אני לא זוכר שראיתי ריקוד תינוקי כזה אף פעם המראה לשאר חברי קבוצתו תסכול, ייאוש, ומפח נפש ממשחקם.

הוא היה מתוסכל –

*לראות יריב כמעט בן 40 קולע סל אחרי סל נגד חבר קבוצתו דיאדרה ג'ורדן.

*אותו ג'ורדן שבין לבין מצא זמן להחמיץ תריסר זריקות מהקו.

*בלייק גריפין עושה עוד TURNOVER בסיום המשחק שאולי מנע נצחון.

מאט בארנס זורק לבנה אחרי לבנה, סה" 11 לבנים משתים עשרה זריקות:

ומהעבר השני הקילר של המשחק פאטי מילס הקובר שלשות באותה קלות ורגיעה כמו סבינה בורוכוב, הקנונית של הפועל קרית טבעון נערות הזורקת צעד וחצי ללייאפ.

גם אותי זה היה מוציא מדעתי.

אבל פול צריך קודם כל לבוא אל עצמו בטענות: בכל החצי השני הוא הפסיק לנסות לקלוע ועבר רק לאסיסטים, אחרי שני הפאולים שפטי מילס קבר ברגיעה משגעת, כריס פול יכול היה לנצח אבל ה-"STEPBACK JUMPER" שלו לנצחון החמיץ, והביא את הקבוצות להארכה, והפסד.

חבל שכריס פול שכח עם הקפיצה הילדותית שלו כשהוא היה זה שהחמיץ נצחון.

2. אטלנטה איבדה את ההתקפה שלו

הסיבוב הראשון בין אטלנטה וברוקלין אמור היה להיות המפגש החד צדדי ביותר מכל סדרות הפלייאוף. מצד אחד הפתעת העונה, הקבוצה עם הרקורד השני בטיבו בכל הליגה ומהצד השני קבוצה בינונית מלאת חורים כגבינה שווצרית, שמנהל אותה פוינט גארד מבוגר שכבר אין לו את זה (אל תגידו שמעולם לא היה לו את זה. בנבחרת ארה"ב הוא נתן כמה משחקים מעולים ביותר כפוינט גארד פותח!).

מה שקרה הוא משחק ראשון קשה שאטלנטה ניצחה קל יותר משהיה באמת לפי שנראה מהתוצאה. האמת? הם לעסו חצץ לפני הנצחון. את המשחק השני לא היה חסר שברוקלין תנצח.

איך אטלנטה טיפסה לשחקים במשך העונה? אפילו K-700 (שאני חושש שלבריאותו הפיזית או הנפשית, בכל הרצינות!) יודע: דאונטאונים. הלחם והחמאה של אטלנטה. החשש היה מה יקרה בפלייאוף כשהיריבות תהדקנה את הברגים בהגנה, וקייל קורבר וחבריו לא יוכלו יותר לבלות בדאונטאון פתוח כמו ערבות הנגב.

זה בדיוק מה שברוקלין – קבוצת הגנה שבקושי מסוגלת לשמור על עמודי חשמל – עשתה להאוקס.

ההאוקס לא יכולים לחיות ללא 30 דאונטאונים בממוצע למשחק. אבל ההגנות בינתיים די חיסלו את דמאר קרול ומייק סקוט, השניים בתור אחרי קייל קורבר כצלפים מרחוק. בינתיים נגד ברוקלין השמירה נגד הדאונטאון הורידה את מספר הנסיונות ל-46 בשני המשחקים במקום הממוצע של 60. שלושת 'אנשי השלשות' של ההאוקס אינם חודרים טובים, ובשני המשחקים האחרונים הכל היה תלוי בפיק-אנד-רול עם פול מילסאפ או אל הורפורד כשהיחיד שמסוגל להשלים פיק-אנד-רול רציני איתם הוא ג'ף טיג.

דבר אחד שברצוני שתדעו על מאמני ה-NBA (אני מדבר על מאמנים, עוזרי מאמנים, ואנשי אנליטיקס כמיקשה אחת): לא עובר משחק אחד בלי שהם יידעו בדיוק – אבל בדיוק! מה הלך שם לא טוב, והעסק מתוקן מיד. בברוקלין החליטו לעצור את ג'ף טיג בדאבל טים עוד לפני שהוא ניכנס לפיק אנד רול, ולכן הוא מסר כל כך הרבה כדורים החוצה לפרימטר.

אבל שם חיכו השומרים שנאמר להם לא לתת כל 'אור יום' לקלעי השלשות. ככה ירדה יעילות אטלנטה במכה אחת בפלייאוף הזה באיזה 30% לדעתי.

כנראה שהאימרה בת ה-50 שנה ש-"אתה לא יכול לנצח בפלייאוף עם ג'אמפ שוטים" היא נכונה היום כפי שהיתה אז!

את ברוקלין אני מאמין שאטלנטה תעבור. ואז תיחסם.