לידיעת כל גולשי האתר, אנחנו עוברים לשרת חדש עם איכסון וירטואלי של האתר, מעבר המעלה אותנו לכיתת הגדולים כמו וואללה ו-ONE.  אילו הייתם מוחקים את כל ההתחכמויות שלי מהאתר אנחנו כבר ברמה שלהם  – ולדעתי טובה יותר – בכיסוי ה-NBA   אני יודע.

תוציאו את כל ההשלכות וההשלחות שלי לעבר 'רפי ההבנה' (אני הרי יודע שאין כאן 'רפי הבנה' מלבד K-700), ואת כל היריות מתחת לחגורה על "הקנונייה הגדולה" (מי צריך 'קנונייה' כשהקנונייה האמיתית היא יכולתה של ההיט העונה?), והאתר הזה הוא אתר שאני גאה בו.

גם אני יודע, יכול, ומסוגל להיות רציני לפעמים, ופוסט זה הוא ספורט רציני שלי בו אני כותב את מה שאני יודע באמת בתוך תוכי. זהו פוסט המתאר את הרגשתי לגבי מה שקורה בכדורסל של היום וחשבתי שלקראת פתיחת הפלייאוף, הגיע הזמן להיות רציני ולהביע דעתי לגולשי האתר המבינים והאינטיליגנטיים.

1. הכוכבים הגדולים מסוגלים להרוס יותר מאשר לבנות

עיצמו עיניכם לרגע וחישבו מה היה קורה אילולא עבר לברון לקאבס.

אילולא עבר לקאבס, מיאמי – עם דראגיץ' וווייטסייד – היתה היום כנראה ראשונה במזרח גם ללא כריס בוש, אבל היא לא היתה טובה מספיק לאליפות ללא כריס בוש. הקאבס היתה היום עם אנדרו וויגינס, אבל ללא אנדרסון וורז'או וללא קווין לאב, וידידנו דייויד בלאט היה צריך לקרוע את הישבן כדי לעשות את הפלייאוף, במקום מצבו היום – מועמד לאליפות המזרח. לא בטוח, אבל מועמד. קווין לאב? לא היה משחק היום בקאבס אבל גם לא במיניאפוליס. היכן היה משחק? לך תדע. אולי אפילו בלייקרס.

תראו איזו סערה חולל לברון בעזיבתו. הוא שינה את כל ה-LANDSCAPE  במזרח. הוא גרם לסערת צונמי בכל הקונפרנס המזרחי. להגעתו לקאבס היה 'RIPPLE EFFECT' (גיא, מולי, או כל אחד אחר – עיזרו לאדם שכבר 54 שנים לא גר בישראל בתרגום הולם לריפל אפקט. משהו כמו 'פעולת שרשרת'?) על כל קבוצות המזרח שלא נקראות ניקס או אורלנדו. כל אחת החלה לחשוב מחשבות ולתכנן תיכנונים שונים כשלברון פתאום משחק בקליבלנד – קבוצה קטנה מעיר בינונית ואפורה – שפתאום הפכה לדבר האמיתי. העברתו לקאבס פתאום גרמה לכל קבוצות המזרח לעשות חושבים מחדש על מקומם בסולם ההערכה של המזרח.

אבל לברון ישנו רק אחד בליגה, ואני טוען שללא קיירי אירוינג אפילו הוא לא היה מצליח לשנות הרבה בקאבס. אבל נניח שכן. אני טוען ש-ר-ק    ש-ח-ק-נ-י-ם    ב-ס-ד-ר    ג-ו-ד-ל    ש-ל    ל-ב-ר-ו-ן  (או מייקל, או קובי, ובזה מסתיימת הרשימה)  יכולים לגרום לכזאת סערה בליגה.  רק אחד או שניים בעשור שלם יכולים לעשות הבדל כזה משמעותי.

למה?

כי בימיו של מייקל, עליונותו על השאר היתה רמה בפני עצמה. היום – אפילו עליונותם של קובי (בשיאו!) ולברון אינה כזאת משמעותית כמו עליונותו של מייקל שבמו ידיו הכריח שש אליפויות, וזה בגלל שרמת שאר שחקני הליגה היום עלתה בממוצע הרבה מעל הרמה הממוצעת של אז. היום לברון ג'יימס לא כזה הרבה יותר טוב מקייל ת'ומפסון, סטפן קרי, הארדן, או ווסטברוק  ודוראנט. לכן השפעת כוכב בודד היום נשארה חשובה, אך היא לא קריטית ולא מבטיחה דבר.

אילו מייקל ג'ורדן עבר ב-1994 (אחרי שלושת הטבעות הרצופות בשיקגו) לקליבלנד, קליבלנד היתה אלופת 1994 ללא כל שאלה.

היום זה אחרת. העברה של כוכב-על גורמת לשינוי בכל ה- של LANDSCAPE של הליגה, אבל לא מבטיחה או קובעת אליפות.  מה שאני מנסה לומר זה שכוכב-שהוא אלפה דוג אמיתי גורם יותר להריסת הקבוצה שאותה עזב מאשר עליונות לקבוצה אליה הוא הגיע. אין שאלה שלברון – אבל רק עם קווין לאב ומוזגוב – הפך את הקאבס לקבוצה חזקה מאד, אבל ההרס שהוא גרם למיאמי גדול בהרבה מהתוספת שגרם לקאבס. תורידו רק את לברון ממיאמי ותוסיפו רק את לברון לקאבס ותהיה לכם מיאמי הרוסה, וקאבס טובה, אך לא הרבה יותר מ'טובה' ללא לאב ומוזגוב.

אז מה כן קובע היום? מה שכתוב ב-"2".

2. היום מנצחים עם קבוצה ולא עם כוכבים

רק אל תצחיקו את הזקן ותכתבו ש-'סוף-סוף האמריקאים למדו מאוברקוביץ', או מאיזה "איץ'" אירופאי אחר. ל- NBA  יש את ה"איץ'" שלה ששווה 6 אוברקובצ'ים, ושמו פופוביץ'.

פופוביץ' מנצח עם קבוצה כבר מעל 15 שנה. יש לו –ותמיד יהיו לו – כוכבי כדורסל גדולים כדייויד רובינסון, טים דאנקן, טוני פרקר, מאנו ג'ינובלי, וקאווי לינרד. אבל הוא לא היה מסתדר עם שחקן כמייקל ג'ורדן, קובי, או לברון. למה? כי כל כוכב-על מהסוג הזה חייב את הכדור וחייב להיות האלפה-דוג העושה את כל הדברים החשובים באמת בעצמו.

הפלח הוא פלח. הוא לא היה מסתדר עם ה-KING. אפילו עם אלוהים הוא לא היה מסתדר כי הפלח חייב להיות הכוכב הראשי המנצח על התזמורת. פופוביץ' חייב קבוצה של שחקנים מצויינים אבל חסרי איגו. או חסרי איגו, או בעלי איגו שהוא מפרק תוך חודש.

לפלח לא היה א-ף  שחקן, שוב,  א-ף  שחקן, שלקח ממנו את המושכות. דייויד רובינסון, טים דאנקן, טוני פרקר, והיום לינרד – כולם כאחד – היו שחקניו של המאמן. הוא התנהג אליהם בצורות שונות: עם רובינסון ודאנקן הוא דיבר כאל מבוגרים מבינים, והם הפכו שפוטים שלו לפני שהפכו להיות חבריו. טוני פרקר היה שק החבטות של הפלח עד לשנתיים-שלוש האחרונות, עם צליפות מדי פעם לעבר מאנו ג'ינובלי. היום עם קאווי לינרד, דיאו, או בלינלי זה הכל MUTE. שלושתם מדברים רק כשהם נשאלים, וכשהפלח מדבר הם שותקים.

מה שהוא יצר שם – ואני מאמין ששיטתו תועתק יותר ויותר עם החוזה החדש לפיו לקבוצה יהיה מספיק כסף להשאיר את כוכביה בבית – הוא LONGEVITY. עוד מילה עברית שללא מילון אינני יודע כיצד לכותבה (וכתבתי לכם כבר מזמן שאני נשבעתי לא לקנות מילון אנגלי-עברי כי ברגע שלא אהיה מסוגל לכתוב ללא מילון אבין שהגיע הזמן להעביר את האתר לצעירים ממני, וישראלים ממני).

הגדולה של הספארס היא שכמעט כל שחקניה הם מין תוצרת בית, ואחרי שהם מגיעים לשם, אין בהם כל רצון לעזוב. ואלה שאנם 'תוצרת בית' כבוריס דיאו או מרקו בלינלי הם מסוג השחקים עם האופי הנכון להפוך לכאילו שחקני בית כמעט מיד. כמעט כולם גרים בקונדומיניום מעל ה-"RIVER WALK" ומי שהיה שם יודע שלאורך הנהר יש את הבארים הנפלאים, המסעדות המצויינות, מכוני המסאז' הטובים ביותר עם התאילנדיות היפות ביותר, וכל מה שצעיר בן 28 צריך, מלבד רופא שיניים. אבל הם לא נשארים בגלל הנהר. הם נשארים כי הם נהנים ומעדיפים לשחק עבור הפלח וקלוב הספורט מס' 1 בעולם שהוא עזר ליצור.

האפליקציות למה שהפלח יצר שם לא נשארות בעיר הזאת. ה-"OLD SCHOOL" המסורתי של כדורסל שהוא יצר שם ניבחן בקנאה לא רק ע"י  שאר קבוצות הליגה, אלא שאר קבוצות הספורט המקצועני. כולם מסתכלים על הספארס הזוכים שנה-שנה בתואר "קלוב הספורט המקצועני מס' 1" ושואלים מה לעזאזל קורה שם. מה שקורה שם הוא שקט תעשייתי. חוסר אינטריגות בגלל יחס הוגן ומלא כבוד לשחקנים. משכורות הוגנות שעומדות בכבוד מול הממוצע בליגה. מאמן מצויין שכל השחקנים מכבדים (לא יודע אם 'אוהבים' או לא, אבל ה-NBA  הוא לא 'שיר האהבה' של דקלון, והפלח לא מחפש 'אהבה'). קבוצה מנצחת. והחשוב ביותר לדעתי הוא המעבר החלק בין דור לדור כששרביט מנהיג הקבוצה עובר מיד ליד מבלי שאתה מרגיש.

ככה השרביט עבר מהאדמירל לפונדמנטל, וממנו לפרקר, והיום בהדרגה לקאווי.

שאר הליגדה מסתכלת – ולדעתי גם – לומדת. כולם רואים ש-WELL EXECUTED SYSTEM  היא עליונה על גניבת שחקן-על בפריים שלו, מהסוג של לברון. הליגה חוזה בספארס בה הכדור עובד במהירות מיד ליד ללא שיטה מסובכת – העיקר זו הפסיכולוגיה שהפלח החדיר בשחקנים על העברת כדור מהירה כפי שעשתה הניקס של 1970 ו-1973, ורק כשהשחקן עומד פתוח  בנקודה (או המשבצת) המועדפת עליו – באה הזריקה.

בגלל השיטה הזאת שחקן שהוא לא יותר מרול פלייר כדני גרין הפך העונה לאחד הגארדים/סמול פורוורדים המסוכנים בליגה. אותו דבר מרקו בלינלי שאצל ת'יבודו היה סתם שחקן שבקושי שמו לב אליו, ואצל הפלח הוא הפך לשחקן מסוכן ביותר. הייתי מוסיף את בוריס דיאו לרשימה וגם את פטי מילס. הם כולם שחקנים בינוניים בקבוצות אחרות שבגלל השיטה בספארס הפכו לנשק קטלני ביותר.

אם תסתכלו על הספארס תראו שיטה של ציר אחד ומסביבו ארבעה שחקנים בפרימטר שכולם קוברים שלשות אחרי סידרת מסירות מהירה וחדה. מדי פעם כניסה לסל, אבל התרגיל המועדף הוא מסירות מהירות עד שלאדם הפתוח ישנה זריקה מהמקום המועדף עליו.

אטלנטה גנבה את השיטה מהפלח.  מייק בודנהולצר – שעד העונה היה עוזרו של הפלח – יצר בדיוק אותה שיטה באטלנטה. אין לו את הכוכבים של הספארס, אבל השיטה הספיקה לתת לו מקום ראשון במזרח לפני קליבלנד ושיקגו המלאות כוכבים יותר ממנו.

גולדן סטייט, בוסטון סלטיקס,  ומילווקי מתחילות לשחק אותו דבר.

השיטה של הספארס עובדת רק כשאין בה שחקן כמייקל, לברון, או קובי. אולי יום אחד יקום מאמן שיצליח לבנות מין שיטה כזאת עם איגו-מניאקים כלברון או קובי, אבל כעת חייה אני לא יכול לראות כיצד זה קורה.

אז מה אני אומר? שטוב יותר ללא סופר סטאר אמיתי מהסוג של קובי או לברון?

לא. אני לא אומר זאת. אבל מה שאני כן אומר זה שסופר-סטאר כזה יהיה טוב לקבוצה רק אם הוא גדל והתבגר איתה. רכישתו מקבוצה אחרת  רק תפריע.