היום לפני 20 שנה: לארי בירד פורש / מאת מנחם לס

http://probasketballtalk.nbcsports.com/2012/08/17/friday-night-video-remembering-larry-bird/related/
וידיו שחובה לראות. לא מיוטיב אז כל מה שניתן לעשות זה לתת את כתובתו!

אני זוכר את היום כאילו היה אתמול. מאולימפיאדת ברצלונה טסתי ישר לישראל . את יום הולדתי חגגנו במוסדג בבת גלים – מסעדת הדגים מס' 1 בארץ – יומיים אחרי יום הולדתי, ב-20.8.1992. פתאום רץ אלי המלצר פאול ואומר לי, "מל, זה עתה לארי בירד הודיע על פרישה! הודיעו את זה ברדיו!".

מה פתאום? רק שבועיים לפני כן ראיתי אותו משחק את משחק הגמר. אמנם הוא דידה מעט, וידעתי שגבו דפוק לחלוטין, אך ככה משחק כבר שנתיים שנתיים, ובכל מסיבות העתונאים בברצלונה הוא לא הזכיר את המילה 'פרישה'.

אז ביום 20 השנה לפרישתו אני מכניס את אחד המאמרים הראשונים שכתבתי לאתר הופס, כשהחלטתי לתרום לאתר 50 ספורים על "50 אגדות הכדורסל" שניבחרו ע"י ה-NBA, וכאגדה ראשונה בחרתי בשחקן שמהרגע הראשון שראיתיו בבוסטון סלטיקס, הפך לשחקן הנערץ עלי ביותר, עד היום!

לארי בירד

לארי (THE HICK FROM FRENCH LICK") בירד, היה שחקן הכדורסל הטוב בין כל אוספי הזבל מאז ומעולם. למי שלא יודע, זה היה מקצועו של לארי לפני הנ.ב.א בעירו הקטנה "פרנץ´-ליק", אינדיאנה. אבל גם בין כל הנפחים, מסגרים, ופקידי קופ"ח הוא היה הטוב ביותר. למעשה, הוא היה הטוב מכל בני תמותה בתפקידו – סמול פורוורד.
על אף שהיה הטוב בכל מה שעשה על המגרש, משחקו לא נראה דמיוני ובלתי מושג. הכול אצלו נראה אפשרי, ניתן לחיקוי, נגיש. דוגמא? ניקוי הסוליה – מנהג קלוקל שהוא יצר כבר בתיכון והפך למותג כלל-עולמי. אבל האמינו לו, שההרגשה שכל מה שהוא עשה ניתן לחיקוי היא הרגשת מוטעית מיסודה.

=================================================
הסמול-פורוורד הגדול בהיסטוריה
=================================================

משחקו היה פשוט וחסר כל יומרה. לא היה כל זוהר במשחקו, שום השראה. ובכל זאת כשהוא היה על המגרש הרגשת שקורה משהו מיוחד. בלי שתחליט על כך למפרע, עיניך עוקבות אחרי כל תנועה שלו. מין מגנט. המשחק של הסלטיקס היה אחר כשלארי היה על הפארקט. גם מחוץ למגרש הוא היה טיפוס עממי ופשוט. ג´ורדן ומג´יק, שני שחקני-העל האחרים הנחשבים יחד עם בירד לשלישייה הטובה בהיסטוריה של ההופס, היו (והם עדיין!) קובעי אופנה ומובילי דעה, מצוטטים בלי סוף, ומצולמים במיטבם על שערי מגזינים יוקרתיים. לעומתם, בירד מופיע תמיד במכנסי ג´ינס מרופטים שנראים גדולים עליו בשתי מידות, ובחולצת פלנל מקומטת שנראית כאילו נרכשה בשוק פשפשים.

כבר שנים אני טוען ש-"השלישייה הגדולה" של הכדורסל בכל הזמנים – ועד עתה – היא מייקל, מג´יק, ובירד. אף אחד עדיין לא כבש את החולצה מס´ 4 ועשה ממנה "שלו" ללא ויכוח. גם על עמדת הסנטר יש ויכוח גדול מי הטוב מכולם – ווילט? ביל ראסל? קרים עבדול ג´אבר? שאקיל? אבל לא לגבי השלושה. אני נישאל שוב ושוב אם זה באמת כך.

אולי הנוסטלגיה משפיעה על בחירתי? לא.
חזיתי בהם כל כך הרבה פעמים שאני משוכנע שייקח דורות – ואולי אף פעם – עד שיקומו שחקנים כאלה בתפקידם. כמה מהצעירים שביניכם חושבים שאני מגזים. שמעתם על מיכאנג´לו? ואן-גוך? מוצרט? בטהובן? שייקספיר? מדוע אין יותר ציירים כאלה? מדוע אין יותר קומפוזיטורים כאלה? כי הם היו גאונים, וגאונים מופיעים אחת ל-50 שנה, 100 שנה, 500 שנה.

תראו, כמו שהיה בינתיים רק ניוטון אחד, ודורות על גבי דורות אחריו חיכינו עד שהגיע אלברט איינשטיין, אותו דבר יקרה עם השלושה. הם היו גאוני כדורסל. הם הפלה והמרדונה של הכדורסל. גאונים שנולדים שאתה מברך את אלוהי ההופס שאפשר לך לחזות בהם ולשוחח איתם. אני מאמין שהיום הנבא היא החזקה שהייתה אי-פעם. אפילו יותר מימי הזוהר של מג´יק-בירד-מייקל. היום ישנם 30-40 כוכבי כדורסל גדולים. אז לא היו כוכבי-על בכמות כזאת. אבל "השלישייה הגדולה" היא עדיין בליגה אחרת.

פעם אסביר לכם למה. לארי היה הטוב ביותר מאז החל לשחק בתיכון. ´ספורטס אילוסטרייטד´ היקרתי שם אותו בשער המגזין כשהיה ג´וניור (כתה י"א) בתיכון. בקולג´ (אינדיאנה סטייט) הוא היה ´אול אמריקן´ בקבוצה חלשה כשהוא מביאה ממש לבדו לגמר אליפות המכללות, רק כדי להפסיד למישיגן סטייט הגדולה עם מג´יק ג´ונסון. רק ביל בראדלי הצליח לבדו כמעט להביא את האוניברסיטה שלו – פרינסטון – לפיינל – פור עם שחקנים לבנים בינוניים ומטה. אגב, למה באינדיאנה סטייט´ ולא ´אינדיאנה יוניברסיטי´ האדירה עם בובי נייט? לארי אף פעם לא הסכים לגלות. גם נייט לא מוכן לדבר על כך.

=================================================
שחקנים כלארי לא בודקים בסטטיסטיקה אלא במספר אליפויות, ובכו"ז…
=================================================

במקום שאלאה אתכם במספרים או לשלוח אתכם ללויקיפדיה, הנה מה שעשתה הציפור, בקיצור ולעניין, עם המלצה לתת מבט לא רק ב-PPG אלא גם באסיסטים (APG) וריבאונדים (RPG). כמעט ,טריפל-דאבל" לקריירה!:

YEAR G MPG FG% 3P% FT% OFF DEF RPG APG SPG BPG TO PF PPG

79-80 82 36.0 .474 .406 .836 2.60 7.80 10.40 4.5 1.74 .65 3.21 3.40 21.3
80-81 82 39.5 .478 .270 .863 2.30 8.60 10.90 5.5 1.96 .77 3.52 2.90 21.2
81-82 77 38.0 .503 .212 .863 2.60 8.30 10.90 5.8 1.86 .86 3.30 3.20 22.9
82-83 79 37.7 .504 .286 .840 2.40 8.60 11.00 5.8 1.87 .90 3.04 2.50 23.6
83-84 79 38.3 .492 .247 .888 2.30 7.80 10.10 6.6 1.82 .87 3.00 2.50 24.2
84-85 80 39.5 .522 .427 .882 2.10 8.50 10.50 6.6 1.61 1.23 3.10 2.60 28.7
85-86 82 38.0 .496 .423 .896 2.30 7.50 9.80 6.8 2.02 .62 3.24 2.20 25.8
86-87 74 40.6 .525 .400 .910 1.70 7.50 9.20 7.6 1.82 .95 3.24 2.50 28.1
87-88 76 39.0 .527 .414 .916 1.40 7.80 9.30 6.1 1.64 .75 2.80 2.10 29.9
88-89 6 31.5 .471 .000 .947 .20 6.00 6.20 4.8 1.00 .83 1.83 3.00 19.3
89-90 75 39.3 .473 .333 .930 1.20 8.30 9.50 7.5 1.41 .81 3.24 2.30 24.3
90-91 60 38.0 .454 .389 .891 .90 7.60 8.50 7.2 1.80 .97 3.12 2.00 19.4
91-92 45 36.9 .466 .406 .926 1.00 8.60 9.60 6.8 .93 .73 2.78 1.80 20.2
897 38.4 .496 .376 .886 2.00 8.00 10.00 6.3 1.73 .84 3.14 2.50 24.3

• 1979 College Player of the Year – Indiana State University
• 1979 June 8th signs with the Boston Celtics – 5 year $3.25 Million
• 1980 NBA Rookie of the Year
• 1980 – 92 (12) time NBA All Star
• 1982 NBA All Star Game MVP
• 1981 – 86 (3) NBA World Championship
• 1984 NBA Playoff MVP
• 1984 – 86 (3) time NBA MVP
• 1985 Scores 60 Points vs. Atlanta
• 1986 NBA Playoff MVP
• 1986 – 88 3 Point King – NBA All-Star Weekend
• 1987 "Bird Steals the Ball"
• 1990 71 Consecutive Free Throws – ended on Feb.13, ´90
• 1990 20,000 Points
• 1992 Co-Captain, The Dream Team
• 1992 Retires – Announced August 22, 1992 from French Lick, IN.
• Career 40+ Points 52 times (5 in the Playoffs)
• of Fame? Shame on How could you forget Hall you! – Mel Less
אז יש עוד שאלות?

=================================================
מספר שלושים ושלוש
=================================================

כל עכבר כדורסל מצ´יינגצ´ונג, מנצ´וריה, ועד נצרת עילית, ישראל, ידע: 33. זהו מספר הגופייה של לארי בירד, גופייה בצבעי הירוק לבן שניתלת במרומי האולם העתיק והמפורסם של ה´בוסטון סלטיקס´ לזיכרון עולם (עכשיו באולם החדש), גופייה של אחד מגדולי שחקני הכדורסל בכל הזמנים, גופיה של אגדת ספורט מהלכת.

בירד היה שחקן שהתעלה על עצמו ברגעי המשחק המכריעים, ונהג להעלות פלאים את ממוצע קליעותיו במשחקים חשובים. הוא היה אחד הקלעים הטובים בהיסטוריה מ-כ-ל מרחק. גם אחד הריבאונדרים הטובים בליגה, אחד המוסרים הטובים, ובין קלעי העונשין ושלוש הנקודות המעולים ביותר. ואם זה לא מספיק, אז הוא גם אחד "המנצחים" הגדולים בתולדות המשחק.
את רוב הקריירה שלו שיחק כשכל אצבעות יד ימינו הקולעת, שבורות, מעוותות ועקומות- תוצאה של חבטת כדור סופטבול, שעף במהירות 160 קמ"ש, שפגע וריסק אותן במהלך משחק עם החבר´ה בקיץ, בעיירת מגוריו באינדיאנה, פרנץ´ ליק. מאחר והדוקטורט שלי הוא לביומכניקה, תמיד התעניינתי בפציעות אורטופדיות של אתלטים. רופא הסלטיקס, ד"ר ג´ראלד הובר, הסביר לי: "ישנן עצמות הנשברות במרכז, כמו שעיפרון נשבר, וישנם מקרים שהעצם נשברת כאילו ריסקו אותה בפטיש. הכדור ריסק לו כמה עצמות אצבעות כף היד כחבטת פטיש". הפציעה של בירד השייכת לקבוצה השנייה, משאירה עיוות ללא תקנה. בנוסף, את כל שנות משחקו האחרונות שיחק עם מרפק דפוק.

ב-1988 עבר ניתוח מסובך בכף רגלו שמנע ממנו לשחק כמעט כל העונה (שיחק רק 6 משחקים). כל זה בנוסף, כמובן, לבעיה הבריאותית הגדולה ביותר אצלו, בקע (הרנייה) בסחוס שבין חוליות הגב הנמוכות, וכן ניוון תורשתי בשתי חוליות נוספות. "הכאבים עימם הוא משחק הם איומים", אמר פעם מאמנו, כריס פורד, "אני לא יודע אם שחקן אחר היה מסוגל לעמוד בהם".

ראיתי אותו משחק עם כאבי גב משתקים במשחק החמישי והקובע בסדרת ´הטוב מ-5´ של ה´בוסטון סלטיקס´ נגד ´אינדיאנה פייסרס´ בפלייאוף על אליפות המזרח של ה-NBA. בירד נתן את אחת מהצגות הכדורסל האמיצות והטובות אי-פעם. הייתי שם, ויחד עם 14,995 הצופים באולם, והמיליונים בטלוויזיה, חזינו במבצע בלתי נשכח. הוא התחיל מצוין עם 15 נקודות, שנקלעו ב- 20 דקות משחק באחוז גבוה. הוא שלח מסירות כפי שרק הוא יודע, הוכיח שוב שיש לו טיימינג מושלם בקליטת ריבאונדים מגבוהים ומנתרים טובים ממנו, מיקום מעולה שהוא אינסטינקט שאין ללמדו, וחוש בלתי ניתן להסבר לדעת בדיוק לאן ייפול הכדור, והכול עם התכווצויות ´ספאזם´ רצחניות.

ארבע דקות ו-3 שניות לפני המחצית ניסה בירד להציל כדור אבוד ונחת קשה מאוד על צד ראשו. את פגישת הראש עם הפרקט המפורסם של אולם ה´גארדן´ שמעו עד תא העיתונות. המשחק נעצר כשבירד שוכב בצד ללא נוע, וצוות רפואי מתגודד סביבו. כעבור זמן מה קם באיטיות תוך קושי מופגן, ונראה המום כשנלקח מיד לטיפול בחדר ההלבשה. "או, מיי גוד!", קוראת בקול אישה לידי כשהנפילה מוצגת שוב ושוב במהלך ההפסקה על המסך הענק בהילוך איטי. אלפים לא יכלו להביט במסך, בשל מראה הפגיעה הקשה.

6:46 דקות לפני סוף הרבע השלישי, נשמע רחש בקהל ואחריו צרחות שמחה. לארי, בכוחות עצמו ובריצה קלה, מגיע למושבו על ספסל השחקנים. הקהל בטירוף. המשיח הגיע אל משוגעי בוסטון, הקהל הנהדר של הגארדן. דקה עוברת ובירד כבר על הפארקט. ועוד איך. בסוף הערב נרשמו לו 32 חיצים במשחק כמעט מושלם, למרות הגב המשותק מכאבים, הלסת הנפוחה, ורקתו האדומה מההתנגשות. כשהכל נגמר הוא אומר לנו בחדר ההלבשה בסיום המשחק במבטא הקאונטרי היבש שלו:
"ג´אסט אנת´ר גיים"! רד אורבך אמר לעיתונאים אחרי המשחק שהוא "שמח שהפציעה הייתה ´רק´ בראש ולא בברך…".

הוא היה פועל פשוט. כל תנועה שלו נראתה מאומצת כשכל מה שהוא מנסה לעשות כמיטב יכולתו הוא להעניק יום עבודה יעיל נוסף לקהל, חבריו לקבוצה, ולבעלי הקבוצה. סגנון משחקו רחוק היה מלהיות מודל לחיקוי עבור ילדים, אפילו לא ללבנים. אלו חולמים לגדול ולהיות כמו מייקל, לא כמו לארי בירד. ג´ורדן, כמו פיטר פן, יכול היה לעוף. הוא מחזה. הוא פנטזיה. הוא שואו.

בירד שאל פעם את חבר קבוצתו קווין מקהייל (שהיה מוקיון לא קטן ממנו) איך זה שג´ורדן יכול לעוף ככה. "היי, ´סטיק´ (כינויו של מקהייל) תגיד לי שתי מילים שיאפשרו לי לעוף כמו מייק!". "הנג יורסלף!" (תלה את עצמך), לא איחרה לבוא התשובה. כשהילדים מחקים את בירד, כל מה שדמיונם יכול לפנטז הוא ג´אמפ שהוא ספק ניתור, ספק עמידה, ואולי שפשוף ידיים בתחתית סוליות הסניקרס, לפני קליעת עונשין או הוצאת חוץ – תנועה שהביא בירד לעולם – שהפכה סמל מסחרי לאמונות טפלות המתלוות למשחק. אפילו עם שם משפחה כמו בירד (´ציפור´) הזועק לאיזה כינוי עיתונאי עסיסי ושובב, הוא היה ונשאר פשוט ´לארי´. שום שם אחר לא התאים לקאונטרי בוי מפרנץ´ ליק, אינדיאנה – עיירה שמספר תושביה הוא קצת מעל 2,000, שהייתה, אגב, חור השתייה המועדף על ג´סי ג´יימס, ואחריו אל קפונה הגנגסטר האגדי משיקגו.

=================================================
בירד, בירד, בירד, בירד, ובירד
=================================================

הנה הוא עולה על המגרש, האנטיתזה של כוכב כדורסל: לא מהיר, לא חזק במיוחד, חסר גמישות וקפיציות, סובל כרוני מה´מחלה הלבנה´ – היעדר יכולת ניתור. זריקתו לסל הייתה ספק זריקה מהמקום, ספק הדיפת כדור ברזל. ובכל זאת, ולמרות שדיוק קליעתו נפגע מעט בשל הפגיעה בידו, לארי בירד – גובה 2.06 מ´ בגוף לא אתלטי, שחקן הפינה של הסלטיקס – נחשב על ידי רבים לאחד מקובץ קטן של שחקני הכדורסל הגדולים ביותר.

רד אורבך, מאמנה היהודי האגדי של ה´סלטיקס´ משך שלושים שנה כמעט, (ומי שגילה את בירד באינדיאנה סטייט יוניברסיטי ובחר בו בדראפט כשהיה עוד ´סופומור´ – איש השנה השנייה בקולג´ – בידיעה שהוא יצטרך, על פי חוקי הליגה, להמתין שנתיים בטרם יוכל לשחק) הצהיר: "אילו נתנו לי את שמות כל שחקני הכדורסל הטובים שהיו מעולם, ואמרו לי לבנות מהם קבוצה, לארי היה האדם איתו הייתי מתחיל. אולי ג´ורדן טוב ממנו, אבל אני הייתי רוצה להתחיל קבוצה עם בירד". צ´אק דיילי, מאמן קבוצת דטרויט, שהתבקש לפני כמה שנים לבחור את חמישיית ה´אול-סטאר´, ענה: "בירד, בירד, בירד, בירד, ובירד".

בירד עצמו לא חשב שהוא כה גדול. בתגובה לשאלה המטופשת ששואל כל עיתונאי – כולל עבדכם הנאמן – אם הוא הגדול מכולם, הוא ענה לי פעם ברצינות: "כל אחד חייב להישפט במקומו ובזמנו. מה שמתאים ל´סלטיקס´ מודל 1987 לא היה מתאים בהכרח ללייקרס של 73´, לכן המושג ´הטוב ביותר´ הוא מוטעה מיסודו".

ובכל זאת, כיצד ייתכן ששחקן איטי יחסית הנראה כחסר קואורדינציה, ישלוט ביד כה רמה בעולם הכדורסל? לעולם לא הצלחתי להבין את התופעה, אך כשעולה מס´ 33 על הפרקט, תמיד התרחש משהו מיוחד, אולי אפילו קוסמי. הוא הישרה מין הילה שקשה להסבירה הטומנת בחובה גם שליטה מוחלטת במצב, מנהיגות ללא עוררין, וכריזמה מדבקת. משום מה אתה מתרכז רק בו ובמשחקו, ושוכח משאר התשעה המסתובבים על הפרקט. רד אורבך אמר עליו, ש-"לא היה ואין שחקן, ההופך את ארבעת שותפיו על המגרש לטובים יותר, כפי שעשה זאת בירד". דני איינג´, בן קבוצתו לשעבר, מוסיף: "אני לא יודע איך זה, למה, ומדוע, אך כששיחקתי איתו, פתאום הרגשתי שאני משחק ביתר מאמץ, שכל, ואחריות, כאילו אסור לי לאכזב אותו. איתו עשיתי דברים שלא עשיתי מעולם. כשהוא היה טופח לי על הגב ואומר ´גוד גיים´ אפילו רבע שעה הרצאה של רד על שהייתי טוב, ואפילו מאמר בספורטס אילוסטרייטד, לא היו שווים כמו טפיחה על הגב ממנו.".

שאר עמיתיו במשך השנים אומרים פחות או יותר אותם דברים. רג´י לואיס הצעיר, כוכבה הבא של ה´סלטיקס´ אחרי בירד (שניפטר בפתאומיות ובכך החל את שקיעת הסלטיקס) אמר: "עם לארי אתה מרגיש שהוא יביא אותך לחוף מבטחים, שהוא כבר ידאג לכך שננצח". ביל פיטש, שהיה מאמנו בעבר: "כשהוא על המגרש, אתה לא מתפלל לנס, אתה מ-צ-פ-ה לנס. זהו לארי. איתו אף פעם לא איבדתי תקווה". די בראון, אף הוא היה אחד מצעיריה המבטיחים החדשים של ה´סלטיקס´, שלא הגיע לפוטנציאל שלו (לדעתי הניצחון באליפות הדאנק גמר איתו), אמר לי פעם בחדר ההלבשה המצניח של הסלטיקס: "איתו זה כאילו שחתיכה ממנו נכנסת לכל אחד מאיתנו. כאילו שאיתו על המגרש משהו עושה מאיתנו טובים יותר".

על המגרש הוא היה נחשב ללוחם עקשן, צמא קרבות, וחסר פשרות. "ללארי בירד על המגרש יש את רמת המוסר שיש לכריש בבריכת דגים", אמר עליו פעם ד"ר ג´יי המהולל, שהקרבות ביניהם הפכו לחתיכת פולקלור אמריקני. כשלדעתו שופט שרק שריקה אכזרית ולא נכונה נגדו, הוא היה "תורם את דעתו". כמעט תמיד בבדיחות שגרמה לשופטים לצחוק. אבל פעם כשצרח על השופט סטרום "YOU STINK", השופט שרק טכני וזרק את לארי מהמגרש. בדרך לחדר ההלבשה סטרום צורח לבירד: "היי, לארי, איך אני מריח משם?". לארי רק חייך והמשיך בדרכו לחדר ההלבשה. הוא היה אחד מדוברי הפקה-פקה הגדולים בהיסטוריה, אבל תמיד ידע לקבל בדיחה טובה על חשבונו עם חיוך רחב.

בירד היה ותמיד יהיה קאונטרי בוי. גם שבעת המיליונים לעונה שהשתכר בעונת 1990 (שהיה אז השכר הגבוה בעולם בכל ספורט קבוצתי), לא שינו דבר. בפגרת הקיץ, כשג´ורדן ומג´יק היו ממהרים להוליווד להקליט עוד תוכנית טלוויזיה, או לניו יורק לפרסם עוד מוצר חדש, את בירד מצאת בפרנץ´ ליק על גבי טנדר או בבאר היחיד בעיירה, ´הלגיונר´, לוגם בירה עם חברי הילדות. נאמנות, חיסכון במלים, פשטות, אהבת האדמה והטבע, הן כולן תכונות שירש מהוריו. כשסוכנו היהודי של בירד, בוב וולף, הביא אותו לראשונה לבוסטון באפריל 79´ להכרת הקבוצה והעיר, שכרה עבורו ההנהלה סוויטה במלון ´היאט´. כשהחשבון הגיע נכללו בו רק מחיר החדר והוצאות ארוחות סטנדרטיות. שום ´שירות חדרים´, שום שמפניה, אפס שיחות חוץ. שחקנים אחרים משאירים חשבונות של אלפי דולרים. כשנשאל בירד מה עשה בזמנו החופשי, ענה: "הסתכלתי בטלוויזיה". איזו תכנית? – "בוננזה". זהו לארי , וכך חינכו אותו בפרנץ´ לייק.

=================================================
קאונטרי-בוי מפרנץ´ ליק
=================================================

הוא נולד וגדל בעיירה הקטנה שהיו בה רק מפעל אחד ומלון יחיד שהתפרסם בגלל שבוני וקלייד – השודדים הידועים – ולפניהם ג´סי ג´יימס נהגו להשתכן בו בזמנים העליזים בהם היווה המלון גם מרכז שעשועים והימורים. עיון בעיתונים מצהיבים בספרייה יגלה שהיה זה גם מקום הנופש המועדף על עבריין ידוע אחר, אל קפונה. היום מהמלון נשאר רק שלד. גם המפעל היחיד בעיר פשט מזמן את הרגל, כמו רוב החוות במחוז. כל שנשאר הוא תירס, פרות, וכדורסל, המשולש הקדוש של אינדיאנה, בה הכדורסל הוא הדת השלטת.

באווירה כזאת צמח לארי בירד. על כל קיר אורווה תלוי סל. בקור ובחום, בשלג ובשרב, הילדים משחקים. "כשאתה רעב, אתה זורק כדור לסל, ושוכח מכאב הבטן", אומר בירד, שזרק כל יום מאות זריקות לסל. רק עם חברי הילדות שלו הוא מרגיש בטוח לחלוטין. הוא טיפוס פרטי, ביישן, וחשדן. מעטים שמעו על נישואיו האומללים ב-75´ כשהוא בן 19. היה לו ניסיון אפסי עם נשים כשהתחתן, ולאחר שנתיים, כשנולדה בתו, קורי, התגרש. את קורי הוא כמעט לא ראה (רק כשפרש מהמשחק יצר קשר עם ביתו, והיום הם קרובים אחד לשני, מ.ל). אשתו לשעבר היא שהקשתה על לארי לשמור על קשר עם בתו, לאחר שניתקה מגע ממנו.

בינתיים נישא בשנית. הוא ואשתו דיינה יצאו יחד עשר שנים רצופות לפני שנישאו. "למה להתחתן ולקלקל יחסים טובים?", ענה למי שחקרו בנושא. היא שתקה והמשיכה לחיות לצידו. יום אחד הביא לה טבעת נשואים ואמר: "תענדי, אם בא לך". זהו בירד. חוסך בדיבורים.
בסיום כל עונה הם היו מגיעים לביתם החדש שבירד בנה בקצה העיירה (הכולל מגרש כדורסל צמוד, כמובן), והוא יכול היה לקפוץ לבירה או שתיים עם חבריו הוותיקים. רק שם הוא לא כוכב. רק שם הוא לארי בירד, מפרנץ´ ליק, שהתמזל מזלו, ואלוהים העניק לו כשרון לזרוק כדור לסל. רק שם לא מטרידים אותו בבקשת חתימות. רק שם הוא מרגיש בנוח.

אביו היה אלכוהוליסט, שהסתבך בחובות ולבסוף התאבד, מאורע שבירד מסרב לדבר עליו. "לא הכרתי אותו טוב", הוא אומר. "הוא מעולם לא בא לראות אותי משחק בבית הספר, אבל אני יודע שהיה גאה בי" מוסיף לארי. "הוא היה אדם קשה עורף, עקשן, אף פעם לא התלונן, והיה כורה פחם – תמיד בשעות נוספות – כדי להביא לחם לפינו ופחם לתנור. פעם בא אבא הביתה ברגליים נפוחות ומלאות דם. לאחי ולי לקח חמש דקות להוריד לו את המגפיים. למחרת בבוקר הוא קם, לבש את מגפיו ויצא למכרות", אומר לארי. נראה שהעקשנות, העבודה הקשה, הקמצנות במילים מיותרות, והיכולת לשאת כאב בלי להתלונן, עברו בתורשה. על אמו הוא מדבר בהערצה: "תמיד עבדה בשתי משרות תוך שהיא מנהלת בית נקי להפליא, מלבישה את שני בניה במיטב הבגדים שתפרה. יש לה יותר אומץ מחמישה לארי בירדים. כבר עשר שנים היא לא עובדת, לאחר שקניתי לה בית מרווח בצפון היישוב, ומאז היא אובדת עצות. אני חושב, שהיא הייתה מאושרת יותר כשעבדה. זה אצלנו בדם".

=================================================
"THE KING OF "PAKA-PAKA
=================================================

כמה שהיה קמצן במילים, בירד ניחן בחוש הומור משגע. יבש – אבל מפיל אותך לרצפה. אני זוכר אותו מפציץ משפטים בני שורה אחת בשיא הרצינות – כאילו – כשכל חדר ההלבשה מתפוצץ מצחוק. אמרות הכנף שלו נכנסו ללקסיקון האמריקאי. הומור יבש, אבל חודר שריון. לפני אליפות ה-3 נקודות באול-סטאר באורלנדו, הוא נכנס לחדר ההלבשה כמה דקות לפני תחילת התחרות ושאל: "אוקיי, מי לוקח מקום שני?", יצא וניצח את האליפות – כמובן בזריקה אחרונה של הכדור הצבעוני המקנה את שתי הנקודות שהיה זקוק להם לניצחון. ברגע שעזב הכדור את ידו, הוא הסתובב עם הרמת ידו ל-V מנצח, כשהוא כלל לא מסתכל לעבר הכדור העושה דרכו לתוך הטבעת. תמונה זו של בירד המסתובב עם יד מנצחת כשהכדור עדיין בתחילת מעופו הקשתי היא אחת מתמונות הספורט הידועות ביותר.

דני איינג´, שהגיע רביעי באותה אליפות ה-3 אמר: "איך אפשר לכעוס עליו? הוא מנצל כל זווית אפשרית ליתרון פסיכולוגי על יריביו, ולרוב יש לו קבלות לפירעון. ברגע שניכנס לחדר ההלבשה ושאל מי יהיה שני, ידעתי ש´איט איז אול אובר´. ידעתי שהוא ניצח לפני שהעסק התחיל". לשופט סנפורד ששרק פאול נגדו, אמר לארי: "זה היה פאול? תגיד לי, הליגה משלמת לך עמלה על פאולים?" פעם אחרת, בחימום נגד הסיקסרס באחד ממשחקי הפלייאוף הוא שאל את קווין מקהייל – כשהוא דואג שהאציל קרוב מספיק לשמוע – "תגיד, קווין, האם לדעתך צ´ארלס בארקלי נמוך מדי או שמן מדי?" בארקלי שמע ופרץ בצחוק, אבל המשחק כבר היה אבוד עבור האציל. הוא לא הצליח להשתחרר מההשפעה הפסיכולוגית של משפטו של בירד.

לפני משחק הוא אמר לאיינג´ בחימום ממש ליד ספסלה של דטרויט: "אני מקווה שביל למבייר ישמור עלי. כששמים שחקן לבן לשמור עלי זאת העלבה אישית ופגיעה בכבודי, והם ישלמו על כך. מה דעתך? האם להענישם עם 40 או 50?". פעם, אחרי הפסד לניקס, הוא נישאל מדוע הסלטיקס הפסידו. "כי קלענו פחות נקודות מהם", ענה.
פעם אמר ברנרד קינג מהניקס ש-"לנצח את הסלטיקס בביתם נותן לך אותה הרגשת התעלות שאתה מרגיש כשאתה מקבל 100 בבחינה ממורה שחושב שאתה מטומטם". לארי הגיב: "מאיפה הוא יודע? קינג היה זקוק לשלוש בחינות להגיע ל-100. הכוונה לס"ה כמובן".

בירד היה שחקן סופטבול ברמה מקצוענית. הוא שיחק "פאסט פיץ´" כשהכדור מגיע אליך מהפיצ´ר במהירות של עד 180 קמ"ש. רק בגלל הכדורסל הוא לא הפך מקצוען בסופטבול (משחק המשוחק בעיקר בערי שדה, מ.ל). כשגילו לו שמייקל ג´ורדן החליט לפרוש מכדורסל ולנסות בייסבול מקצועני, הוא הגיב: "כשהוא יעמוד שם עם האלה ויסתכל על כדור העף אליו במהירות 160 קמ"ש, אז דאנק בווינדמיל ב-360 מעלות ייראה לו כמשחק ילדים". בירד צדק. מייקל ניסה, ניכשל בגדול, וחזר לנבא לאסוף עוד שתי אליפויות.

פעם, כמאמן הפייסרס, הם לקחו 8 ריבאונדים בכל החצי. "אפילו אם הייתי מעמיד את הנכדה שלי בת ה-10 על הפארקט, לפחות 5 כדורים היו נופלים על ראשה". בסוף העונה, כשזכה בתואר "מאמן העונה", הגיב: "זאת בטח הייתה שנה גרועה למאמנים". אחרי שמייקל ג´ורדן הפצוע השחיל 63 נגד הסלטיקס בפלייאוף: "היום ראיתי את אלוהים שהתחפש למייקל ג´ורדן".

על מג´יק: "לעולם לא יהיה יותר פוינט-גארד בגובה 2.06 מ´ המחייך על הפארקט בזמן שהוא מעליב אותך". מג´יק ולארי, אגב, הפכו לחברים הטובים ביותר בנבא. ההערכה והכבוד ההדדי התחילו כבר ב-1979 בגמר אליפות המכללות, כשהם שומרים אחד על השני במשחק ששבר את כל שיאי הציפייה. בירד ניצח את הקרב בנקודות וריבאונדים, אך מג´יק זכה במערכה במשחק שאזכור לעד. ההערכה והכבוד ההדדי המשיכו כשהשניים מנצחים אליפויות נבא לקבוצותיהם כמו "יו-יו". אך הקרבה באה כששניהם מככבים בפרסומת נפלאה של "קונברס". מאז אותו זמן, מג´יק היה מבקר את לארי כל קיץ, רק שניהם, בלי עיתונאים ופרסום – רק "קאונטרי" בפרנץ´ ליק – והשניים היו מבלים ימים בדיג, וערבים בשתיית בירה על שפת הנהר, כשהם מדברים על הכול, מלבד כדורסל.

את מחיר פציעתו מול ה´פייסרס´ שכבר כתבתי עליה הוא שילם במשחק הבא, הראשון בסדרה נגד דטרויט. בירד לא היה מסוגל להשתתף במשחק, ובלעדיו ניצחו ה-פיסטונס´ בקלות 75-86, כשה´סלטיקס´ נראים אבודים ללא מנהיגם. במהלך כל משחקי הפלייאוף של אותה עונה (ולעתים בעונות הבאות אחריה), בירד כלל לא התאמן ובילה כל רגע ללא משחק על מכשיר מתיחה בבית החולים שאמור היה להקל עליו עד לניתוח שיעבור בגבו בסיום הפלייאוף. "אחרי הניתוח אחליט לגבי המשך הקריירה שלי", אמר אז כשהוא יורד מהמגרש עם הכדור תחת זרועו, ואתה ידעת שכך בדיוק יהיה. הוא נשא את קבוצתו ה´סלטיקס´ לטוב או לרע. איתו, למרות גילו ופציעותיו, הם יחיו או ימותו.

=================================================
על דה ועל הא – רגעים גדולים וקצת טריוויה על הציפור
=================================================

*במשחק ה-7 של אליפות המזרח נגד הסיקסרס ב-1981, הסיקסרס הובילה כל המשחק עד לפני הסוף כשלארי בירד הישווה ל-89-89. הכדור שוב של הסלטיקס. פאסט-ברייק. הכדור אצל לארי כששעון ה-24 שניות מראה 0:05. הוא מנתר. הוא מאבד שיווי משקלו.והזריקה בימין בלתי אפשרית. הוא מעביר כדור ליד שמאל ועם BANK SHOT (זריקה עם הזכוכית) קובר סל מהסרטים. סלטיקס 91, סיקסרס 89. ניגמר 91-90, סלטיקס, הממשיכים לנצח עד האליפות. הסל של בירד בשמאל נחשב עד היום לאחד מסלי הקלאץ´ הגדולים בכל הזמנים.

*ב-1984 הוא זורק כדור 5 ס"מ מקו החוץ כשהתוצאה 125-126, פורטלנד, עם 0:01 בשעון. הניתור שולח אותו החוצה לעבר יושבי הספסל הראשון וכשהוא באוויר – נופל לעבר הספסל, שולח כדור קשתי שרואה רק רשת.

*במשחק ה-6 והאחרון בגמר הנבא הוא עושה טריפל-דאבל של 29 חיצים, 11 אשכוליות, ו-12 בונבונים.

*במשחק ה-5 נגד דטרויט בפלייאוף של 1987, דטרויט מובילה 107-106, והכדור בידה לזריקה מהחוץ. אייזיה מוסר לעבר דומארס. בירד חוטף באוויר ועומד ליפול. בזמן הנפילה הוא שולח כדור לעבר דניס ג´ונסון השועט קדימה, והסלטיקס מנצחים 108-107. היה זה המשחק שאחריו אמר אייזיה: "עושים ביג דיל מלארי בירד. אילו היה שחור, הוא היה עוד שחקן שחור בליגה". משפט זה כמעט הוליך את אייזיה שאולה. הוא התנצל אישית לבירד ואמר שגניבת המסירה שלו כל כך פגעה בו שהוא "לא ידע על מה הוא מדבר".

*משחק פלייאוף נגד הבולטס. הסלטיקס מפגרים ב-3 עם 2 טיקים לשעון. בירד עולה וקובר שלשה. אך קייסי ג´ונס ביקש טיים-אאוט עשירית שנייה לפני הזריקה של בירד. הסל ניפסל. בהתקהלות השחקנים מבקש בירד את הכדור "ושכל השחקנים יפנו לי את השטח". קייסי ג´ונס, המאמן: "בירד. סתום את הפה. אני המאמן כאן!". ואז הוא פונה לשחקנים: "אז זהו התרגיל. נותנים כדור לבירד וכולם מפנים לו את השטח". בירד מקבל כדור. כולם פינו את השטח. הוא עולה לשלשה והכדור עושה רק "סוויש" כשהוא נופל דרך הרשת בלי לגעת בחישוק. בהארכה הבולטס מובילים ב-2 לפני סיום ההארכה. שנייה לסיום. בירד בקור רוח משגע קובר את השתיים. בהארכה השנייה הבולטס מובילה 139-138. שנייה לסיום. בירד פורץ עם הכדור אך יודע שאין לו זמן לכדרר עוד 2-3 כדרורים לעבר הסל, אז הוא עולה לג´אמפ, והעור ניקבר עם הבאזר. סלטיקס 140. בולטס 139.

*במשחק ה-7 נגד אטלנטה בפלייאוף של 1988, בירד קולע 9 מ-10 ברבע הרביעי בו קלע 20 נק´, ומנצח לסלטיקס את הסדרה.

*ב-31 למרץ, 1991, הסלטיקס משחקת בהארכה שנייה נגד שיקגו במשחק האחרון ביניהם לאותה עונה. בהארכה השנייה בירד קולע 9 נק´ והסלטיקס מנצחת 135-132 במשחק בו העפיל לארי על מייק.

*במשחק ששודר לכל האומה גוברת הסלטיקס על פורטלנד 152-148 בסיום עונת 1992 כשלארי משווה בשלשה עם הבאזר בזריקת OFFBALANCE ואז בהארכה הוא קולע 10, ומסיים עם 49 נק´, 14 ריב´, 12 אסיסטים,ו- 5 גניבות. זה היה לפני שהדרים-טים טסה לברצלונה עם בירד ומג´יק כקפטני הקבוצה. גבו כבר היה גמור, וזה היה משחקו הגדול האחרון כמקצועני בנבא.

*ב-30 למרץ, 1983, בירד קבר 53 נגד הפייסרס, 24 חיצים ברבע אחד – שני שיאי סלטיקס.

*ב-18 לפברואר, 1985, לבירד היה טריפל-דאבל (30 חיצים, 12 קרשים, 10 סוכריות) נגד היוטה ג´אז כבר 2 דקות לפני סיום הרבע השלישי. הוא לא שיחק ברביעי. היה זה הטריפל-דאבל הראשון בשלושת-רבעי משחק.

*ב-17 לאפריל, 1987, היה לו טריפל-דאבל (17 נק´, 11 ריב´, 10 אס´) נגד הוושינגטון בולטס כבר בחצי הראשון. שיא נבא.

*ללארי היו שלושה משחקים של טריפל דאבל כשמספר הנקודות שקלע היה לפחות 40.

*ללארי היו 69 טריפל-דאבל בקריירה, מקום 5 בנבא אחרי אוסקר רוברטסון, מג´יק, צ´מברליין, וג´ייסון קיד.

*לארי הופיע בשלושה סרטים, כולם הצלחות קופתיות: "בלו צ´יפ" ב-1994, "ספייס ג´אם" עם מייקל ג´ורדן וביל מוריי ב-1966, ו-"סלטיקס פרייד" ב-1997.

*מיד אחרי שפרש, מקדונלד יצאה עם המבורגר "ביג 33".

*ללארי ישנם שני "מוצרי נעליים" על שמו הנקראים "BIRDS", ו –" 33".

*הפרסומת שלו עם מייקל ג´ורדן שפרסמה את "אייר ג´ורדן" נבחרה ב-1999 כפרסומת העשור. אני עדיין מחייך כשאני ניזכר בה.

*ב-2005 נידון אריק ג´יימס ארופי באוקלהומה-סיטי ל-30 שנות מאסר. הוא ביקש מהשופט שישנה זאת ל-33 שנים, מס´ הגופייה של לארי בירד בטענה שזה יעזור לו להתמודד עם העונש. השופט נענה לבקשתו.

*לארי הופיע בתשעה משחקי וידיאו, כשהמפורסם שבהם הוא "אחד-על-אחד נגד ד"ר ג´יי".

*לארי כתב בסט-סלר על חייו.

=================================================
הפרישה
=================================================

כשלארי פרש ב-20.8.1992 אחרי 13 עונות בסלטיקס, הבוסטון סלטיקס – אימפריית הכדורסל שרד אורבך בנה מ-1956 – אימפריית ספורט שרק היאנקיס, ואולי מנצ´סטר יונייטד, בנו משהו דומה לה, התפרקה. מדהים מה קורה לקבוצה שמנהיגה פורש. הסלטיקס לא התאוששו מפרישת בירד עד העונה, עם הגעתם של קווין גארנט וריי אלן. רק פרישתו של מייקל ג´ורדן גרמה להרס אימפריית ספורט במידה דומה לפרישתו של בירד.

הוא נאלץ לפרוש בגלל אצבעותיו, מרפקו, וגבו. חסר ניסיון אימון ולו של משחק אחד. הסלטיקס שכרה אותו לתפקיד אדמיניסטרטיבי מ-1992-1997. אבל תפקידו האמיתי היה ללמד את הירוקים כיצד מנצחים. אבל אחרי שרג´י לואיס – הלגיטימי היחיד שנשאר – ניפטר, הסלטיקס ירדו לתחתית הבאר. האינדיאנה פייסרס שכרה אותו כמאמנה ב-2000, בלי שאימן בחייו ולו משחק אחד, הוא מיד הביאה לגמר אליפות המזרח וזכיה בתואר ´מאמן השנה´. הוא פרש מהאימון וב-3 השנים האחרונות הוא משמש כנשיא הפייסרס, האיש שהחליט לבחור בשרונאס יאסקיביצ´יוס ממכבי ת"א למרות שהדיעה עליו הייתה ´איטי מדי; שחקן הגנה גרוע´.

הוא היה – ולעולם יישאר – השחקן הנערץ עלי מכולם!

מנחם לס

בעל האתר, הבוס הראשי, וכותב יומית - כל זמן שאוכל!

לפוסט הזה יש 20 תגובות

  1. תודה מנחם!
    התעלית על עצמך הפעם והוכחת שלא היה וכנראה שלא תהיה עוד ציפור כמו איש הציפור.
    האם אתה מאשר לי להעלות את הכתבה בשמך באתר בת גלים?

  2. איזו גאווה לארי נותן לבעל החיים שניקרא ציפור,אני אסביר :לארי בירד במשחקו המבריק הפשוט והכרזמטי פשוט נותן כבוד גדול בכך שאומרים שלא תהיה עוד ציפור כמהו (כמובן בנימה של צחוק) אבל הרי בכלל ציפור ידוע כבעל חיים לא חכם כמעט בכלל (מכירים את הבדיחה'מוח של ציפור')זה רק ממכחיש כמה הציפורים טיפשות ואיזו גאווה הוא מביא להן !!

  3. נהדר, באמת זיקפה על הבוקר!!

    רק תיקון קטן הסרט ספייס ג'אם- שנת 96 ולא 66(בטח טעות הקלדה).

    אגב, ממליץ לכולם לקרוא את הספר DREAM TEAM של ג'ק מקולם, הוא מקדיש שם פרק יפה מאוד לבירד.

    גם בTHE BOOK OF BASKETALL של ביל סימונס יש המון איזכורים יפים מאוד לבירד.

  4. בס"ד

    קישור לערך של לארי בירד בויקיפדיה:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9C%D7%90%D7%A8%D7%99_%D7%91%D7%99%D7%A8%D7%93

    מומלץ לראות את הקישורים החיצוניים ואת ויקיטקסט.

    מדבריי על בירד במאמר הרשימה שלי "שחקני הפינה הטובים ביותר בכל הזמנים":
    הפורווד הטוב בכל הזמנים ומגאוני המשחק הגדולים ביותר שהעלה את תפקיד הפוינט-פורוורד לדרגת אומנות. מנהיג, וינר, תחרותי ברמה הגבוהה ביותר. קלעי מעולה מכל הטווחים שעם שברים ועיוותים באצבעות יד ימין שנבעו בפגיעת כדור סופטבול שנע במהירות 160 קמ"ש באצבעות ידו בקיץ 79' לפני כניסתו לנב"א, הגיע ל-49.6% מהשדה, 37.6% מהשלוש ו-88.6% מהקו בעונה הסדירה (24.3 נק' ב-38.4 דק' למשחק); 47.2%, 32.1% ו-89% בפלייאוף (23.8 נק' ב-42 דק' למשחק); 45.8%, 42.2% ו-87.6% במשחקי סדרות הגמר (21.74 נק' ב-42.7 דק' למשחק). יד ימין הייתה במקור ידו הקולעת היחידה ובגלל הבעיה הנ"ל למד לקלוע טוב גם ביד שמאל. יש לציין שעל אף מצבו הבריאותי הלקוי וכאביו החזקים באותה תקופה (בעיקר בגב אך גם במרפקו ובכף רגלו ועוד פציעות כשהוא משחק בעונות אלו 180 מש' ומחמיץ 66 מש' שמהן 22 בשנייה ו-37 בשלישית), בשלוש עונותיו האחרונות (לא מחשיב את ששת המש' ששיחק בעונה שלפניהן בתחילת 88/9' ונאלץ אחריהם לעבור ניתוח בכף רגלו), השיג נתונים טובים מאוד: 21.62 נק' ב-46.57% מהשדה, 37.24% מהשלוש ו-91.86% מהקו), 9.19 רי', 7.22 אס', 1.42 חט', 0.84 חס' ו-3.08 אי' ב-38.24 דק' למשחק.
    גאונות המשחק שלו חיפתה על יכולת אתלטית די חלשה ביחס למקובל ברמה הגבוהה ביותר, וכן סייעה לו מאוד ביכולת המסירה ובקליטת הכדורים החוזרים: הוא מחזיק עד היום בשיאי ממוצע אס' למשחק לפורוורד בעונה הסדירה (6.35 – ללברון עד עכשיו 6.6), בפלייאוף (6.48 – ללברון עד כה 7.32) ובמשחקי גמר (6) כשבפלייאוף מדובר בשיא לשחקן שאינו רכז, וכן בשיא ממוצע אס' בגמר מסויים לשחקן שאינו רכז (9.5 ב-86'), שיא אס' בפלייאוף לשחקן שאינו רכז (1,062) ועוד, וכן יש לציין שיחס האס'-אי' שלו היה מעל שני אס' לכל איבוד שזה מעולה לפורוורד: 2.02 אס' לכל אי' בעונה הסדירה, 2.1 בפלייאוף ו-2.05 בסדרות הגמר;
    וכן לגבי הרי': הוא מחזיק בשיאי ממוצעי רי' לשחקן שאינו שחקן פנים בפלייאוף (10.26) ובגמרים (11.76), שיא ממוצע רי' למשחק בפלייאוף לשחקן שאינו שחקן פנים (14 ב-81'), שיא ממוצע רי' בסדרת גמר מסוימת (15.3 ב-81' לצד 15.3 נק' [41.9% מהשדה ו-81.3% מהקו], 7 אס', 2.3 חט' ו-3.2 אי' ב-42.8 דק' למשחק, אך סדריק מקסוול זכה בתואר ה-MVP). לגבי ממוצע רי' בעונה הסדירה, רק דניס רודמן (13.7), הפי היירסטון (10.33) וביל קאנינגהאם (10.15) ששיחקו קרוב לסל יותר ממנו ואפשר להחשיבם כפאוורים קלטו יותר כדורים חוזרים ממנו (10 רי' למשחק – ב-9 עונותיו הראשונות היו לו 10.2 למשחק) בין השחקנים שאפשר להחשיבם כשחקני פינה.
    בנוסף היה חוטף טוב ומעלה עם 1.73 חט' למשחק בעונה הסדירה (1.84 ב-9 עונותיו הראשונות), 1.8 בפלייאוף ושני חט' למשחק בגמרים.
    בנוסף, בהשפעת גאונות המשחק שלו הוא היה שחקן מגוון שידע לעשות הכול ובייחוד ברגעים המכריעים, ולשחק היטב בכל עמדה, והוא היה אמור להיות השחקן הרביעי שמשיג קוואדרופל-דאבל לפני אולאג'ואן כשלאחר 3 רבעים במשחק נגד יוטה ג'אז ב-18 בפברואר 85', בירד הגיע ל-30 נק', 12 רי', 10 אס' ו-9 חט' בניצחון 94-110, כשבירד לא משחק ברבע האחרון בגלל הפער הגדול בסיום הרבע השלישי (64-90). הוא נשאל בסיום אם לא רצה להיכנס לכמה דקות ברבע האחרון כדי להשיג קוואדרופל-דאבל, וענה: "לשם מה? כבר גרמתי להם מספיק נזק!"

    שירים שלי על לארי בירד-

    לארי ג'ו בירד (שם השיר והכותרת)
    הכדורסלן הלבן הטוב ביותר,
    אין גאונות משחק יותר ממנו בכל שחקן אחר!
    הפועל שהפך לאגדה גדולה,
    ענק כדורסל במלוא מובן המילה!
    יכולת קליעה כבירה,
    חכמת משחק אדירה,
    והקרבה ממש נדירה.
    המנצח הגדול של הרגעים האחרונים,
    הפורוורד הגדול של כל הזמנים!
    מי שהכניע בשיאו כל יריב,
    נכנע לגב שהכאיב.
    זהו שיר על ציפור נדירה
    שאת סודה המלא לעולם לא נדע!!!

    The hick from French Lick (שם השיר והכותרת)
    The hick from French Lick,
    With great basketball chic,
    Who was bluff and meek,
    That know to throw better than kick,
    Came to work every game and every week,
    Played with "Chief" and "stick",
    Giving them and all his team what they seek.
    Although that his power for the NBA was weak,
    His game genius made him so big.
    Not much can achieve what he had pick.
    His games against magic gave the NBA the heat,
    Before Air Jordan bring more than a little bit,
    And before the genius manager & marketer was on the commissioner seat.

    The game of Lawrence Joseph Bird, best forward to see
    Who was great all-around player with killing shot from three,
    No one could like him to be!

    שירים של אחרים על בירד:
    Thomas W. Montgomery / Indiana has a new state bird!
    Wherever Hoosiers gather, they no longer talk of weather.
    Indiana has a new state bird!
    His claim to fame is just the way he plays the game.
    Indiana has a new state bird!
    It's not the Cardinal now. Hey, Larry, take a bow.
    Indiana has a new state bird!
    He came from old French Lick on up to ISU.
    He came to play some basketball.
    Now, no one knows a thing of what the future will bring.
    But, for now, we're gonna spread the word…
    The fightin' Sycamores are rackin' up the scores,
    And Indiana has a new state bird!
    Indiana has a new state bird!
    (כאן אפשר לשמוע את השיר: http://www.psci.net/tonjame/tim/)

    The Night before Birdmas
    That was the night before Birdmas, when all through the Garden,
    Not a Piston was stirring, not even a Rodman.
    The banners were hung by the rafters with care,
    In hopes a new banner soon would be there.
    When last they were great, the Celtics were quick,
    To admit success rested on the hick from French Lick.
    Before Garnett and Allen and Pierce restored glory,
    A bumpkin named Larry was the Celtics’s best story.

    Though hardly a specimen rippling with muscle,
    He could beat his opponents with resolve and with hustle.
    He shot with precision and was fierce under pressure,
    There was no doubt at all he was the Celtics’s great treasure.

    He showed from the start he was a very tough cookie,
    Improving the Green by 32 games as a rookie.
    But a winning record did not make Larry feel graced,
    Without rings he deemed his career was a waste.

    With Kevin and Robert and Max in the mix,
    He earned banner fourteen against the Rockets in six.
    But beating the Sixers, down 3-1, was a story much greater,
    “Moses really does eat sh*t,” Bird told adoring fans later.

    Superlatives came over land and sea,
    About the Celtics’s big small-forward who wore thirty-three.
    Who passed like he had eyes all over his head,
    And caused teams across the league to quiver with dread.

    Though he drained more game-winners than there are stars in the sky,
    The next ring eluded him and no one knew why.
    Perhaps he needed just the right rival on just the right day,
    a power of destiny to stand in his way.

    The ’84 Finals brought an opponent of old,
    The Lakers all dressed in their purple and gold.
    This time no Wilt and no Jerry to fight,
    But Kareem and Magic would show plenty of might.

    The Lakers went up two games to one as expected,
    Running the "showtime" offense they'd perfected.
    But the Celtics played blue-collar ball in game four,
    Marked by the sound of Kurt Rambis hitting the floor.

    Larry and the Celts won the series in seven,
    Sending Beantown faithful to basketball heaven.
    And perhaps those heroics were the cause to be heard,
    One Magic Johnson say: "I fear no one – but Bird."

    Though he would fall to L.A. in following seasons,
    Bird battled on for all the right reasons.
    For Larry Bird played for the love of the game,
    He did not play it for fortune and fame.

    His heart was rewarded in the '86 year,
    The addition of Walton made for a team all others would fear.
    Larry felt it the best basketball team he'd ever seen,
    That gave him ring three and banner sixteen.

    Despite age and wear and an always sore back,
    Larry kept his team feared and on the attack.
    It was during his twilight that Bird showed his true fight,
    Saying no matter how old, "I gotta play like that every night."

    Thanks to Bird there are games about which people still speak,
    Like "The Steal" on Isaiah and "The Duel" against 'nique.
    Chants of "Larry" will live with those who still know,
    That the term "Big Three" was coined decades ago.

    And yet there is room for the Celts of '08,
    To build on the lore that made Larry so great.
    The best part is their victory came 'gainst the team,
    That expected to prove gold is better than green.

    Larry himself would be the first to admit,
    That others before him lived up to his grit.
    Celts' Pride did not start with Bird's drive and hustle,
    It began with the great center – a man called Bill Russell.

    Somewhere in heaven, Red lights a cigar,
    To salute the team Danny and Doc took so far.
    Some nights in the Garden, the smoke is still there,
    Red’s victory signal for an opponent laid bare.

    To all of the men who have worn Celtic green,
    We the fans thank you. You know what we mean.
    And for the best franchise, and for basketball's sake,
    Happy Birdmas to all, and to all a fast-break.
    (לא מצאתי מי חיבר)

  5. אין כמוך מנחם ! איש לא מספר את הסיפור טוב יותר, פשוט תענוג צרוף.
    אני זוכר באחת העונות האחרונות של לארי (אולי אפילו האחרונה), הניקס הובילו על הסלטיקס ב5 משחקים במירוף לפלייאוף, כשנשארו 5 או 7 (אינני זוכר במדוייק) משחקים לסיום העונה. לארי שלח עקיצה לניקס, והתנבא שכמו שהוא מכיר אותם הם ימצאו דרך להפסיד את כל ה5 ולתת לסלטיקס את המקום בפלייאוף. למרבה הפלא זה בדיוק מה שקרה ! הניקס הפסידו את כל המשחקעם, הסלטיקס ניצחו ועלו לפלייאוף.
    בעיני זה מסמל את לארי יותר מכל. היכולת שלו להשפיע על היריב, ולגרום לו לטעות הייתה נשק פסיכולוגי משמעותי.
    לארי הוא סמל לעבודה קשה, והתגברות על קשיים. למרות שגם מייקל היה הרד וורקר, תמיד היה נראה שאצלו הכישרון הוא מעל הכל, ואצל לארי ההישגים הגיעו בזכות ההתמדה.
    תודה מנחם פשוט נהדר

  6. טוב אז שוב תודה מל על הכתבה הזו
    לפני שאני סוף סוף מתיחס ברצינות למה שכתבת רציתי לציין שהבוקר הספקתי לקרוא רק את 5 הפסקאות הראשונות ואחרי כן נאלצתי לתפוש רכבת לאוניברסיטה כך שרק עכשיו ניתן לי הזמן לקרוא שוב את הכתבה בניחותא ולהינות מן הכתיבה שלך ובעיקר משיר ההלל לשחקן שגרם לי לאהוב כדורסל תרתי משמע.
    את החיצים והקרשים של הציפור אהבתי אבל מה שהערצתי אצלו זו הכריזמה והמנהיגות השקטה שלו שהתבטאה לטעמי בבונבונים שחילק. זו היתה חכמת המשחק האמיתית שלו ואני רואה את זה גם בלברון אם כי לברון צריך להוכיח מספר דברים לפני שנשווה אותו לבירד.
    כל הפעולות של לארי על המגרש היו מעשה כשפים מבחינתי. התנועה שלו המסירות וההבנה האבסולוטית שלו את המשחק גרמו לי להתמקד בו במשחק ולא להסתכל כמעט בכלל על האחרים, טוב אולי חוץ ממקהייל. תחושה כזו היתה לי גם כשראיתי את מג'יק ואת מייק. אלה שחקנים שהולכים אחריהם ומנסים לחשוב מה הם יעשו?
    הסטטיסטיקה שלו לא משקרת. הוא היה ענק. עם שיאי אן בי איי מדהימים. היכולת שלו לנצח משחקים כמעט אבודים היתה פנטסטית.
    אני זוכר איך בעידן של לפני אינטרנט הייתי מחכה לשידורים המוקלטים בטלוויזיה או בלבנון. כל יום פותח עיתון ספורט לראות תוצאות מהאן בי איי ולראות כמה נקודות לארי הכניס כמה ריבאונד ואסיסטים נפלו בחלקו. נחמד לשמוע שאינדי ספקה בית מרזח לגסי גיימס המפורסם וגם לבוני וקלייד:)

  7. תודה על הכתבה ועל הצפת הזכרונות מהימים שבו הכדורסל היה בשיאו.
    ואחרי זה, מנחם, תסביר לי כיצד מישהו כמוך שהעריץ את הניקס של הולצמן ואחר כך את בירד.
    מלמד את הצעירים שהעוצמה הפיסית של שחקני-על שמככבים היום (לברון) הוא הסיפור המכריע של הכדורסל והוא הביטוי העליון של כדורסל טוב.

  8. תענוג אני קראתי זאת כבר אך עדיין תענוג.לארי בגדולתו ו…גם מנחם.
    עוד כמה משפטים.
    1.אני זוכר מהלך של בירד בו הוא מקבל במתפרצת. כדור ומולו שני בריונים שחורים שמנים וגבוהים.
    מה עושה לארי ? הטעייה כאילו הוא מוסר שמאלה ואז כושי אחד זז.אח"כ עושה אותו דבר לשני ומזיז גם אותו ואז הוא נשאר פנוי .
    לסל קל.
    2.לאלעד אייל הסיפור יפה אך לא מדוייק .הסיפור המדויק הולך ככה.גם הניקס וגם הסלטיקס היו כבר בפליאוף.אך הניקס נראתה בדרך הבטוחה לאליפות האזור. היא הוליכה ב5 משחקים על הסלטיקס כשנשארו 8 משחקים לסוף העונה (כמדומני 90-91 ) איכשהו הניקס פישלו (בעצם כרגיל) והסלטיקס ניצלו זאת לאליפות האזור.אג איני זוכר התבטאות כלשהיא של לארי.זאת הלוזריות הידועה של הניקס למול הווינריות המוחלטת של לארי.

    3.בזמן אמת הייתי תמיד לטובת מג'יק והלייקרס.רק כשבגרתי ולאחר שבירד פרש הבנתי באמת צי הוא היה.הקסם והאתלטיות היו של מג'יק/מייקל .אך הווינריות ומיצוי הכישרון עד תום היו שלו.
    אני בהחלט עם מנחם ובוא בהחלט השחקן שהכי הערכתי (אפילו אם זה בדיעבד)

  9. כאוהד הסלטיקס אף פעם לא הרגשתי טינה כלפי הלייקרס וזה בזכות מג'יק. פשוט אהבתי אותו מאד למרות ששיחק ביריבה.
    אחד הדברים הנפלאים במגיק בנוסף לכדורסל היה החיוך שלו וטוב הלב שניכר ממנו.

    1. בירד הוא השחקן האהוב עלי ביותר כנראה בגלל כל התכונות הכמעט מיסטיות שמתוארות בכתבה. אי אפשר להגזים כמה מדהים הוא.

  10. לארי בירד הוא שחקן הכדורסל הטוב ביותר ששיחק אי פעם את המשחק.

    ד"א מנחם, כתבת ש"לארי העפיל על ג'ורדן"
    זה צריך להיות "האפיל"
    חוץ מזה אחלה כתבה

כתיבת תגובה

סגירת תפריט