל בוסטון סיימה את הסידרה עם ידע על העליונה בעזרת ניצחון במשחק מספר 6.

בתום העונה צ'מברלין הדהים את עולם הכדורסל כשהודיע שהוא שוקל פרישה. בנקודה הזאת צריך להבין את המצב שבו צ'מברלין היה שרוי באותם ימים. הוא היה האתלט הגדול בתולדות המשחק, האוהדים ראו אותו כפריק התגרו בו וצחקו עליו לאורך משחקים שלמים. הקבוצות היריבות השתמשו בטקטיקות המלוכלכות ביותר כדי לעצור אותו ולהוציא אותו משיווי משקל, והלחץ עליו היה אדיר מצד קהילת הכדורסל הנלהבת בפילדלפיה. הוא פשוט לא עמד בזה. או כמו המאמן אלכס האנום אמר: "אף אחד לא אוהב את גולית". גוטליב פתר את הבעיה בדרך הפשוטה ביותר – הוא נתן לו העלאת שכר.

עונתו השנייה של צ'מברלין הייתה דומה לראשונה עם שיאים אישים בלתי נתפסים, 32% מהנקודות של קבוצתו ו-30% מהריבאונדים, אבל קבוצתה הודחה מול סירקיוז בסוויפ של שלושה משחקים בסיבוב הראשון. בעונה הזאת נולד המוניטין של צ'מברלין כ"הורג מאמנים". הוא לא הסתדר עם המאמן ניל ג'ונסטון, גוטליב אמר על הסיטואציה: "הטעות שלי הייתה שלא הבאתי מאמן עם יד חזקה יותר, ג'ונסטון לא היה מוכן למשחק הגדול".

עונת 62-63 הייתה בלי ספק העונה הסטטיסטית הגדולה ביותר של וילט צ'מברלין, שגם הייתה העונה הסטטיסטית הגדולה ביותר של שחקן אי פעם. ממוצע של 50.4 נקודות למשחק, ו-25.7 ריבואנדים הם אולי החשובים והמרשימים ביותר, והם, ככל שאפשר לצפות, לעולם לא יישברו, אבל השיא הזכור ביותר, וזה שהגדיר את צ'מברלין הוא ללא ספק משחק ה-100 נקודות.

ב-2 במרץ 1962 נפגשו הפילדלפיה ווריורס והניו יורק ניקס. הניקס הגיעו למשחק בלי הסנטר הפותח שלהם כך שהם ידעו שהם צפויים לבעיות מהכיוון של צ'מברלין, הם רק לא ידעו עד כמה. ברבע הראשון וילט קלע 23 נקודות ובמחצית הוא עמד על 41. לאחר שברבע השלישי הוא קלע 28 נוספות, המשחק איבד ערך ספורטיבי. שחקני הניקס החלו לעשות עבירות על שחקנים אחרים כדי להוציא את הכדור מידיו של צ'מברלין, אותו כמובן חיפשו שחקני הווריורס בכל הזדמנות, ושחקני הוויורס התחילו לעשות עבירות על שחקני הניקס כדי לעצור את השעון. 46 שניות לסיון זריקה של צ'מברלין מקרוב מצאה את הטבעת והביאה אותו ל-100 נקודות.

בנוסף צ'מברלין היה על הפרקט בממוצע 48.53 דקות למשחק ושיחק 3882 מתוך 3,890 הדקות של קבוצתו (וגם זה רק בגלל שהורחק 8 דקות לסיום בטכנית שנייה).

ועם כל זה בגמר שוב חיכתה לו הבוסטון סלטיקס, ולאחר שכל קבוצה שמרה על הבית שלה, הקבוצות נפגשו למשחק שביעי בו סל ניצחון של סאם ג'ונס שבר את ליבם של אוהדי פילדלפיה שנשארו שוב בצילם של הסלטיקס, ושוב היה זה וילט שנשאר בצל של ראסל.  זאת הייתה העונה האחרונה של הווריורס בפילדלפיה לפני שהם עברו לסן פרנציסקו.

התוצאה המיידית של המעבר הייתה פרישתו של פול אריזין, ובקשתו של גולה לעבור לניו יורק, כך שצ'מברלין נשאר ללא שני הקלעים הבולטים מלבדו בקבוצה. בלי חיזוק משמעותי ולמרות המשך היכולת המפלצתית של צ'מברלין, הווריורס נשארו מחוץ לפלייאוף.

בעונה לאחר מכן, עונת 63-64 הוויורס חזרו לעצמם. אלכס האנום מונה למאמן, והרוקי נייט ט'ורמונד הצטרף לקבוצה, שהצליחה לא רק לחזור לפלייאוף, אלא להגיע עד לגמר על הגב של צ'מברלין שסיים את העונה עם 36.9 נקודות ו-22.3 ריבאונדים למשחק, אבל בוסטון שוב הייתה גדולה על הווריורס וניצחה 1-4.

אבל ההצלחה של עונת 64 לא הייתה בסיס להמשך הצלחה בעונה לאחר מכן.

הווריורס פתחו גרוע מקצועית, אבל גרוע מכך התנאים בקבוצה הלכו והפכו לקשים. הקבוצה שיחקה באולם שנקרא "ארמון הפרה", אולם שאירח את הרודיאו, וכתוצאה מכך סבל מריח תמידי של פרות. הווריורס לא הצליחו למשוך אוהדים לאולם, והבעלים נקלע לקשיים כלכליים בעקבות בריחתו של שותפו העיסקו.

וכך, ערב האולסטאר של 1965 הוויורס שלחו את צ'מברלין לפילדלפיה 76'ס. הבעלים פרנקלין מיולי אמר על המעבר: "צ'מברלין הוא לא אדם שקל לאהוב, האוהדים בסן פרנציסקו מעולם לא למדו לאהוב אותו. קל לשנוא את וילט, אנשים באו לראות אותו מפסיד".

צ'מברלין לא היה מרוצה מהמעבר בתחילה: "ה-76'ס היו עבורי הסירקיוז נשיונלס (הקבוצה שעברה לפילדלפיה והפכה להיות ה-76'ס), שהייתה קבוצה ששנאתי. לחזור הביתה זה נחמד, אבל התאהבתי בסן פרנציסקו והייתי עצוב לעזוב". אבל עם המעבר, ולאחר שהתחבר להאל גריר, כוכב הקבוצה עד הגעתו, הדברים הסתדרו ופילדלפיה התחילה לנצח.

באופן בלתי נמנע, היא הגיע לגמר המזרח כדי לפגוש את בוסטון של ראסל, הסידרה הלכה למשחק שביעי, שהתקיים בבוסטון גארדן. צ'מברלין תרם 30 נקודות ו-32 ריבאונדים, כשראסל נותן 16 נקודות 27 ריבאונדים ו-8 אסיסטים בצד השני. 4 נקודות של צ'מברלין בדקה האחרונה הורידו את היתרון של בוסטון לנקודה 5 שניות לסיום. טעות של ראסל העבירה את הכדור בחזרה לסיקסרס שלקחו פסק זמן. גריר ניסה להוציא את הכדור, אבל ג'ון האבליצ'ק חטף אותו והבטיח את ניצחונה של בוסטון ואת זכייתה באליפות.

זאת הייתה נקודה משמעותית בתפיסה הציבורית של צ'מברלין, הוא הפסיד 5 פעמים את התואר לראסל, ואנשים התחילו לכנותו לוזר. אולי זאת הייתה הסיבה שבראיון לספורטס אילוסטרייטד בסוף השנה הוא לכלך על שחקנים, מאמנים ובעלי קבוצות בליגה, דבר שלא סייע לתדמיתו הציבורית.

גם מעמדו בקבוצה החל להתערער, הוא עדיין היה השחקן הטוב ביותר בקבוצה, ומבחינת יכולת אינדיבודאלית ובוודאי אתלטית הוא היה הטוב בליגה (במהלך משחק הוא חסם דאנק של גאס ג'ונסון כל כך חזק, שהוא גרם לפריקת כתפו של האחרון), אבל קולות התחילו להתעורר בנוגע למידת מחויבותו לפילדלפיה. הוא גר בניו יורק והעדיף ליסוע לאימונים ולמשחקים ולא לגור בפילדלפיה והאימונים נדחו משעות הבוקר לשעות אחה"צ כי מאמן הקבוצה, דולף שייס לא רצה להכעיס את צ'מברלין מה שגרם למתח בקבוצה.

קרב 6 בין ראסל לוילט לא היה שונה, רק שהבקיעים באישיותו והתנהלותו של צ'מברלין הפכו לבולטים יותר ויותר. אחרי שני נצחונות של בוסטון בפילדלפיה, הסידרה עברה לבוסטון וצ'מברלין הוביל את קבוצתו לניצחון שהחזיר אותה לחיים. ערב משחקים 4 ו-5 צ'מברלין סירב להתאמן בטענה שהוא "עייף" ובעוד שייס הגן על הכוכב שלו, השחקנים האחרים בקבוצה קיבלו את זה טוב פחות. פילדלפיה הפסידה את שני המשחקים.

בנקודה הזאת כשאף אחד כבר לא האמין שוילט מסוגל להשתנות, ולרתום את כישוריו הניכרים לטובת הקבוצה חלה מפנה בדמות אלכס האנום, שאימן את וילט בתחילת דרכו בווריורס. האנום שמונה למאמן התחיל את תפקידו בקביעת שיחה קבוצתית, שבמסגרתה הוא העלה את הבעיות העיקריות שהוא ראה בקבוצה, חלקן שמו את וילט צ'מברלין באור לא מחמיא. פורוורד הקבוצה צ'אט ווקר העיד שבמספר מקרים השחקנים היו צריכים להחזיק את וילט פיזית (מה שלא היה קל) כדי למנוע קטטה בינו לבין המאמן. עדויות אחרות מעלות שהאנום מעולם לא נסוג מפני צ'מברלין וכך זכה בכבודו.

האנום דאג להבהיר לוילט שהם באותו ראש לגבי המטרה של זכייה בתואר, אבל שכדי לעשות זאת הוא וחבריו לקבוצה חייבים "להתנהג כגברים", על ומחוץ למגרש. הוא גם שכנע את וילט לשנות את סגנון משחקו ולשתף את השחקנים האחרים יותר, מה שהיה מתבקש כשהוא משחק הול אוף פיימרים לעתיד כהאל גריר שכבר אז היה כוכב גדול ובילי קאנינגהאם.

התוצאות ניכרו בסטטיסטיקה באופן מיידי, צ'מברלין לקח רק 14% מהזריקות של קבוצתו (בעונת ה-50.4 נקודות למשחק הנתון הזה עמד על 35%), גם הממוצעים שלו לימדו על השינוי, הוא קלע "רק" 24 נקודות למשחק אבל לקח 24 ריבאונדים למשחק והוסיף כמעט 8 אסיסטים בכל ערב. גם ההגנה שלו השתפרה, והוא זכה בתואר ה-MVP השלישי שלו. הסיקסרס יצאו לדרך בטירוף עם מאזן של 4-46 בתחילת העונה ו-13-68 בסיומה. צ'מברלין התחיל להחמיא לשחקנים האחרים בפומבי, להזמין את חבריו למסעדות ולשלם את החשבון בידיעה שהוא מרוויח פי עשר מהאחרים.

האל גריר אמר עליו באותה העונה: "פשוט ידעת, שברגע שהבחור הגדול (צ'מברלין) מוכן לזוז, האחרים יצטרפו". אבל גם במחמאה הזאת יש אמת רחבה יותר ומחמיאה פחות על הקריירה של וילט צ'מברלין, אחרי הכל, אם הוא היה "מוכן לזוז" רק אחרי 6 הפסדים לראסל, משהו במוטיבציה שלו וביכולת שלו להתאים את עצמו לקבוצה באופן אינטואיטיבי היה חסר באופן קיצוני.

גמר המזרח הפגיש שוב את בוסטון ופילדלפיה. הסיקסרס ניצחו את שני המשחקים הראשונים, כאשר במשחק הראשון צ'מברלין קובע קוודרופל דאבל בלתי רישמי (באותם ימים לא נספרו חסימות ע"י הליגה), כשהוא קולע 24 ומוסיף 32 ריבאונדים, 13 אסיסטים ו-12 חסימות. הסיקסרס שלטו בסידרה כולה והדיחו את בוסטון עם ניצחון 1-4 באחת העונות המרשימות ביותר של קבוצה כלשהי בהיסטוריה של ה-NBA, אליה נחזור עוד בהמשך.

בעונה לאחר מכן היחסים בין צ'מברלין לבעלים של הקבוצה הפכו לעכורים, סביב טענה של וילט שהובטח לו 25% מהפרנצ'ייז עם פרישתו, דבר שהבעלים של הקבוצה הכחיש. צ'מברלין איים לעבור לליגה המתחרה ה-ABA, אבל הפסקת אש הושגה ביניהם והחוזה של צ'ברלין הוארך בשנה אחת.

פילדלפיה המשיכה מהמקום שהפסיקה, והיא התגברה על מספר פציעות וקשיים כדי לעלות שוב לגמר המזרח שם חיכתה לה הבוסטון סלטיקס. אלא שהקרב המסקרן הועמד בצל בשל אירועים לאומיים שאירעו במקביל. ב-4 באפריל 1968, ערב המשחק הראשון בסידרה, מרתין לות'ר קינג נרצח.

קינג, מנהיג תנועת זכויות האזרח שאירגן מצעדים ברחבי דרום ארה"ב במאבק למען שוויון לאפרו-אמריקאים, ונגד ההפרדה הגזעית ששררה באותן השנים בארה"ב, הפך כתוצאה מפעילותו לאויב התנועות הגזעניות השונות שתמכו בהפרדה ובהפלייה. קינג נורה בחדר המלון לוריין מוטל בממפיס בעת שעמד במרפסת, הירצחו של קינג היווה נקודת ציון במאבק של האפרו-אמריקאים בארה"ב, כאשר חלק מהקהילה היה מעוניין להמשיך בדרכו הבלתי אלימה של קינג, בעוד אחרים טענו שהרצח הוא עדות לכישלונה של דרך זו.

יום מרתין לות'ר קינג מצויין עד היום ברחבי ארה"ב בכלל ובמשחקי ה-NBA בפרט.

צ'מברלין וראסל נפגשו לאחר הרצח כדי לדון באפשרות של דחיית הסידרה, ה-76'ס אף העלו את הנושא להצבעה אבל רק צ'מברלין וולי ג'ונס תמכו בדחייה. הסידרה יצאה אם כן לדרך אבל משחק מספר 2 נדחה מיום ראשון ליום רביעי.

קשה לחשוב על סמליות גדולה יותר מפגישה של צ'מברלין וראסל, שני אייקונים אפרו-אמריקאים פורצי דרך וגיבורים להמוני אפריקאים אמריקאים צעירים, נפגשים לדון בעתיד לאחר הירצחו של הגיבור האפרו-אמריקאי הגדול מכולם.

הקבוצות התייצבו, אם כן, לאחר הלוויתו של קינג ב-5 באפריל למשחק בו ניצחו הסלטיקס. אבל פילדלפיה ניצחו את שלושת המשחקים הבאים ונראה שהם משתלטים על הסידרה, אחרי הכל אף קבוצה לא ניצחה לאחר פיגור 1-3 עד אותה עונה. אבל אז משהו נדלק בסלטיקס, ג'ון האבליצ'ק היה פנטסטי והקבוצה חזרה לשוויון 3-3. המשחק השביעי שנערך בפילדלפיה המם את המקומיים, כשבוסטון מנצחת 100-96 ומשלימה מהפך היסטורי. מה שהיה לא פחות מדהים היא העובדה שצ'מברלין לא זרק ולו פעם אחת לסל במחצית השנייה של משחק שבע כולה. המאמן אומנם ספג ביקורת על כך, אבל דמיינו לעצמכם את מייקל ג'ורדן או קובי ברייאנט לא מקבלים את הכדור מחצית שלמה במצב הזה. אתם לא יכולים לדמיין? גם אני לא.

בתום העונה האנום המאמן החליט שהוא רוצה להיות קרוב יותר למשפחתו בחוף המערבי ועבר לאוקלנד אוקס מה-ABA. וילט עצמו דרש טרייד וג'ק ראמזי נענה לו ושלח אותו ללייקרס. הסיבות לטרייד שנויות במחלוקת עד עצם היום הזה, כשאחדים מצביעים על הפרת ההסכם בנוגע לבעלות על הקבוצה, אחרים על כך שמבחינה אישית וילט הרגיש שפילדלפיה קטנה עליו ועד כדי טענה שצ'מברלין רצה לצאת גם עם נשים לבנות, דבר שהיה אפשרי בלוס אנג'לס, אבל היה קרוב לבלתי אפשרי כמעט בכל מקום אחר בארה"ב באותה העת, אפילו לכוכב כדורסל.

מכל מקום ראוי לציין בשלב הזה, שוילט צ'מברלין נשלח בטרייד פעמיים בשיאו, קשה לחשוב על שחקן נוסף בסדר גודל של וילט שניתן לומר את זה לגביו.

אה כן, חשבתם ששכחתי מהגמר של 1967? ובכן לא. בגמר של 1967 חיכתה לפילדלפיה 76'ס קבוצה המוכרת היטב לצ'מברלין, הסן פרנציסקו ווריורס, וכוכב הקבוצה שמחבר אותנו בחזרה אל ההיסטוריה של הוויוריורס – ריק בארי.

בארי:

לאחר עזיבתו של צ'מברלין את הווריורס, הוואקום בקבוצה לא המשיך ליותר מעונה אחת. סן פרנסיסקו התרסקה באותה העונה למאזן של 63-17, וסיימה במקום האחרון בליגה, אך הודות למקום הזה, היא קיבלה את שתי הבחירות הראשונות בדראפט (לאחר הבחירות הטריטוריאליות בהן נבחרו ביל בראדלי וגייל גודריץ'). במקום הראשון בחרו הווריורס את פרד הטצל, פורוורד מדוידסון קולג', שאומנם נבחר לנבחרת הרוקיז של השנה בעונתו הראשונה אבל לאחר שלוש שנים בוויורס יצא לדרך נדודים שהובילה אותו ל-5 קבוצות שונות והוא סיים את הקריירה כשהוא בן 27 בלבד ומבלי להשאיר חותם של ממש.

מי שהשאיר חותם של ממש בלשון המעטה הוא דווקא הבחירה השנייה של הדראפט היוצא מן הכלל שבו נבחרו ארבעה חברי היכל התהילה, ארבעה אולסטארים נוספים ואחד טל ברודי שנבחר ע"י הבולטימור בולטס.

הציטוט הטוב ביותר בנוגע לבארי: "יכולת לשלוח אותו לאו"ם, והוא היה מתחיל את מתלחמת העולם השלישית", מייק דאנליבי, חבר וחבר לקבוצה.

בארי נולד למאמן כדורסל בניו ג'רסי, ושיחק באוניברסיטת מיאמי. בעונתו האחרונה בקולג'ים הוא היה מלך הסלים של הליגה עם 37.4 נקודות למשחק.

עם הצטרפותם של שני הרוקיז בעונת 65/66 חל שיפור מיידי של הקבוצה, אך היא החמיצה את הפלייאוף במשחק אחד כשהיא מסיימת במאזן של 45-35. בארי סיים את העונה עם ממוצע של 25.7 נקודות למשחק, אבל זאת הייתה רק ההתחלה עבורו.

בעונתו השנייה, כבר העמיד בארי ממוצעים אדירים של 35.6 נקודות למשחק וסיים כמלך הסלים של הליגה. שיתוף הפעולה בינו לבין הסנטר נייט טורמונד לקחו את הווריורס למאזן 37-44 ואל הפלייאוף. בסיבוב הראשון הוויורס הדיחו את הלייקרס בסוויפ והגיעו לגמר המערב שם גברו 2-4 על סנט לואיס.

וכך ברצף מאורעות מדהים הפגיש הגורל את העבר של הווריורס עם ההווה והעתיד שלהם, וילט בפילדלפיה אבל הפעם במדים של ה-76'ס ולא באלה של הווריורס, הקלעי הבעייתי בעבר וזה הבעייתי לעתיד, וילט צ'מברלין וריק בארי, פילדלפיה וסן פרנסיסקו, ה-76'ס והווריורס.

כדי להבין עד כמה מדהימה העובדה שהווריורס חזרו לגמר שנתיים בלבד אחרי העזיבה של וילט תחשבו על שיקאגו אחרי שג'ורדן פרש בפעם השנייה, או על מיאמי וקליבלנד אחרי העזיבה של לברון. אולי על אורלנדו אחרי העזיבה של שאק או הווארד?

כולם ציפו שפילדלפיה תרמוס את גולדן סטייט, ה-76'ס נחשבו כבר אז ונחשבים עד היום לאחת הקבוצות הגדולות בהיסטוריה של המשחק, והם ניצחו זה עתה את בוסטון הגדולה 1-4 כשוילט פשוט רומס את כל מה שנמצא בדרכו, להזכירכם, זהו כבר וילט אחר מזה שקלע 50 נקודות למשחק בפילדלפיה, הוא ממושמע יותר ורתום יותר לטובת הצלחתה של הקבוצה. אם זה לא מספיק, סן פרנסיסקו הגיעה פצועה למשחק כשריק בארי משחק עם פציעה בקרסול, ונייט תורמנד מתאושש משבר ביד.

במשחק מספר 1 פילדלפיה הובילה ב-19 הפרש, אבל הוויורס חזרו למשחק והשוו בדקה האחרונה. 10 שניות לסיום בארי חדר לסל ונתן את הכדור לתורמנד שנחסם ע"י צ'מברלין, והמשחק הלך להארכה, בה ניצחה פילדלפיה בצורה דומיננטית.

המשחק השני היה קל בהרבה לפילדלפיה והיא דרסה את האורחים בתצוגה מרשימה של 95-126.  בבית מול האוהדים שלה סן פרנסיסקו חזרה בצורה מדהימה כדי לנצח 124-130, אבל פילדלפיה לקחו את המשחק הרביעי ועמדו משחק אחד מניצחון. כולם היו בטוחים שפילדלפיה תסגור את הסיפור בביתה במשחק מספר 5 אבל הווריורס חזרו שוב מהקבר, רק בשביל להפסיד את התואר מול הקהל הביתי שלהם במשחק מספר 6 בוא ניצחה פילדלפיה במשחק צמוד 122-125.

שישה הול אוף פיימרים שיחקו בסידרה הזאת, שניים עבור סן פרנסיסקו וארבעה עבור פילדלפיה ומעל כולם בלט בארי. עם תצוגה מופתית על אף פציעה, הוא משך את הקבוצה שלו לפייט שאף אחד אל האמין שהיא יכולה לתת. בארי שקלע 55 נקודות במשחק מספר 3 סיים עם ממוצע של 41 נקודות למשחק בסידרת גמר, שיא שהחזיק מעמד במשך שלושה עשורים.

וילט סוף סוף זכה באליפות שלה השתוקק, בארי, וסן פרנסיסקו נאלצו להמשיך לחכות. בעשר השנים שהקבוצה נקראה הסן פרנסיסקו ווריורס היא הגיעה פעמיים לגמר, אך לא הצליחה לזכות בתואר.

בתום עונת 66/67 ולאחר שתי עונות בלבד לריק בארי היה הכל, הוא היה כוכב בקונטנדרית אמיתית, שהצליחה להביא לידי ביטוי בצורה מיטבית את כישוריו. העתיד היה נראה בהיר עבורו ועבור סן פרנסיסקו, אבל בארי חשב אחרת.

ליגת ה-ABA הוקמה בשנת 1967, והעונה הראשונה ששוחקה בה הייתה עונת 67-68. לליגה הייתה השפעה נרחבת שתתואר מעל דפים אלה בשער השני, אבל מספיק לומר שהליגה שהוקמה זה עתה עמדה בפני עתיד לא ברור, עם 11 קבוצות בלבד מאנהיים, דאלאס, יוסטון, אינדיאנה, קנזאס, קנטאקי, מיניסוטה, ניו אורלינס, ניו יורק, אוקלנד ופיטסבורג.

לאחר סידרת הגמר מול פילדלפיה, בארי הודיע שהוא יהיה הכוכב הראשון שעובר מה-NBA, ל-ABA לאחר שחתם על הסכם עם האוקלנד אואקס מהליגה החדשה לעונתה הראשונה.

מה לכל הרוחות גרם לשחקן שכיכב בליגה הגדולה והמצליחה בעולם ללכת אל הלא נודע?

לפי הדיווחים השונים ההחלטה התבססה על מספר פקטורים. חמו של בארי, ברוס הייל שהיה גם מאמנו באוניברסיטה, אימן את הקבוצה ופנה אל בארי בבקשה להצטרף אליו באוקלנד. שנית, וככל הנראה חשוב מכל, האואקס הציעו לבארי חוזה ל-3 שנים בשווי של 500,000 דולר, 15% מהבעלות בקבוצה ו-5% מההכנסות מכרטיסים, מה שהפך את בארי שהרוויח 30,000 דולר בוויריורס, לשחקן הכדורסל עם המשכורת הגבוהה ביותר בעולם.

אלא שלווריורס הייתה אופצייה של שנה נוספת בחוזה שלו והם ממש לא התכוונו לתת לכוכב שלהם בלי פייט. הקבוצה הגישה תביעה לביהמ"ש, שנעתר לבקשה לתת צו מניעה אשר גרם לכך שבארי לא שיחק את כל העונה הבאה בהמתנה לכך שיוכל לשחק עבור האוקס. בינתיים הוא שימש כשדר רדיו בתחנה של הקבוצה. בהמשך אגב, הווריורס הגישו תביעה בדרישה שהשחקן יחוייב לחזור לשחק עבורם, וגם דרשו פיצויים. שתי הדרישות נדחו ע"י ביהמ"ש בקליפורניה.

עם הצטרפותו לקבוצה בעונה השניה של ה-ABA, בארי קלע 34 נקודות למשחק, ועל אף ששיחק 35 משחקים בלבד בגלל פציעה במשחק מול הניו יורק נטס, האואקס סיימו עם מאזן של 18-60 וזכו באליפות בקלות. אלא שההצלחה המקצועית לא סייעה להם להיכנס לליבם של האוהדים בקליפורניה. 2,800 אוהדים בלבד הגיעו לצפות במשחקיהם, והבעלים חסר הסבלנות של הקבוצה, הזמר פאט בון, החליט למכור אותה והאוקס עברו לוושינגטון די סי, מה שהוליד את הציטוט האלמותי הבא מבארי: "אם הייתי רוצה לעבור לוושינגטון, הייתי רץ לנשיאות".

הוא סירב להתייצב לאימונים, לא הגיע ל-32 המשחקים הראשונים של העונה עד שהליגה הכריחה אותו להצטרף לקבוצה. למרות כל זאת, פציעה בברך וחוסר מוטיבציה בולט בארי סיים את העונה עם 27.7 נקודות למשחק כקלע השני בטיבו בליגה. וושינגטון הודחה בפלייאוף, כאשר בארי מורחק בדקות הסיום של משחק 7 מול דנבר בגין קטטה.

מסע הנדודים של בארי ב-ABA נמשך כשהקבוצה עברה לוירג'יניה, מה שהוליד ציטוט מוצלח נוסף של בארי: "אני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו עם מבטא דרומי", והוא כפה עליהם טרייד לניו יורק נטס.

בארי שיחק שנתיים במדי ניו יורק והגיע איתם לגמר ה-ABA, לפחות לפי הדיווחים מאותה התקופה שבארי אהב את הפרנצ'ייז ואת העיר, והיה נראה שהנווד הניצחי של הכדורסל המקצועני מצא את מקומו, ובתום עונת 71-72 הוא חתם על חוזה חדש עם הקבוצה. אלא שהמהלך הוביל לתביעה של הווריורס שטענו שבהתאם לחוזה עליו חתם בארי ב-69, הוא יחזור לווריורס לאחר שסיים את התחייבותו לקבוצת ה-ABA  הנוכחית שלו. בארי טען מנגד שהליגה עברה על חוקי התאגידים בכך שהעבירה כסף בין קבוצות כדי לממן את חוזהו. על אף שהוכח שהטענה של בארי הייתה נכונה, ביהמ"ש קבע שהשחקן חייב לווריורס עוד שלוש שנים. הפעם בארי בחר שלא לשבת בחוץ, והוא חזר לווריורס לקראת עונת 72-73.

אבל הוא לא חזר לסן פרנסיסקו ווריורס אלא דווקא לגולדן סטייט ווריורס, לאחר שהקבוצה שלא מאוד הצליחה בסן פרנסיסקו החליטה לעבור לצד השני של המפרץ ולשחק באוקלנד, ושינתה את שמה לגולדן סטייט. בכך הפכה הקבוצה לראשונה והיחידה בליגה ששמה אינו כולל את שם העיר או הסטייט בה היא משחקת. באותם שנים הייתה לווריורס קבוצה סבירה עם קאזי ראסל, ג'ף מאלינס ונייט טרמונד הוותיק, אך היא הובסה פעם אחר פעם בפלייאוף ע"י המילווקי באקס בהובלת לו אלסינדור.

עם חזרתו של בארי לקבוצה, הווריורס הצליחו לעבור את הבאקס בחצי גמר המערב, אבל בגמר המערב כבר חיכה להם יריב מוכר – וילט צ'מברלין –והלייקרס שלו שהביסו את הווריורס ב-5 משחקים.

עונה לאחר מכן הווריורס לא הצליחו לעלות לפלייאוף והיה ברור ששינויים נדרשים. נייט ט'רמונד נשלח לשיקאגו עבור קליפורד ראיי, וקיט וילקס נבחר בדראפט. קאזי ראסל עבר לליקרס ובארי נשאר כמנהיג הבלתי מעורער של הקבוצה. 30.6 נקודות למשחק של בארי הובילו את הווריורס בחזרה אל הפלייאוף. אחרי שעברו את הסופרסוניקס בחצי גמר המערב, גולדן סטייט שוב עמדה בפני מצב מוכר – על סף הדחה מול שחקן הקבוצה לשעבר – כשהם משחקים מול הבולס ונייט ת'רמונד. בפיגור 2-3 הווריורס התאוששו וניצחון בשני משחקים צמודים שלח אותם אל הגמר מול הוושינגטון בולטס.

הסידרה כולה הייתה צמודה, אגרסיבית והגנתית, ובסוף 3 המשחקים הראשונים, הווריורס מצאו עצמם ביתרון 0-3 מפתיע. המשחק הרביעי היה סימלי לקריירה של בארי כולה. עבירה קשה של ריורדאן עליו בעת חדירה לסל גרמה למהומה רבתי, כשבארי דוחף את ריורדן, והמאמן, אטלס קופץ למגרש כדי להגן על בארי ומורחק בעצמו. לאחר הקטטה בארי החל לקלוע בלי רחמים על הבולטס, בעוד האוהדים בוושינגטון מקללים ומתגרים בו כל הערב. הווריורס ניצחו את המשחק 95-96 וזכו באליפות.

עד כמה גדולה הייתה ההפתעה? האולם באוקלנד קבע אירועים אחרים לזמן בו נועד להתקיים גמר האנ בי איי ולכן הווריורס נאלצו לארח את הגמר בקאו פאלאס הזכור לרע, מה שכאמור לא הפריע להם לזכות באליפות.

העונה לאחר מכן התחילה מהמקום בו הקודמת נעצרה, הווריורס שיחקו מצוין, עברו את דטרויט בדרך לגמר המערב מול הפיניקס והיו רחוקים שניות ספורות מלעלות ליתרון 1-3 בסידרה, במשחק שהלך להארכה. אלא שפיניקס חזרה לעצמה, השוותה את הסידרה ל-2-2, ולאחר שהווריורס ניצחו את משחק מספר 5, פיניקס התעלתה בשני המשחקים האחרונים של הסידרה כדי לעלות לגמר ה-NBA.

הקבוצה המשיכה לשחק היטב גם עם הסגל החסר אבל הודחה ע"י הלייקרס בפלייאוף, כשבארי וויליאמס רבים על תפקיד מוביל הכדור של הקבוצה. ויליאמס נשלח לסיאטל לאחר ההדחה, ובארי המשיך לשחק בגולדן סטייט לעונה אחת נוספת בה הקבוצה נכשלה מלהעפיל לפלייאוף, ובסופה הוא עבר בטרייד נוסף ליוסטון שם סיים את הקריירה שלו.

ריק בארי סיים את הקריירה עם שתי אליפויות (אחת ב-NBA, ואחת ב-ABA), 5 פעמים all nba first team, רוקי השנה, מלך הסלים ב-76 ומלך החטיפות ב-75. הוא סיים בממוצע של 24.8 נקודות ומשחק, כמעט 7 ריבאונדים ו-5 אסיסטים. ביל סימונס דירג אותו במקום ה-26 בפירמידה שלו (גירסתו להיכל התהילה).

אבל כשמסתכלים על הממוצעים של ריק בארי לעומת רגעי השיא שלו כמו עונת ה-35.6 נקודות למשחק ב-NBA, עונת ה-34 נקודות למשחק ב-ABA, משחק האולסטאר של 1967, סידרת הגמר של 1967 בה קלע 30 נקודות ומעלה בכל המשחקים (היחידים שחזרו על ההישג – ביילור, ג'ורדן, האקים ושאק), אי אפשר שלא להרגיש את אותה תחושת הפספוס והחמיצות שעטפה את כל הקריירה של בארי.

אופיו הסוער והבלתי מתפשר, חוסר המוכנות שלו לקבל דבר מלבד שלמות, בחברי קבוצתו אבל אף יותר מכך בעצמו, גרמו לכך שהוא מעולם לא מצא לעצמו בית כפי שרמז בעצמו בספרו מ-1972: "וידויים מפי הצועני של הכדורסל". חוסר המנוח שאפיינו את הקריירה שלו עלו לו בעונה שלמה של ישיבה בחוץ ובשנים שבהן שיחק ב-ABA, מה שפגע בו היסטורית.

ובכל זאת בארי היה דמות בלתי נשכחת, בתקופה שבה הכדורסל המקצועני בארה"ב נזקק נואשות לכאלו, הוא לקח סיכון בלתי נתפס במעבר ל-ABA  דבר שבדיעבד השפיע בצורה עמוקה על האופן שבו חוקי העבודה מייושמים ב-NBA, וחיזק מאוד את מעמדם של השחקנים מול הבעלים, הוא היה נורא וענק במקביל ולמרות הכל ובגלל הכל, הוא אחד מ-6 השחקים שגופייתם מתנוססת בגאווה באולמה של הגולדן סטייט ווריורס.

העשור האבוד וה-RUN TMC:

עם עזיבתו של בארי, הווריורס הפכו להיות הבדיחה של הליגה, כל הזמן שומעים על כמה הקליפרס היו איומים, על בחירות הדראפט האיומות הטריידים הטראגיים, הפציעות ושאר הצרות שפקדו את הקבוצה מאז שעברה לקליפורניה, אבל מאז עזיבתו של בארי גורלה של גולדן סטייט לא היה טוב יותר. מה שמעניין בעשור האבוד של הווריורס הוא העובדה שהכישלון לא היה בלתי נמנע.

באותה תקופה שיחקו עבור הווריורס שחקנים מצויינים כדוגמת פארביס שורט, אריק פלויד, ג'ו בארי קארול, רוברט פאריש וברנרד קינג. אלא שפעם אחר פעם ההנהלה של הקבוצה קיבלה את ההחלטה הלא נכונה ברגע הלא נכון, כשהסמל הגדול של התקופה, וטרייד שדובר בו עוד רבות היה הטרייד של פאריש, או "גניבת המאה" שכוסתה בפרק על הסלטיקס.

במשך 9 שנים הווריורס לא הגיעו לפלייאוף ולו פעם אחת, והעמידו מאזן שלילי במשך 7 מתוך 9 עונות. דומה היה שבמשך כמעט 40 שנה בכל פעם שהווריורס הצליחו להרכיב קבוצה ראויה באמצעות בחירות דראפט טובות, צוות מקצועי איכותי וטריידים חכמים החבילה התפרקה להם בין הידיים לפני שהיא הספיקה להתממש למשהו ממשי.

בעונת 80-81 הקבוצה חזרה להיראות כקבוצת כדורסל לגיטימית ואף הייתה רחוקה משחק אחד מהפלייאוף, אבל באותה העונה היא ביצעה את הטרייד על פאריש שתרדוף אותם בעתיד. המשיכה את השיפור שלה גם בעונת 81-82 ושוב כשלה בלעלות לפלייאוף בפער של משחק אחד בלבד. בתום אותה העונה ברנרד קינג עבר לניו יורק הקבוצה סבלה מלא פחות מ-238 ימי פציעות של שחקניה, שיא NBA בזמנו, כש-19 שחקנים לובשים את מדיה של הקבוצה. מתכונת בטוחה לעונה כושלת, ושוב בחזרה לשולחן השרטוטים.

את עונת 83-84 פתחה הקבוצה עם פרביס שורט, ג'ון בארי קארול ואריק "סליפי" פלויד, אבל כחברה בבית הפאסיפי החזק, עם הלייקרס, הבלייזרס, הסופר סוניקס, הסאנס והקליפרס, הווריורס סיימו במאזן 37-45 שהשאיר אותם שוב מחוץ לפלייאוף.

סיבה לאופטימיות? לא במפרץ.

בואו נחזור לרגע לאותה "גניבת המאה".

ערב הדראפט של 1980, לבוסטון הייתה את הבחירה הראשונה בדראפט, ולגולדן סטייט הייתה את השלישית. גולדן סטייט הייתה נואשת להשיג את קארול ולשם כך שלחה את רוברט פאריש ובחירה מספר שלוש אל בוסטון וקיבלה בתמורה את בחירות 1ו-13. אלא שבוסטון לא התכוונה בכל מקרה לבחור את קארול, אלא את קווין מקהייל, וכך היא אכן עשתה, ובכך יצרה את הקו הקידמי שנתן לבירד את האליפות בעונה הבאה והפך את בוסטון לקונטנדרית לעשור.

שתי הערות להגנתה של גולדן סטייט בנקודה הזאת: הבעלים של הקבוצה לא יכל להתחרות בזרם המולטי מליונרים שהחל לקנות בעלות בקבוצות הליגה, ולקבוצה היו קשיים פיננסיים משמעותיים שגרמו להן לאבד בין היתר את גאס ויליאמס. הקבוצה פשוט לא יכלה להרשות לעצמה את החוזה שפאריש דרש ולכן טרייד היה הפתרון ההגיוני. שנית, הבחירה השניה הייתה של יוטה שהייתה בוחרת את קארול ולכן אם לא הייתה מבצעת את הטרייד היא לא הייתה משיגה את השחקן שרצתה, וללא פאריש הוא גם היה השחקן שהיא הייתה צריכה.

קארול, כמו כל אחד מבחירות סיבוב הראשון של גולדן סטייט מ-1977 ועד תום תקופתו של הבעלים באותה תקופה, מיולי, לא הגיע לתחילת מחנה האימונים בתקווה לקבל עוד כסף מהקבוצה, בלי הצלחה, הסוכן של קארול שנקרא בשם המתאים: וולף, איים שהוע יעבור לשחק באיטליה ויחזור לדראפט שוב בעונה לאחר מכן, איום שהתגלה כאיום סרק, לפחות לשעתו.

עונת הרוקי של קארול הייתה טובה עם 19 נקודות ו-9 ריבאונדים למשחק, והטרייד לא נראה נורא כל כך, והתקשורת היללה את הטרייד ואת הצוות המקצועי של הווריורס. קארול המשיך לשחק היטב ובשנתו השלישית העלה את המספרים ל-24 נקודות ו-2 חטיפות ערב פתיחת המו"מ על חוזה חדש. הווריורס לא היו באזור של להציע לקארול את מה שהוא רוצה ולכן הוא עשה מהלך חסר תקדים – עבר למילאנו כדי לשחק עבור אולימפיה מילאנו. הוא זכה בתואר האליפות ובגביע קורץ' וחזר ב-1985 לארה"ב כשחקן חופשי מוגבל.

קארול שרצה לעבור למילווקי וקיבל הצעת ענק לאותם ימים של 9.5 מליון דולר מקונטנדרית אותנטית שנזקקה נואשות לסנטר, התאכזב לגלות שגולדן סטייט הדהימה את הליגה והשוותה את ההצעה. ברקע, עמדה העובדה שהבעלים של הווריורס עמד למכור את הקבוצה לפיצג'רלד הבעלים לשעבר של… מילווקי, עובדה שכמובן לא הייתה ידועה לציבור הרחב או לקארול עצמו בזמנו. האם מיולי היה מחתים את קארול על חוזה ענק כזה בלי להתייעץ עם הקונה העתידי? ספק רב.

כך או אחרת קארול חזר לקבוצה שהוא לא רצה להיות בה, ושלפחות מבחינת האוהדים היה לא רצוי בה.

למרות זאת זה עדיין לא היה הסוף של קארול. בעונת החזרה שלו הקבוצה כבר הפגינה סימני שיפור אבל עדיין לא הצליחה להגיע לפלייאוף. את עונת 86-87 אם כן פתחו הווריורס עם אופטימיות שהתבססה על בעלים חדש ועשיר ומאמן חדש בדמות ג'ורג' קארל. יחד עם הבחירה השביעית בדראפט כריס מאלין, גולדן סטייט חזרה לפלייאוף, והפתיע את היוטא ג'אז ב-5 משחקים. הלייקרס כבר היו יותר מדי עבורם, ולוס אנג'לס לקחו את הסידרה 1-4 בדרך לאליפות מרשימה, לא לפני שאריק סליפי פלויד קלע 51 משחקים במשחק מספר 4 במשחק חייו שמשודר עד היום שוב ושוב באי אס פי אן.

אבל הבעלים של הווריורס לא הסתפק בכך, ובסוף העונה הוא הביא את דון נלסון ממילווקי לשמש כ-GM של הקבוצה. נלסון ניגש מייד לעבודה וערך את אחד הטריידים הגדולים של העונה כשהוא שולח את אקרול ואת אריק פלויד ליוסטון בתמורה לרלף סמפסון וסטיב האריס.

זה היה הסוף האפקטיבי של הקריירה של קארול. הוא נשאר עוד מספר שנים בליגה אבל לא הרים תרומה של ממש ונפלט ממנה בגיל 33. הוא זכה לכינויים כמו, joe barely cares, נבחר לאחר מ-20 השחקנים העצלנים בהיסטוריה ובעיקר היה סמל לדור של שחקנים שלא מיצו את הפוטנציאל שלהם, היו תעבי בצע, שמו את עצמם לפני הקבוצה והרתיעו את הקהל. הוא גם היה סמל לדור של גולדן סטייט ווריורס שלא הצליח לבנות קבוצה שתעפיל לפלייאוף פעמיים רצוף במשך 15 שנה.

אותה עונה הייתה כישלון מקצועי מהדהד, אבל בכל זאת קרה בה דבר אחד משמעותי: ג'ורג' קארל התפטר מאימון בחודש מרץ ודון נלסון תפס את המושכות בקבוצה, למה זה היה משמעותי? בגלל אחד הכוכבים המרתקים והסיפורים מעוררי ההשראה בתולדות הליגה – כריס מאלין.

מאלין נבחר שביעי בדראפט של 1985 ע"י הווריורס. קשה להתחרות ברקורד המכללות של מאלין. שחקן השנה של הביג איסט שלוש פעמים, הבאת הסנט ג'ונס עד לפיינל פור, שחקן השנה במכללות ומדליסט זהב עם נבחרת ארה"ב באולימפיאדה של 1984.

כאירי-אמריקאי עם אב ודוד שסבלו מאלכוהוליזם, כנראה שגורלו של מאלין לא יכל להיות אחר. בעונתו השלישית בעיות השתייה שלו החלו לצוף על פני השטח כשהוא החמיץ אימונים. דון נלסון, שלפי עדותו שלו, ידע על ההיסטוריה המשפחתית השעה את מאלין והודיע לו שהוא נכנס באופן מיידי לתכנית גמילה, ושלאחר מכן יהיה או לא יהיה לו מקום בקבוצה.

לאחר נסיונות מאבק קצרים מאלין נכנע והתאשפז ל-30 יום, לפי מיטב העדויות הוא לא שתה משקה אחד מאז. מאלין מספר: "בשבוע הראשון שלי כאן, הייתי בהכשחה, כמו כל אלכוהוליסט טוב. לא האמנתי שאני שייך לכאן, למה דווקא אני? למה אני לא יכול להיות כמו שאר האנשים… יש ספר שאנחנו צריכים לקרוא כל לילה, כתוב בו שהוא מוביל למוסדות, כלא או מוות. ובכן, הייתי במוסד, אני לא רוצה להגיע לכלא ואני לא רוצה למות".

מה שקרה לאחר מכן שייך לסרטים הקיצ'יים בהוליווד. מאלין סיים את עונתו הראשונה עם 14 נקודות למשחק, ואת השנייה עם 15 נקודות למשחק. בעונתו השלישית הוא כבר קלע 20 ואז הוא נכנס לגמילה. כשהוא יצא מהגמילה הוא נכנס לכושר כל כך טוב ש-5 העונות הבאות שלו, לצד קריירת הקולג'ים שלו והסיפור ההירואי הכניסו אותו להיכל התהילה של ה-NBA, ולנבחרת החלומות ב-1992. בין 25 ל-26 נקודות למשחק בכל עונה לצד 4-5 אסיסטים ו5-6 ריבאונדים זאת הייתה התרומה של מאלין עבור הקבוצה שבהחלט יתכן שהצילה אותו ממוות.

גולדן סטייט חזרה לפלייאוף בעונת הגמילה, הפתיעה שוב את היוטה ג'אז אבל הודחה בסיבוב השני מול הסאנס העדיפים ב-5 משחקים.

עונה לאחר מכן נלסון בחר בדראפט את טימי הארדוואי, עונה לאחר שבחר בדראפט את מיץ' ריצ'מונד וכך נולדה אחת הקבוצות המהנות והאהובות בהיסטוריה של ה-NBA – ה-run TMC.

השלישייה שיחקה ביחד בסה"כ שתי עונות אבל קשה להפריז באימפקט שהם יצרו על הליגה ועל המועדון. בשתי העונות האלה קלעו ה-3 מעל 20 נקודות באותו משחק 48 פעמים, הם הובילו את הקבוצה להיות קבוצת ההתקפה הטובה בליגה כבר בעונתם הראשונה יחד. הם מכרו את כל הכרטיסים לקראת עונת 90-91, ובמשחק הפתיחה ניצחו את דנבר 158-162 במשחק עם הכי הרבה נקודות בלא הארכה בהיסטוריה של ה-NBA.

עונת 90-91 הייתה גם עונת הפלייאוף היחידה של הטריו ושוב חזר התרחיש המוכר, ניצחון מפתיע בסיבוב הראשון, הפעם על הספרס עם דיוויד רובינסון, והפסד בסיבוב השני ללו סאנג'לס לייקרס. נלסון שהבין שבלי הגנה טובה יותר הקבוצה לא תשיג יותר מסיבוב שני בפלייאוף שלח את ריצ'מונד לסקרמנטו בתמורה לבילי אוונס במהלך שאולי הרגיז את האוהדים אבל שיפר את הקבוצה שסיימה במאזן 27-55, השלישי בטיבו במערב, אבל הפעם ההדחה באה בצורה כואבת במיוחד, בסיבוב הראשון מול סיאטפל סופרסוניקס של שון קאמפ וגארי פייטון בתחילת דרכם.

הווריורס לא הצליחו להרכיב קבוצה ראויה לציון, והם סבלו מכל הצרות שאפשר להעלות על הדעת. כריס וובר הגיע לקבוצה, לקח אותה שוב לפלייאוף אבל דרש לעזוב ונשלח לוושינגטון. לאטרל ספריוול הראה פוטנציאל אבל הסתכסך עם המאמן פי ג'יי קארליסימו לרמה שהוא הרגיש צורך לחוש מקרוב את צווארו של האחרון ונזרק מהקבוצה.

בין שנת 94 ל-2013 הייתה להם הופעת פלייאוף אחת בלבד, אבל זאת הייתה הופעה היסטורית. עם דון נלסון שחזר לקבוצה הווריורס פתחו את העונה היטב, כשבירון דיוויס, רכז הקבוצה היה בריא לשם שינוי. דשדוש בהמשך העונה גרם לדון נלסון לעשות את מה שדון נלסון עושה, טרייד ענק. הוא שלח את טרוי מרפי, מייק דאנליבי וקיט מקלאוד לאינדיאנה בתמורה לאל הרינגטון סטפן ג'קסון ושאראס מיודענו. הקבוצה סיימה את העונה עם 9 מ-10 וחמקה לפלייאוף מהמקום ה-8, כשמונטה אליס נבחר לשחקן המשתפר של העונה. הווריורס היו קבוצת ראן אנד גאן עם כמה מקרי ראש לא פשוטים אבל לרגע אחד הכל התחבר.

גולדן סטייט פגשה את דאלאס המצויינת, קבוצתו לשעבר של דון נלסון, שסיימה את העונה במאזן מרשים של 15-67 ובמקום הראשון במערב. אלא שההיכרות של נלסון עם דאלאס, הסגנון המהיר של גולדן סטייט איתו דאלאס התקשתה להתמודד והתמיכה של הקהל הנפלא של גולדן סטייט בארקו ארנה, הוביל להיסטוריה. לראשונה מדיחה קבוצה במקום ה-8 את המדורגת ראשונה בסידרה של 7 משחקים.

המימד ההיסטורי של אותה העונה לא סייע לגולדן סטייט שהודחה בסיבוב השני מול יוטה.

בעונה לאחר מכן סטיבן ג'קסון הורחק ל-7 משחקים לאחר שנעצר עם נשק חם, והיה ברור שהווריורס חוזרים לסורם. הקבוצה לא חזרה לפלייאוף עד להתגבשותה של קבוצת הספלאש בראדרס, של קארי ותומפסון בימים אלו ממש.

*

בכמעט 70 שנותיה כקבוצה מקצוענית גולדן סטייט הייתה שיקוף יפה של פניה של הליגה. לא פניה החכמים, קשוחים ומנצחים של הבוסטון, וגם לא פניה החלקלקים של הלייקרס, פנים מורכבים, עמוסי צלקות מאלכוהוליזם, שחקנים בעייתיים, הפסדים שוברי לב, נטישות של כוכבים, טעויות מקצועיות וכל מה שהופך את הדרמה של ה-NBA למה שהיא.

אבל הווריורס, במקור מפילדלפיה, היום מאוקלנד אשר בקליפורניה עם מעבר קצר בסן פרנסיסקו הם האלופים הראשונים של הליגה, את זה ואת אחד הקהלים המרגשים והמלהיבים בליגה, אף אחד לא יכול לקחת מהם.