1. למה שה-MVP לא ייקבע ע"י השחקנים?

אני שוחה כל יום שלושת רבעי שעה. זה רק חלק מהאימון היומי שלי (החלק האחרון). בנוסף אני עושה אירובי חצי שעה (יום הליכה מהירה על ההליכון עם דקה ריצה כל חמש דקות, ויום STAIR-MASTER חצי שעה), ומשקלות חצי שעה.

אתם חושבים שסתם ככה אני נראה צעיר, יפה, וחכם? דברים לא באים ללא השקעה.

אז היום בזמן השחייה פתאום שאלתי את עצמי למה הליגה לא נותנת לשחקנים לבחור את ה-MVP? אני מבטיח לכם כבר עתה שסטפן קרי ייבחר, ומיד יקומו צעקות על שג'יימס הארדן (או ראסל ווסטברוק) לא ניבחרו. לא משנה מי ייבחר – יקומו צעקות.

למה?

כי מי בוחר בהם? עתונאים זקנים כמוני שכבר אין להם כוח לחקור חקירות של ממש לפני ההחלטה. העתונאים גם מושפעים אחד מהשני, והצבעתם נקבעת לפי מחיר הסחורה בשוק. אם כמה עתונאים מוערכים כותבים מדוע קרי צריך להיבחר, השאר כמו עדר כבשים מצביע אותו דבר.

האם העתונאים נמצאים בחדרים חשוכים שם מסתכלים על כל תנועה של שחקן, כל שגיאה שלו בהגנה, וכל ASSIGNMENT שהוא דפק. השחקנים יושבים שעות על גבי שעות, רואים סרטי משחקים שהעתונאים אף פעם לא רואים, ומשתתפים בכל ויכוח על פלוסים ומינוסים. שלא לדבר על פגישות אישיות נגד כל מועמדי ה-MVP, וכמובן שאין דבר חשוב כמו נסיון אישי.

ישנן עונות שה-MVP הוא ידוע וכמעט קבוע ללא ציוץ. כך היה קווין דוראנט בעונה שעברה וכך היה לברון בשתי העונות שקדמו לה. אך העונה? רק ייודע ה-MVP ןמיד יתחילו הויכוחים.

אילו השחקנים היו בוחרים באותו אדם שייבחר העונה ויגרום לסערת ויכוחים, לא היית שומע ציוץ. השחקנים בחרו בו, והשחקנים 'KNOW IT BEST!'.

רק יצאתי מהבריכה והגעתי הביתה, אני רואה ידיעה מהאינסיידר שמישל רוברטס, הבוסית החדשה של איגוד השחקנים מביאה לבחירת השחקנים את הרעיון של "PLAYERS CHOICE AWARD", ז"א שהשחקנים יצביעו על MVP, MIP, שחקן ההגנה, רוקי העונה, וכו'.

אני חושב שזה רעיון גרוע. אם זה ממש יקרה, בחירות הליגה יפסיקו לעניין, ובחירות השחקנים ייעניינו אפילו פחות.

2. האם בראד סטיבנס המאמן הטוב ביותר לסלטיקס?

אתה לא יכול להשוות את הג'וב שהוטל על בראד והג'וב שהפלח הטיל על עצמו. לא, אין כאן שגיאת כתיבה. על הפלח לא 'מטילים' ג'ובים. הוא מטיל את האחריות על עצמו. זה שלא היה איכפת לי להטיל עליו ערימת חציר זה כבר סיפור אחר. מה שאני מנסה לומר הוא שאין מקום להשוואה בין השניים.

אבל בין כל המאמנים הצעירים החדשים שקיבלו קבוצות מלאות טלאים וחורים, הוא נראה לי כעושה את העבודה הטובה ביותר.

אני יודע טוב יותר מכם שמאמן NBA הוא UNDERRATED ברמות. זוהי ליגה של שחקנים, וישנם מנכ"לים שכל תקוותם היא שהמאמן לא יחרבן את הטלנט שניתן לו.

מאמנים כביירון סקוט ומייק בראון קיבלו גם קיבלו את הצ'אנסים שלהם. אחרי שנת עבודה או שנתיים, לא ראית כל חותמת של כל מאמן על הצורה בו קבוצתו משחקת. אני מדבר לא רק על המשחק עצמו. אני מדבר גם על אישיות הקבוצה, וליבה.

קווין סניידר מיוטה ומייק בדנהולצר מההאוקס הן דוגמאות של מאמני שנה ראשונה שעשו מהפך רציני בקבוצותיהם – ואני נותן להם קרדיט גדול על כך – אבל היה להם סגל טוב בהרבה מבוסטון, ואני מתחיל להאמין שבראד סטיבנס עושה דבר בסלטיקס שהוא טוב וחשוב יותר מכל מאמן חדש אחר.

במה אני רואה את עליונותו של סטיבנס על האחרים?

*הוא יצר בקבוצה שקט תעשייתי: ראיתם אותו על הקווים? רק לפני זמן כה קצר הוא אימן את באטלר יוניברסיטי, ואפילו שעשה איתם פלאים (שתי הופעות פיינל פור רצופות), איש לא דיבר עליו כמאמן גדול. כנראה שדני איינג' ראה בו תכונה שהוא חיפש: מאמן לבן שקט ורגוע שאפילו אם טורנדו יסתלסל 100 מטרים ממנו עם רוחות של 300 קמ"ש, הוא לא יטיף עגל זיעה הכי קטן. הבנאדם הוא נציב קרח, וזה מה שזורם בעורקיו: קרח במקום דם. מאומה לא יזעזע או יפתיע אותו. אותו שקט ורגיעה הוא יצר בקבוצתו. מין הרגשה שהכל יהיה בסדר.

*מקדם שחקנים: בראד ידע שלא מצפים ממנו להרבה עד שבניית הקבוצה החדשה תושלם. הוא החליט לא לחכות, ולראות לאן הוא יגיע עם הצוות הקיים, תוך מחשבה כמובן שהוא יוכל להביאם לרמה אחרת, עם השחקנים הקיימים. מה שהוא עשה מאברי בראדלי זו לא פחות ממטהמורפוזה. משחקן שהכוכב במצחו האיר "הגנה מצויינת בפרימטר" בראד הפכו לשחקן שהוא 'TWO-WAY' מתחילה ועד הסוף. משחקן ששיחק בהפועל י"ם הוא הפכו לאחד הטובים בתפקידו ב-NBA. הוא נתן לו אור ירוק לזרוק דאונטאונים, ומאז שחזר לשחק הוא קובר אותם בדיוק מקובל של 37%. בראד הצליח גם להפוך את אבן טרנר משחקן שהוא בייקר פליימייקר, לנשק התקפי המשחק טוב יותר ויותר לקראת סיום העונה, למרות שאינו שוטר מצטיין. אבן טרנר שותף בעשרת המשחקים האחרונים ב-30% מכל סלי השדה, מספר שמעטים בליגה יכולים להתגאות בו.

בראד סטיבנס לימד את קלי אוליניק וג'רד סולינג'ר שאין דבר שהורס את לב האוייב יותר מסנטר הקובר שלשות. הוא ביקש מהם להתאמן, והתוצאה? שלשות כל משחק מהגבוהים. ואת טיילר זלר הוא הפך לשחקן המסוגל לסיים פיק-אנד-רול, ולנצל את כוחו בהגנת הטבעת. כל השחקנים שהזכרתי השתפרו מאד תחת המאמן הצעיר הנראה כאילו ביים החודש בית ספר למשפטים.

אני מודה שעד עתה כל מה שהוא עשה מגדירו יותר כמורה מצויין לכדורסל מאשר מאמן מצויין. את יכולתו כמאמן נראה בפלייאוף.

*בראד סטיבנס יוצר זהות סלטיקית חדשה: אולי כמה מכם לא תאהבו לקרוא מה שיש לי לומר,אבל אני לא רואה את תפקידי כאן כ'ספק אהבה' לגולשים. אז מה שיש לי לומר על המאמן הקודם דוק ריברס הוא שהוא לא עשה הרבה בסלטיקס מלבד להביא להם אליפות עם שחקנים ששמם פול פירס, ריי אלן, וקווין גארנט – כולם במיטבם. אז אומר דבר טוב אחד על הדוק: הוא לא הפריע להם בלקיחת אליפות. אבל לא ראיתי אותו משפר שחקנים, מלמד כדורסל, ויוצר זהות כלשהיא.

הזהות שבראד בונה בסלטיקס היא של קבוצה המשחקת בחוכמה, לא אצה לשום מקום, מנצלת את השעון, וזורקת מרחוק. הוא מאמין בחשיבות הקליעה מרחוק, ובוסטון שמאז שריי אלן עזבה לא ידעה זריקת דאונטאון מה היא הפכה פתאום לקבוצה הזורקת שלשות יותר מ-18 קבוצות ליגה אחרות, למרות שרק ארבע קבוצות גרועות ממנה בדאונטאונים. הווה אומר שהוא מאמין בשיטה, ומאמין שהשחקנים יתחילו לקלוע טוב יותר. כן, הסלטיקס היא במקום 12 בנסיונות דאונטאונים למרות שאין להם אף קברן מעולה משם. אין לסלטיקס בינתיים את הפרסונל ליהנות מהשלשות בינתיים, אבל בראד סטיבנס יוצר שם "תרבות קליעות מרחוק" שתחכה רק לדראפט שם הם ישיגו את מבוקשם.הקבוצה משחקת באיזון, ברגיעה, ומלבד אייזיה תומאס, ללא אף כוכב יוצא מגדר הממוצע והרגיל.

בראד מדבר אל השחקנים בשקט, לא מרים קולו, ומסביר במקום לצרוח. השחקנים מכבדים ומעריכים אותו על כך.

למרות שהקבוצה היא בינתיים עם צוות פחות מהממוצע בליגה, הסלטיקס נמצאת מעל הממוצע כמעט בכל הפרמטרים הקבוצתיים, הישג אדיר לקבוצה עם הצוות הקיים, וקבוצה שהשנה שיחקו עבורה – וקלעו עבורה – 22 שחקנים שונים!.

מה עכשיו?

אני מאמין שסכויי הסלטיקס לעשות את הפלייאוף הם 90%. הם בפנים. אבל מה הם מסוגלים לעשות? עם כל החיבה שישנה לי לבראד, יש גבול למרחק שסכימות במשרד ואח"כ באימון באולם, או תרבות כדורסל, יכולים להוביל אותך. מגיע הרגע שאתה צריך את השחקנים להביא אותך לשלב הבא, וזה – בינתיים – אין לסלטיקס.

3. ג'רמי לין שיחק את משחקו האחרון עבור הלייקרס

ג'רמי לין שיחק העונה 74 משחקים עבור הלייקרס. הוא החמיץ את השניים האחרונים בגלל תרוץ של "ברך כואבת", ועם שלושה שנשארו, אין כל טעם שישחק כי בלייקרס הוא לא נישאר.

תאריך הפרי אג'נסי הוא ממש נראה כבר באופק, וללין אין דבר להרוויח מעוד שלושה משחקים עם הקבוצה העלובה והמכוערת ביותר בליגה. וואללה שאפילו לי לא נעים לכתוב ככה על הלייקרס: כשהבוסטון סלטיקס ירדה מכסא המלכות, לפחות נשארה בה גאווה לנסות להיראות כקבוצה. ללייקרס לא היה איכפת להיראות כמו קבוצת מכללות דיביזיה שנייה, אז מה יש לו לעשות שם יותר?

הוא עלה ולא עלה בחמישייה משך כל העונה. קלע 11.2 ב-42.4% כשהיה ברור שהוא לא חבר קבוצה מקובל. גם ביירון סקוט וגם המטורף ניק יאנג עלו עליו משך כל העונה ללא רחמים. מצאו להם קרבן טוב: לין, ששורשיו מהמזרח הרחוק והוא מזרחי בנשמה – ניו יורק, הארווארד, ניקס, וכו'.

הם לא יכולים לחכות להיפטר ממנו והוא לא יכול לחכות להיפטר מהם.

4. ת'אבו סופולושה סיים את העונה

מסתבר שישנם ספורים שונים על מה שקרה בבאר בניו יורק ב-4 לפנות בוקר, אבל הסיפור החשוב ביותר כשמדובר באטלנטה האוקס הוא שסופולושה שבר את עצם הפיבולה ברגלו והוא סיים את העונה. סופולושה היה שחקן ספסל חשוב מאד של ההאוקס משך כל העונה.