אז בהמשך להקדמה לספר (אפשר לקרוא כאן: http://www.hoops.co.il/?p=42973) מצורף הפרק הראשון בשער הראשון – סיפורם של הבוסטון סלטיקס. הפתיחה לשער האשון מצורפת כאן: (http://www.hoops.co.il/?p=42999).

בקצרה, הספר, ככל שאכן יכתב, גם בעזרתכם, יכלול שלושה שערים המתארים את שלושת התקופות בהיסטוריה של ה-NBA בשילוב ההיסטוריה של ארה"ב והקשר בין השניים. כל שער ייפתח בהקדמה קצרה על התקופה בליגה ובארה"ב, ופרק על כל קבוצה שהוקמה בתקופה בה עוסק השער. דרך הפרקים הללו שיתארו את ההיסטוריה של הקבוצות מהקמתן ועד היום לרבות המעברים והשינויים שעברו והסיפורים המעניינים שלהן, אני מקווה לספר את סיפורו של הכדורסל בארה"ב בצורה מלאה ומעניינת.

אשמח מאוד להערות, כאן או בפרטי (המייל שלי: bloch.dore@gmail.com או בפייסבוק dore bloch), שיעזרו לשפר את הפרקים, מדובר בסה"כ בטיוטה ראשונה, שככל שהספר אכן יכתב תשתנה עוד פעמים רבות).

==================================================================

פרק א' – בוסטון סלטיקס

דומה שאי אפשר לנהל שיחה רצינית על ההיסטוריה של ה-NBA בלי להתחיל בבוסטון.

הכדורסל בארה"ב בכלל התחיל במזרח והלך והתפתח מערבה, ולכן התחלת המסע שלנו במסצ'וסטס היא טבעית ומתבקשת.

הסלטיקס היא אחת משלוש הקבוצות היחידות ששרדו עד היום, מתוך ה-11 שהיו שותפות להקמת ה-BAA, הליגה שיחד עם ה-NBL היוו את המקור ל-NBA של ימינו. רק הם והניקס שמרו על שמם ועירם מאז ועד היום.

ההיסטוריה שלה כוללת את הניגודים שמאפיינים את אמריקה כולה, הקבוצה הראשונה למנות מאמן אפריקאי-אמריקאי, לבחור בדראפט שחקן אפריקאי-אמריקאי, קבוצה שהסמל הגדול הראשון שלה היה אפריקאי-אמריקאי, אבל מנגד קבוצה ששכנה בעיר שרבים ראו בה כגזענית ביותר בארה"ב בשנות ה-70 וה-80. ניגוד שבא לידי ביטוי אכזרי כשמוחמד עלי יכל לייצג את ארצו באולימפיאדה, אך לא לקבל כוס קפה במסעדה מקומית, מה שהוביל אותו לאקט המפורסם של השלכת המדליה לנהר.

הם הקבוצה המצליחה ביותר והמעוטרת ביותר ב-NBA, שבמסגרתה נבנו לאורך השנים אינספור אייקונים ונקבעו אינספור שיאים שספק אם ישברו אי פעם (וחלקם בוודאות לא ישברו לעולם).

מביל ראסל ללארי בירד, מרד אורבך לדוק ריברס, מבוב קוזי לרז'ון רונדו, קבלו את הבוסטון סלטיקס.

התחלות קשות (1946-1951):

איפה מתחילים את הסיפור של ההיסטוריה של הסלטיקס?

נהוג להתחיל אותו ב-6 ביוני 1946, היום בו קבוצת בעלי אולמות וקבוצות ספורט בליגת ההוקי המקצוענית בארה"ב, נפגשו במלון הקומדור בניו יורק, במטרה למצוא דרך להפוך את האולמות שלהם לרווחיים גם בעונת החורף והסתיו בהם ליגת ההוקי לא משוחקת.

אבל שווה להזכיר שאותה קבוצת סלטיקס, שאבה משני מקורות עיקריים, הראשון הוא הסלטיקס המקוריים שהחלו את פעילותם בניו יורק ב-1914 והיו לקבוצה הראשונה שהחתימה שחקנים על חוזים. הם שיחקו במספר ליגות אבל בעיקר היוו את מה שנקרא באותם ימים "burnstorming team" קבוצה שלא שיחקה בליגה מסוימת אלא נסעה מאולם לאולם לשחק במשחקי ראווה. המקור השני הוא קבוצה בשם הבוסטון וירלוינדס, ששיחקה ב-ABL  עונה כושלת אחת בשנות ה-20 והתפרקה.

השם סלטיקס, מתייחס למורשת האירית-אמריקאית שרבים מבניה התגוררו ומתגוררים עד היום בבוסטון. רבים מאמינים שאותם תושבים הם למעשה הצאצאים של העם הקלטי ומכאן השם – סלטיקס. גם הלוגו של הקבוצה מרמז על המסורת הזאת ומופיע בו סימלה המסורתי של אירלנד – הלפריקון.

בחזרה למלון הקומדור. אחד השחקנים המרכזיים באותה פגישה, כמו גם במהלכים להקמת ה-BAA, ולאחר מכן לאיחוד והקמת ה- NBA היה וולטר בראון, הבעלים של הבוסטון סלטיקס, והבוסטון גארדן. בראון שמחד היה הראשון לבחור שחקן אפריקאי-אמריקאי בדראפט, ומאידך בכובעו כיו"ר איגוד האתלטיקה בבוסטון מנע את השתתפותם של רצים ממוצע קוריאני במרתון של העיר בזמן מלחמת קוריאה, נפטר בשנת 1965, לאחר האליפות השישית הרצופה של קבוצתו. מעבר לבחירתו להיכל התהילה של ה-NBA, בראון זכה לכך שגופייה עם המספר 1 הנושאת את שמו תועלה לגג הבוסטון גארדן ושגביע האליפות של ה-NBA  משנת 1965 ועד 1984 ייקרא על שמו.

עם הקמת הליגה, מגבלת השכר עמדה על 30,000 דולרים לעונה, הוקצו 4 דולרים כקצבת אוכל במשחקי חוץ והקבוצה המנצחת תוכננה לזכות במענק של 1,000 דולרים.

שימו לב לשיטת הפלייאוף ה…המממ.. מעניינת שבחרו הבעלים. מתוך 11 הקבוצות 8 הקבוצות שמסיימות ראשונות בליגה סדירה של 60 משחקים יעלו לפלייאוף, אבל במקום שהראשונה תשחק נגד הרביעית באיזור המתחרה ולהיפך, לפי השיטה שנבחרה הקבוצה שתסיים ראשונה באיזור האחד תשחק נגד הקבוצה שסיימה במקום הראשון באיזור המקביל. כך עם המקום השני וכן הלאה. עד כמה היו מעניינים אותם 60 משחקים לדעתכם?

בעייה נוספת הייתה שכאמור, האולמות שימשו בעיקרם למשחקי הוקי . מה שמרבית הבעלים עשו, היה להניח רצפת עץ על גבי הקרח, בלי בידוד כלשהו. התוצאה: משחקים רבים נידחו בגלל היווצרות שלוליות על המגרש. מראה רווח באותה תקופה היה לראות אוהדים עם שמיכות ביציעים. למה? כי הבעלים לא התקינו חימום מחשש שהקרח יימס.

מרבית השחקנים בסוף שנות ה-40 היו בוגרי מלחמה, מרובי קעקועים שכמו שכותב טרי פלוטו, ב-tall tales: "אהבו כדורסל, אבל העדיפו לשתות, והם העדיפו לריב מאשר לשתות". כתוצאה מכך, ומהיעדר המגבלות על עבירות באותה תקופה הייתה משחקים אלימים למדי וקשים מאוד לצפייה שהולידו הצעות כמו צמצום המשחק ל-40 דקות, וההצעה המקורית בצורה בלתי רגילה לדחות את זריקת כל זריקות העונשין שנפסקו לסוף הרבע. ההצעות האלה נדחו, תודה לאל.

חשוב להבין שזאת הייתה הליגה בראשית דרכה: מאין ליגת בת או ליגה משלימה לליגת ההוקי הבכירה ממנה (מאוריס פודלוף, היה הקומישנר של שתי הליגות), השחקנים בה בקושי יכלו להתפרנס ממשחק פעיל והפופולריות של המשחק עמדה בסימן שאלה, אף שכדורסל המכללות בהחלט היה פופולארי כבר אז ומשך קהל.

עם זאת, אותם 11 אנשי עסקים שנפגשו במלון הקומדור, ובראון ביניהם, הבינו דבר חשוב על אמריקה. שנתיים בדיוק לאחר הפלישה לנורמנדי, וכשנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, משמעותה של תקופת השלום המתהווה הייתה שדולרים רבים יזרמו לעבר תעשיית הבידור והפנאי שלפתע נוצר לאלו שעד לפני רגע היו רתומים למאמץ המלחמתי בין אם בחזית או במפעלי הנשק.

ובתוך כל זה נולדה הבוסטון סלטיקס.

המשחק הראשון בהיסטוריה של הסלטיקס נקבע ל-5 בנובמבר 1946, אלא שהמשחק מול השיקאגו סטגס החל בשעה באיחור. הסיבה? צ'אק קונורס, שחקנה של בוסטון (ובהמשך כוכב סידרת הטלביזיה, הרובאי) שבר את לוח הזכוכית שהותקן מאחורי הסל, באמצעות פעולת הטבעה. בכך הוא הפך לראשון לעשות זאת בהיסטוריה המתועדת של הליגה.4,329 צופים נכחו בהפסד 57-55.

המאמן הראשון של הסלטיקס היה ג'ון "האני" ראסל, שהיה כה מחוייב לקבוצה שהוא לא הצליח להצטרף לאימוניה הראשונים לקראת עונתה הראשונה ב-1946 בגלל מחוייבות לקבוצת הבייסבול מליגת המשנה שאותה אימן באותו זמן.

רוצים עוד קצת על אותה קבוצה מפוארת?

ובכן, הכוכב הרציני היחיד שלה היה אד סדובסקי, סנטר שהגיע למקום ה-3 בנקודות בליגה, הוא הוביל אותה לפלייאוף לראשונה בהיסטוריה שלה בעונתה השניה והיה לאול סטאר הראשון של בוסטון. אלא שלדסדובסקי היו בעיות אגו "קלות". באחד המשחקים של הקבוצה הוא עצר את המשחק השתלט על ההתאספות של השחקנים ונתן לקבוצה להבין בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שהקהל בא לראות אותו, ולכן צריך לתת לו את הכדור. שלא במפתיע, הוא לא החזיק זמן רב בבוסטון.

הלאה.

קוני סימונס היה הקלע המוביל של הסלטיק בעונתם הראשונה, ודוגמא טובה להחלטות המקצועיות המפוקפקות של הנהלת הסלטיקס באותם ימים. סימונס נשלח לבולטימור בולטס שזכו באליפות מייד עם הגעתו.

והגענו לסיפור האהוב עליי מאותם ימים: טוני לאבלי, גארד מאוניבסרסיטת ייל, נהג לבדר את הקהל במחצית עם… המתינו לזה… המתינו עוד קצת… נגינת אקורדיון! זה מה שהיה צריך באותם ימים כדי למכור כרטיסים, לכו תבינו.

עד להגעתו של אורבך בעונת 50-51, הסלטיקס לא זכו לעונה חיובית אחת כשהקבוצה של 49-50 שסיימה במאזן של 46-22 נחשבת לאחת הגרועות אי פעם. הייתה זו העונה הראשונה של ה-NBA לאחר האיחוד של ה-BAA, הליגה בה שיחקו הסלטיקס עם ה-NBL, במהלך שחיסל את התחרות בכדורסל המקצועני ל-30 השנים הבאות.

אורבך וראסל (1951-1969):

עונת 50-51 נפתחה עם דאגות רבות לכל המעורבים בליגה המאוחדת החדשה. שיקאגו סטאגס, סנט לואיס בובמרס, האנדרסון פאקרס, השבוייגאן רדסקינד, הווטרלו הוקס והדנבר נאגטס כולן התפרקו או עזבו את הליגה. לפתע הליגה הצטמצמה מ-17 קבוצות לאחר האיחוד בחזרה ל-11 קבוצות, ואף ל-10 לאחר שהוושינגטון קאפיטלס התפרקו במהלך העונה (!!!).

אבל עבור הסלטיקס העונה הזאת הייתה עונת המפנה, ולא בגלל שזאת הייתה העונה הראשונה בהיסטוריה שלה בה היא לא סיימה עם מאזן שלילי (ולא חזרה למאזן שלילי ב-30 השנים הבאות). הסלטיקס הפסידו בסיבוב הראשון של הפלייאוף לניקס וההישג הגדול ביותר שלהם היה זכייתו של אד מקאולי, שחקנה של הקבוצה בשחקן המצטיין של משחק האולסטאר (הכוכב הגדול ביותר של הקבוצה בתחילת דרכה, שמחזיק בהישג המרשים של זכייה בבמקום הראשון בנקודות, אסיסטים וריבאונדים במהלך הקריירה). העונה הזאת הייתה עונת המפנה כי זאת הייתה עונתו הראשונה של אד אורבך בקבוצה שהפכה להיות מפעל חייו.

ארנולד ג'יקוב אורבל, ילדם של מהגרים יהודים מבלארוס נולד וגדל בווילאמסבורג, משחק כדורסל ונכנס לצרות הודות לראשו, ולמיזגו הג'ינג'י זכה לכינוי "רד". על אף שהיה שחקן תיכונים מוערך רד פנה לאימון כבר בגיל 24 עת לקח על עצמו את אימון קבוצת הכדורסל סנט אלבנס בוושינגטון די סי, משם הוא עבר לאמן את נבחרת חיל הים האמריקאי שם צד את עינו של מייקן אולן הבעלים של הוושינגטון קפיטלס מה-BAA שהפך אותו למאמן הראשון על הקבוצה.

כבר בעונתו הראשונה הוביל אורבך את הקבוצה למאזן של 11-49 הודות לכדורסל שמבוסס בעיקר על מתפרצות, אבל הפסיד בגמר לשיקאגו סטאגס ב-6 משחקים, תוך שהוא לומד את הלקח שקבוצות כמו פיניקס לא השכילו ללמוד גם 60 שנים מאוחר יותר- בפלייאוף הקצב מואט וקבוצות שמתבססות על ריצה לא הולכות עד הסוף.

שלוש שנים החזיק אורבך בוושינגטון ולא הצליח לזכות באליפות. בקשותיו ללכת לבנייה מחדש נדחו והוא עזב את הקבוצה. התחנה הבאה של רד הייתה הטריי-סיטיס בלאקהוקס שם קיבל קארד בלאנש לעשות מהפך בקבוצה. התוצאה: 24 שחקנים שעברו מהקבוצה ואליה ב-6 שבועות ושיפור משמעותי ביכולת, אם כי הקבוצה סיימה את העונה במאזן מפסיד. טרייד שנכפה עליו בסוף העונה גרם לו לעזוב שוב.

כבר כאן עוד לפני ימיו בסלטיקס אפשר לסמן את קווי האופי המרכזיים של אורבך: חם מזג, שטלתן בצורה קיצונית, מאמן נועז ומאמין הדוק בהתקפה המתפרצת ככלי התקפי מרכזי.

הדראפט של 1950, הראשון של אורבך, הוא אחד הרגעים המכוננים והמפורסמים בקריירה שלו. האוהדים בבוסטון לחצו לבחון במקום הראשון את כוכבו של הקולג' המקומי – בוב קואזי. קואזי היה פוינט גארד שכונה הודיני מהארדווד הודות ל"קסמים" שניפק עם הכדור בתקופה שבה הקפצת הכדור נחשבה לפריבליגיה, התגרות שיכלה לזכות אותך במהלומה הגונה משחקן יריב.

לימים הסביר אורבך שהקבוצה לא הייתה צריכה גארד נוסף, ושהשחקן הרהוותני לא התאים ל-NBA. באותו דראפט אורבך בחר בשחקן האפריקאי-אמריקאי צ'אק קופר, השחקן השחור הראשון שנבחר בדראפט.

אבל ההיסטוריה פועלת בדרכים מוזרות, ודרכים מוזרות יותר כשמדובר בסלטיקס ובאורבך. קואזי סירב לשחק בבלאקהוקס שבחרו אותו, והקבוצה שבחריה אחריהם, השיקאגו סטאגס, התפרקה באותה עונה, וכך מצא את עצמו קוזי באותה בוסטון של אורבך. עונה מאוחר יותר אורבך בחר את ביל שרמן ולצד אד מקאולי נבנה בבוסטון ציר שהביא אותה לפלייאוף שנה אחרי שנה רק כדי להפסיד בפלייאוף בצורה שוברת לב שוב ושוב.

המעבר לשעון 24 שניות ושינוי חוקי העבירות שיחק לטובת בוסטון יותר מכל קבוצה אחרת, כשהקבוצה הופכת מיידית לקבוצת ההתקפה הטובה בליגה, עם זאת בוסטון לא הצליחה לעבור את מחסום גמר המזרח עד שהגיע איזון הגנתי בדמות ביל ראסל.

בדראפט של 1956 אורבך שוב הראה את התעוזה שלו, כששלח את כוכב הקבוצה מקאולי ואת הרוקי קליף הייגן לסנט לואיס הוקס בתמורה לזכויות הדראפט על ביל ראסל. באותו דראפט אורבך בחר גם את טים היינסון וקיי סי ג'ונס. דמיינו לעצמכם, לבחור שלושה הול אוף פיימרים באותה הקבוצה באותו הדראפט.

בפתיחת העונה, ביל ראסל לא היה זמין לסלטיקס מאחר והוא עוד היה באוסטרליה, כחלק ממאמציה של נבחרת ארה"ב לזכות במדליית הזהב האולימפית של 1956. בהיעדרו הרוקי תום היינשון ובוב קוזי יצאו לדרך עם ריצת 8-16, ואז הגיע ראסל.

ביל ראסל שינה את משחק הכדורסל במגוון דרכים בלתי נתפס כמעט במונחים של היום.

הוא היה ריבאונדר ברמה שהליגה לא ראתה עד אותה רגע, לא רק במספרים (ראסל לקח 16 ריבאונדים ב-20 דקות במשחק הבכורה שלו בליגה), אלא בעיקר באופן שבו הוא לקח את הריבאונדים – מעל הטבעת, ישר מהקרש. בליגה שעדיין התנהלה ברובה מתחת לטבעת זאת הייתה מהפכה של ממש.

הדרך המרכזית שבה הוא שינה את המשחק הייתה האופן שבו הוא שיחק הגנה. עד ראסל, אם הצלחת לעבור את השחקן שלך בכדרור הייתה מובטחת לך קליעה נוחה. בוב פטיט, הפורוורד של ההוקס באותו משחק ראשון של ראסל, עבר את השחקן שלו בדרך לליי-אפ פעמיים, בשתי הפעמים ראסל הגיע משום מקום וחסם את הזריקה. אד מקאולי, שחקן נוסף של סנט לואיס סיפר: "לא הייתה שום סיבה שראסל יהיה בקרבתי, הוא היה במקום אחר ושמר על שייר, אז עליתי לזריקה, ולא הייתה שום בעיה למעט העובדה שראסל הגיע משום מקום וחטף את הכדור ישירות מעל ראשי".

דרך משחק ההגנה שלו, ראסל שינה את האופן שמשחק ההתקפה שוחק בליגה. לפתע פתאום ריווח הפך להיות חובה, לפחות במשחקים נגד בוסטון וראסל. היית חייב ללמתוח את משחק ההתקפה שלך כדי למצוא זריקות ולצמצם את הדומיננטיות של ראסל.

המהפכה שלו הלכה כל כך רחוק שהיא פשוט העיפה מהליגה שחקנים גבוהים שלא יכלו לקפוץ או לא היו מהירים מספיק, והפכה שחקנים דינאמיים כמו אוסקר רוברטסון, ג'רי ווסט ואלג'ין ביילור לכוכבים נחשקים עבור כל קבוצה שרצתה להתחרות מול הסלטיקס על האליפות. ראסל יחד עם שינויי החוקים שתמכו באותה מגמה הפכו את המשחק להתקפי, אתלטי ואטרקטיבי יותר. היריבות של ראסל ווילט שהייתה ליריבות האישית הגדולה הראשונה בתולדות הליגה עשתה הרבה כדי להגדיל את הפופולאריות של הליגה בתקשורת ובקרב קהל אוהדי הספורט.

השינוי בסגנון ובמנעד היכולות הלך יחד עם ביטול הסגרגציה דה פקטו בליגה. כשראסל הגיע לליגה היא עדיין הייתה ליגה לבנה, וראסל היה השחקן הלבן היחיד בסלטיקס, אחד מתוך 15 בלבד בליגה כולה. ההצלחה של ראסל, שהפך לאייקון הכדורסל השחור הראשון, יחד עם "עיוורון הצבעים" של אורבך, היוו המשך למהפכה שאותה עברה ארה"ב כולה בספורט, אבל לא רק. החל מארבע מדליות הזהב של ג'סי אוונס על אדמת גרמניה הנאצית ב-1936 דרך הניצחון של ג'ו לואיס על מקס שמלינג על משטח האיגרוף, הצטרפותו של ג'קי רובינסון לברוקלין דוג'רס דרך ההצלחה של ראסל שבסמיכות אליה התרחשו פסק דין בראון נגד מועצת החינוך שביטל את ההפרדה הגזעית במוסדות החינוך, חרם האוטובוסים במונטגומרי והצעדות של מרטין לות'ר קינג.

וזאת לא הייתה רק ההצלחה על המגרש, ראסל רתם את אותה הצלחה, ושילב אותה במודעות חברתית ופוליטית, והבנה של חשיבות הסמלים והדמות התקשורתית בפוליטיקה כדי לקדם שינוי. ראסל דאג להפגין צניעות לגבי כישוריו ההתקפיים ותמיד דיבר הדגיש את תפקיד חבריו לקבוצה בהצלחתו. הוא התעקש שיכולותיו ההגנתיות התבססו על יכולתו האינטלקטואלית לא פחות מעל כישוריו האתלטיים. "אני לא רוצה שאנשים יתייחסו אליי כסטריאוטיפ לעולם" הוא אמר.

הדמות של הפושע המצליח מהגטו כללה נהיגה בקאדילק, אז ראסל נסע לבקרייזלר. האופנה בקרב הציבור האפריקאי-אמריקאי הייתה חליפות צמודות עם שרוולים קצרים אז ראסל לבש חליפות מותאמות אישית עם שרוולים ארוכים.

צריך לומר עם זאת, שתיאור התקופה ככזאת של התקדמות לעבר שוויון כשראסל ודומיו נהנים ממעמדם ופורצים דרך לבאים אחריהם יהיה תיאור פשטני מדי. בוסטון נחשבה בעיני רבים לעיר הגזענית ביותר בארה"ב. הקהילה בה התרכזה באיזורים מסויימים ולא זכתה להשפעה פוליטית רבה. סגרגציה בפועל התקיימה בביה"ס גם בשנות ה-60. ראסל אמר ב-1966: "אטמוספרה רעילה שורה מעל העיר, זאת אטמוספרה של שנאה, חוסר אמון ובורות".

יש הטוענים שבוסטון מעולם לא אימצה בצורה מלאה את הקבוצה או את האיש. בעונות האליפות שלה שיחקה בוסטון מול קהל ממוצע של 8,406 צופים בלבד, הרבה פחות ממספר המקומות באולם. דומה שלראסל זה ממש לא הפריע. ב-1964 הוא אמר: "אנחנו חייבים לגרום לאוכלוסיה הלבנה לחוש אי נוחות ולהמשיך לחוש אי נוחות רק כך נקבל את תשומת הלב שלהם". הוא גם לא חשש לגעת באחד הנושאים השנויים במחלוקת ב-NBA  באותם שנים – שיטת המכסות. לפי השיטה, שנשארה לא רשמית, כל קבוצה שמרה על 2-3 שחקנים מובילים לבנים כדי לשמור על קהל האוהדים הלבן שלה. עיתונאים רבים מהתקופה סבורים שההתבטאויות האלה עלו לו בתואר ה-MVP של 1964.

העונה הראשונה של ראסל הסתיימה באליפות ראשונה, בניצחון בהארכה כפולה במשחק השביעי של הגמר נגד סנט לואיס. בוסטון יכלה והייתה צפויה לזכות באליפות גם בשנה שלאחר מכן, אבל ראסל נפצע בתחילת סידרת הגמר נגד אותה סנט לואיס, בוב פטי קלע 50 נקודות במשחק המכריע וסנט לואיס זכתה באליפות והייתה לאלופה הלבנה לחלוטין האחרונה ב-NBA.

שנה לאחר מכן נלהבים להחזיר לעצמם את שנלקח מהם, ועם חיזוק בדמות קיי סיי ג'ונס, שהצטרף לאחר שירות של שנתיים בצבא, הסלטיקס יצאו למסע נקמה שהסתיים בניצחון בסוויפ על המיניאפוליס לייקרס, והולדתה של היריבות הגדולה ביותר ב-NBA.

האליפות הזאת שלחה את בוסטון למה שהוא בעיני אולי גדול ההישגים בהיסטוריה של הספורט המקצועני – 8 אליפויות רצופות, שיא שלא ישבר לעולם ב-NBA.

אבל דווקא שתי האליפויות האחרונות בעידן ראסל, שהביאו אותה ל-11 אליפויות ב-13 שנים, סימלו טוב יותר מכל אחת אחרת את הרוח של בוסטון. רד אורבך עבר לתפקיד ה-GM, והעביר את מושכות האימון ללא אחר מאשר ביל ראסל שהפך למאמן שחקן. ולאחר אובדן האליפות בעונת 66-67, שסימל בעיני רבים את סוף העידן של שליטת הסלטיקס בליגה, חזרו השחקנים של ראסל זכו בשתי אליפויות נוספות נגד כל ההערכות כולל חזרה מפיגור 1-3 מול הפילדלפיה 76'ס לניצחון 3-4, וניצחון במשחק השביעי של גמר עונת 68-69 מול הלייקרס, שעשו את הטעות של להפיץ את לוח הזמנים לחגיגות האליפות לפני המשחק.

החיבור של ראסל ואורבך שינה לעד את ה-NBA והיווה נדבך חשוב בשינוי שעברה ארה"ב כולה, הוא הוביל לשיאים שלא ישברו ועיצב את כל מה שבא אחר כך עבור הפרנצ'ייז הזה, לבוסטון היו עוד קבוצות גדולות בעתיד, אולי גדולות יותר מבחינה מקצועית, אבל אף קבוצה לא תגיע לעולם להישגים שהבוסטון סלטיקס של שנות ה-50 וה-60 הגיעה אליהם ואף אחד לא יעשה שוב מהפכה במשחק בסדר הגודל שביל ראסל עשה.

בנייה מחדש (1970-1979):

אוהדי NBA בימינו התרגלו לחשוב על מושג הבנייה מחדש, rebuilding כהקרבת עונה או שתיים (או יותר אם אתה במקרה אוהד את פילדלפיה) כדי לצבור בחירות דראפט ונכסים וללכת לטרייד או לבחירת דראפט גדולה שתשנה את גורל המועדון.

אבל בשנות ה-70 עשו זאת אחרת, אלו היו אולי השנים הגדולות ביותר של רד אורבך והם כוללות אין ספור מהלכים שאפשרו לבוסטון של אחרי עידן ראסל, אחרי עונה אחת בלבד עם מאזן שלילי לחזור למאזן חיובי ל-6 שנים נוספות כולל שתי אליפויות ו-4 הפסדים בגמר המזרח. למי שסופר בבית מעונת 50-51 ועד עונת 92-93, מעל 40 שנה, הסלטיקס נעדרו מהפלייאוף 4 פעמים בלבד.

ביל ראסל וסאם ג'ונס פרשו, וטום היינשון לקח את המושכות בבוסטון גארדן, והוביל את הקבוצה לעונתה השלילית הראשונה מזה 30 שנה. אבל הקבוצה חזרה למסלול כבר עונה לאחר מכן הודות להצטרפות של דייב קוונס שנבחר רביעי בדראפט העמוס של 1970 (כלל חמישה הול אוף פיימרים כולל בוב לנייר, פיט מרביץ', קאלבין מרפי ונייט ארצ'יבלד).

עונה לאחר מכן עם ג'ון האבליצ'ק בשיאו בוסטון סיימה עם מאזן נפלא של 26-56 וניצחה את אטלנטה בפלייאוף לפני שהפסידה במפתיע לניקס ב-5 משחקים. בעונה שלאחר מכן הייתה אף טובה יות רעבור הסלקטיקס שקבעו שיא מדהים של 14-68 בעונה הסדירה, אבל הפסידו שוב לניקס בגמר המזרח 3-4. רק בעונת 73-74 הסלטיקס הצליחו לעבור את הניקס סוף סוף בניסיון השלישי ברציפות והקבוצה של האבליצ'ק וקאוונס זכתה באליפות אחת משלה.

לאחר הפסד לבולטס בגמר המזרח עונה מאוחר יותר, הסלטיקס חזרו לגמר נוסף בעונת 75-76, שם פגשו את הפיניקס סאנס בסידרה שכללה את מה שלימים יקרא המשחק הגדול ביותר בכל הזמנים. לאחר שני נצחונות בפתיחת הסידרה, בוסטון הפסידה את ה-2 הבאים וחזרה למשחק חמישי בבוסטון.

המשחק היה צמוד לכל אורכו והלך להארכה. ההארכה הראשונה הסתיימה בפסק זמן של פול סילאס במצב של שוויון, לסלטיקס לא היה פסק זמן ולו השופטים היו מכירים בפסק הזמן הרי שלסאנס הייתה הזדמנות לנצח את המשחק מהקו, אבל השופטים התעלמו והמשחק הלך להארכה שנייה.

ביתרון נקודה שניות לסיום ההארכה השנייה האבליצ'ק לקח את הכדור רץ את כל המגרש וקלע זריקה שהעלתה את בוסטון ליתרון. אנשי המזכירות לא עצרו את השעון, האוהדים פרצו למגרש ושחקני הסלטיקס ברחו לחדר ההלבשה רק כדי לגלות מאוחר יותר את הטעות, השופטים החזירו את השחקנים למגרש ואת הכדור לפיניקס עם שתי שניות על השעון. ווסטפל לקח פסק זמן עבור הסאנס בידיעה שאין לו פסק זמן. התוצאה הייתה זריקת עונשין אותה ג'ו ג'ו ווייט קלע כדי להעלות את היתרון של הסלטיקס ל-2 אבל לפיניקס היה כדור מאמצע המגרש במקום מסופו. גר הירד קיבל את הכדור וקלע א-לה דירק שארפ זריקה בלתי סבירה שכפתה הארכה שלישית.

בהארכה השלישית היה זה גלאן מקדונלד, מחליף שלא זכה להרבה דקות משחק באופן רגיל שקלע 6 נקודות עבור הסלטיקס והבטיח את הניצחון במשחק. הסלטיקס הבטיחו את האליפות במשחק ה-6 אבל מה שנשאר מאותה עונה הוא המשחק הגדול בהיסטוריה של ה-NBA.

בירד:

השנים הבאות הראו את הטוב ביותר והרע ביותר ברד אורבך, ואולי אף מסמלות את השינוי שחל בו וב-NBA בכלל.

האבליצ'ק פרש ב-78, ועוד קודם לכן הסלטיקס איבדו את סילאס ווסטפול. הסיבה הייתה ששניהם רצו העלאות שכר שהיו קובעות את שכרם מעל זה של השחקן הטוב בקבוצה – דייב קאוונס. קאוונס עצמו ניסה לשכנע את אורבך לתת להם את העלאת השכר, אבל המחשבה הייתה בלתי נסבלת עבור אורבך והוא וויתר. אבל השינויים האלה היו כעין וכאפס לעומת מה שחיכה לסלטיקס בזמן ההכנות לעונת 78-79. תחזיקו חזק, הולך להיות בלגאן.

נתחיל עם בירד.

בדראפט של 1978 הבחירה הראשונה ניתנה לאינדיאנה פייסרס שהצטרפה זה עתה ל-NBA לאחר איחוד הליגות. הקבוצה התכוונה לבחור בלארי בירד, גיבור בקולג' המקומי, אלא שבירד, בשיחה עם הבעלים של הקבוצה, הודיע שבכוונתו להישאר שנה נוספת בקולג' כדי להפוך לבירד הראשון שמסיים את לימודיו האקדמאיים. עבור הפייסרס, שסבלו גם כך מעונת בנייה וקשיים כלכליים זה היה יותר מדי והם החליפו את הבחירה הראשונה תמורת הבחירה השלישית של פורטלנד והגארד הצעיר ג'וני דיוויס.

כשאינדיאנה מחוץ לתמונה, רד אורבך המתין לבירד בבחירה השישית וקטף אותו כפרי בשל. לאורבך לא הייתה שום בעיה להמתין לבירד עונה אחת. אלא שמכשול נוסף נותר בדרך, כשבירד דרש משכורת גבוהה כבר בעונת הרוקי שלו מה שדרש לשנות את מבנה השכר בקבוצה. הפעם אורבך ידע להתגמש כדי לשמור את מי שידע שיהיה הכוכב הגדול הבא של הסלטיקס בידיו.

אבל זה עוד החלק הפשוט.

אירב לוין, הבעלים של הסלטיקס רצה קבוצה בקליפורניה, אלא שהליגה לא הייתה מוכנה לאפשר לאחת מקבוצות הדגל שלה לעבור לקצה השני של המדינה (הגיוני), ולכן דיוויד סטרן, אז עורך הדין של הליגה, הציע פשרה לפיה לוין יחליף קבוצה עם ג'ון בראון, הבעלים של הבאפלו ברייבס הכושלת. בעקבות החילופים לוין לקח את הברייבס לסן דייגו ושינה את שמם לקליפרס.

במקביל נערכה עסקה, אשר תוארה כטרייד שמטרתו לטשטש את המשמעויות של החלפת הבעלים, במסגרתה נייט ארצ'יבלד מארוין בארנס, בילי נייט ובחירה עתידית עברו לבוסטון בתמורה לקרמיט וושינגטון, קרמיט קונרט וסידני וויקס. עיסקה שהתבצעה בלי ידיעתו של רד אורבך.

באחד הטוויסטים ההזויים בהיסטוריה, הקליפרס יכלו ככל הנראה לקבל את לארי בירד. לוין טען עד יום מותו בשנות ה-90 שאם הוא היה רוצה בכך, ואם היה משוכנע שבירד יסכים הוא יכל לקחת את הזכויות של בירד ללוס אנג'לס במסגרת העיסקה. הזוי.

אם הייתי רוצה לסובב את הראש שלכם לגמרי הייתי מפנה את תשומת לבכם לעובדה שמבחינה חוקית, העסקה שבוצעה לא הייתה בעלים שעובר מקבוצה לקבוצה אלא קבוצה שעוברת מבעלים לבעלים, ורק לאחר מכן בוצעה החלפת הסגלים בין הקבוצות, וכך הלוס אנג'לס קליפרס הם למעשה המשך ישיר של שושלת הסלטיקס המפוארת בעוד הסלטיקס הם למעשה ההמשך של הבאפלו ברייבס האומללים.

זה גורם לי לסחרחורת בואו נתקדם.

עוד טוויסט של אותה עונה סוערת הייתה רצונו של רד אורבך לעזוב בעקבות שורת טריידים שלא תואמו איתו ע"י הבעלים החדש של הקבוצה. שמועות מבוססות אף קשרו אותו עם מעבר לניו יורק ניקס השנואה. ביל סימונס מתאר את תגובת הקהל כמאמץ מאורגן למנוע את המהלך, לפי התיאור של סימונס, בכל מקום שאורבך הלך, מסעדות, תחנות אוטובוס, הקולנוע, תחנות רדיו ותחנות טלביזיה ניהלו מסע רגשות אשמה מתוזמר כדי למנוע את המעבר ואכן אורבך נשאר לבסוף בסלטיקס.

כדי להבין עד כמה בלתי נסבלת הייתה המחשבה שאורבך יעבור לניקס צריך להבין את היריבות בין הניקס לסלטיקס.

מדובר בשתיים משלושת קבוצות הצ'ארטר המקוריות שנותרו בליגה (לצד הווריורס) ששרדו מה-BAA וצריך לראות את היריבות ביניהן בקונטקסט של היריבות הרחבה יותר בין ניו יורק לבוסטון על השאלה מי היא עיר הספורט המובילה בארה"ב כולה. כחלק מהיריבות הזאת ניתן למצוא את היריבות בין הראד סוקס ויאנקיס, בין הג'אטס לפטריוטס וכמובן את הניקס והסלטיקס. 190 מיילים בלבד מפרידים בין שתי הערים והיריבות הייתה תמיד עזה כמו שרק יריבות בין שכנים יכולה להיות.

הקבוצות נפגשו פעם אחר פעם בשנות ה-50, אבל בעוד הניקס מנצחים בשלושת הסדרות הראשונות בין השתיים (51-53) הניו יורקרים לא השכילו לזכות ולו באליפות אחת בשנות ה-50, בעוד שהסלטיקס שניצחו בשלושת הסדרות הבאות בין השתיים אוספות אליפויות בקצב מסחרר.

היריבות הגיעה לשיאה בשנות ה-70 כששתי הקבוצות היו מועמדות לתואר, בוסטון עם דייב קוואנס, הונדו (ג'ון האבליצ'ק) וג'ו ג'ו וייט פגשו הניקס עם ריד, ג'רי לוקאס, פרייז'ר ודהבושר. הניקס ניצחו את הסידרה של 1972 1-4 אבל זאת הייתה רק הקדמה לסידרה הנפלאה של 1973, כשניו יורק עוצרת את בוסטון שסיימה את העונה הסדירה במאזן 14-68, הניקס ניצחו את משחק מספר 4 בהארכה כפולה כשהאוהדים זורקים גלילי נייר טואלט למגרש, ופרייז'ר מצמיד את הכדור לפרקט בהתרגשות בתמונה המפורסמת מהגארדן.

בירד הצטרף לקבוצה בראשית עונת 79-80 והשינוי היה מיידי. ממאזן של 29 נצחונות לעומת 53 הפסדים רק עונה קודם לכן הסלטיקס עלו ל-61 נצחונות באופן מיידי ובירד זכה בפרס רוקי השנה, אך הסלטיקס מפסידים ליריבה גדולה נוספת – ה-76'ס.

אורבך הרגיש שהתוספת של בירד אינה מספיקה והוא ביצע את המהלך שכונה: "הגנבה של המאה", ולא בכדי. הוא שכנע את הגולדן סטייט ווריורס לשלוח אליו את המקום ה-3 בדראפט ואת הסנטר רוברט פאריש בתמורה לשתי בחירות בדראפט של 1980. לאחר התממשות בחירות הדראפט בוסטון נשארה עם פאריש וקווין מקהייל, בעוד הווריורס נשארו עם ג'ו בארי קארול וריקי בראון. מדהים.

עם השלישייה בירד, פאריש ומקהייל בוסטון בהנהגתו של ביל פיטצ' ולאחר מכן של קייסי ג'ונס יצאה לדרך חדשה שהובילה אותה ל-3 אליפויות נוספות ושני הפסדים בגמר.

אחרי שהזכרנו את היריבות ההיסטוריות של הסלטיקס  מול הניקס, הגיע הזמן להגיע ליריבות הגדולה מכולן – היריבות עם הלייקרס, ואנחנו מגיעים לשם דרך היריבות שדחפה את ה-NBA  לרמה הבאה: היריבות בין בירד למג'יק.

12 פעמים נפגשו הלייקרס והסלטיקס בגמר ה-NBA, 12 פעמים שבנו יריבות שאין לה מקבילה ב-NBA, ויש הטוענים שגם לא בספורט האמריקאי כולו. שתי הקבוצות חלקו 33 מ-66 האליפויות הראשונות של הליגה. עד להשתלטותם של ראסל ואורבך, והשינויים שחלו בליגה ותוארו לעיל, השליטה בליגה הייתה של הלייקרס שזכו ב-5 מ-8 האליפויות הראשונות. השתיים נפגשו לא פחות מ-7 פעמים במשחקי גמר בשנות ה-50 (כשהלייקרס עוד שיחקו במיניאפוליס) ובשנות ה-60 אז נולדה היריבות הגדולה בין וילט לראסל.

שנות ה-70 היו שנות שפל עבור ה-NBA. הרחבה מוגזמת כתוצאה מהאיחוד עם ה-ABA, מכה של סמים, כדורסל שלילי ותדמית רעה לליגה פגעו קשות בהכנסות והליגה עמדה בסכנה ממשית. ואז קרו שני דברים עיקריים. הראשון היה שדיוויד סטרן לקח את המושכות בליגה, בזה ניגע מאוחר יותר, השני הייתה כניסתם של מג'יק ג'ונסון ולארי בירד לליגה.

היריבות בין השניים מתועדת בסרט הנפלא מסידרת הסרטים 30 על 30  (bird and magic courtship of rivals), אבל התקציר שלה ידוע ומוכר: נער החווה מהמשפחה קשת היום מאינדיאנה, הביישן והנרתע מפרסום מגיע לבוסטון כמשיח של העיר שקבוצתה מתגאה באתוס של הגנה, קבוצתיות ועבודה קשה, ומתמודד מול מג'יק ג'ונסון, האיש עם חיוך מליון הדולר, שתמיד שמח להתראיין ולהצטלם שהגיע ללייקרס, ללוס אנג'לס, לשואוטיים.

הלייקרס זכו בשתי אליפויות והגיעו לגמר נוסף בעוד בוסטון זוכה בתואר נוסף בעידן מג'יק-לארי לפני שהשתיים נקלעו זאת במסלולה של זו וכשזה קרה, זה היה בלתי נשכח.

שלושה מפגשים בארבע שנים, שניים נגמרו ב-7 משחקים ואחד ב-6, פעמיים זו הלייקרס ופעם אחת בוסטון כשבאמצע בוסטון זוכה פעם נוספת עם ניצחון על הרוקטס. מבחינת בוסטון הבלתי נשכחת מכולן, ואולי מכל האליפויות של בוסטון בכל התקופות, הייתה האליפות של 1984.

הלייקרס ניצחו את המשחק הראשון וגנבו את יתרון הביתיות, כשהסלטיקס מצליחים לנצח את המשחק השני רק בהארכה. במשחק מספר שלוש הסידרה עוברת לפורום והלייקרס מפרקים את הסלטיקס 137-104, במשחק שגרם לבירד לפקפק בגבריות של חבריו לקבוצה בפומבי. הסלטיקס הגיבו מיד ולקחו בחזרה את יתרו ןהביתיות ע םעוד ניצחון בהארכה 125-129 הפעם בפורום. שלושת המשחקים האחרונים היו צמודים פחות כשהלסטיקס מנצחים את שני משחקי הבית שלהם כולל המשחק ה-7 כדי לקחת את הסידרה ואת האליפות.

כמה רגעים בלתי נשכחים היו באותה סידרה. במשחק מספר 2, על סף ירידה לפיגור 0-2, הסלטיקס עמדו בפיגור 2 18 שניות לסיום, אבל ג'ראל הנדרסון חטף מג'יימס וורט'י לסל שוויון. מג'יק הקפיץ את הכדור עד לסיום הזמן מסיבות לא ברורות, והסלטיקס ניצחו בהארכה הודות לסל ניצחון של סקוט וודמן 14 שניות לסיום  איבוד כדור נוסף שנחקק בתודעה הוא המסירה הגרועה של מג'יק לפריש ברבע הרביעי שאפשרה לסלטיקס להשוות לאחר פיגור 5 פחות מדקה לסיום, ושוב היו אלה הסלטיקס שניצחו בהארכה. ג'ונסון כונה לאחר המשחק "טרג'יק ג'ונסון" בגין איבוד הכדור, ושתי החטאות עונשין בהארכה.

הסידרה הייתה עמוסה בעימותים פיזיים אלימים כשהשיא והרגע המפורסם ביותר היה "קלוזליין" מכה לצוואר של קווין מקהייל לקארט ראמביס בדרך למתפרצת. הדם הרע בין המועדונים מצא את ביטויו גם במהלך של סדריק מקסוול אשר לאחר החטאת עונשין של וורת'י חצה את איזור הצבע כשהוא מחזיק את צוואר מסמל שוורת'י נחנק תחת הלחץ.

משחק מספר 5 שוחק בחום מהביל בבוסטון גארדן בו לא הופעל קירור והטמפרטורות זינקו ל-36 מעלות ואוהל חמצן סופק לקארים עבדול ג'אבר המזדקן והמתקשה לנשום.

בעונה לאחר מכן היו אלה הלייקרס שיצאו עם ידם על העליונה וזכו באליפות שחמקה מהם שנה קודם לכן מול הסלטיקס. בירד החזיר לעצמו את האליפות עונה מאוחר יותר כשהרוקטס עושים עבורם את העבודה עם ניצחון מפתיע על הלייקרס בגמר המערב.

בנקודה הזאת, סוף עונת 85-86, הקבוצה של בירד עמדה על 3 אליפויות והפסד אחד בגמר, ורד אורבך עשה עוד מהלך אחד על הכתר. טרייד עם סיאטל אפשר לבוסטון לזכות בבחירה השנייה בדראפט של 1986. קליבלנד בחרה כנהוג בסנטר הכי טוב בסביבה, בראד דוהרטי, מה שהשאיר לבוסטון את לאן ביאס שנחשב ל"דבר בטוח", ולא היה ספק בנוגע לכך שהסלטיקס עשו את המהלך שיבטיח להם להתמודד על התואר עד סוף עידן לארי בירד ומעבר לו.

ביאס המאושר נסע לבוסטון עם אביו יום לאחר הדראפט, להיכרות עם הקבוצה, ולחתימה על חוזה פרסום. לאחר שחזר הביתה לביתו במרילנד, ביאס לקח את מכונית הספורט החדשה שלו ונסע לקמפוס באוניברסיטת מרילנד בה למד. משם הוא נסע למפגש חברתי במסגרתו הוא וחבריו צרכו כמות נכבדה של קוקאין. בסביבות 6:30 בבוקר הגיעה שיחה למוקד 911 שדיווחה שביאס מחוסר הכרה ואינו נושם. בשעה 8:30 בבוקר ביאס הוכרז כמת.

האירוע סימל את השיא של עידן הקוקאין ב-NBA, כניסת הכסף הגדול והתהילה ל-NBA, הפכה לפיתוי גדול מדי עבור שחקנים בני 20 שחלקם הגדול הגיעו מדלות ומחסור. קריירות רבות התדרדרו כתוצאה מהתמכרות לסמים ואלכוהול והליגה איבדה כמה משחקניה הטובים ביותר. האירוע גם דחף את הליגה למדיניות סמים מחמירה יותר שהביאה לשינוי בתחום לצד התגברות המודעות בחברה כולה בשנים הבאות.

בוסטון הוסיפה להיות קבוצה טובה גם ללא ביאס, וללא ג'ראלד הנדרסון שנשלח לסיאטל במסגרת העסקה שאפשרה לבוסטון את הבחירה השניה בדראפט, אבל הם הפסידו ללייקרס שוב בגמר של 87, ולא חזרו לגמר שוב בעידן לארי בירד.

אורבך עבר לתפקיד נשיא ב-1984 ומאוחר יותר היה לסגן היו"ר של הסלטיקס. אורבך עצמו הודה שהוא איבד עניין בניהול במשרה מלאה בתחילת שנות ה-90 על אף שהוא החזיק בתפקידים רשמיים בסלטיקס עד יום מותו ב-2006.

השנים השחונות:

לארי בירד פרש בשנת 1992. אבל עוד קודם לכן, הסלטיקס כבר לא יכלו להמריא לגבהים שאפיינו אותם כשלארי לג'נד היה בשיאו. ההפסד בגמר של 87 היה שירת הברבור של הסלטיקס. הכוחות העולים מדטרויט ושיקאגו הכריעו אותם פעם אחר פעם.

היור ש של בירד היה אמור להיות רג'י לואיס. במהלך הפלייאוף של 1993 לואיס התמוטט על המגרש ואובחן כבעל דופק לא סדיר. למרות אזהרות הרופאים לואיס ניסה לחזור למשחק פעיל לאחר סיום העונה. במהלך אימון ב-27 ביולי הוא סבל מדום לב ונפטר והוא בן 27 בלבד. הטרגדיה של לואיס יחד עם זו של לאן ביאס היו יותר מדי עבור הסלטיקס ששקעו לתקופה ארוכה.

למעשה בוסטון עמדה בפני הדילמה שעומדת בפני כמעט כל קבוצה מצליחה ב-NBA: האם להחליף את השחקנים הטובים שלך כשהם לקראת סוף הקריירה אבל עדיין יכולים לתרום, בתרומה לנכסים צעירים יותר או בחירות דראפט, או שאתה מעדיף ללכת איתם עד הסוף. בוסטון העדיפה ללכת עד הסוף עם פאריש, בירד ומקהייל ולא קיבלה עבורם דבר.

לאחר שלוש עשרה עונות בהן הקבוצה לא הצליחה להגיע לגמר המזרח, ולאחר תקופה קטסטרופלית בהובלת ריק פטינו עם בחירות דראפט איומות, טריידים שהתגלו ככישלונות ועונה של 67-15 בוסטון חזרה לגמר המזרח בהובלת "התשובה", פול פירס שהפך מהר מאוד ליקיר האוהדים בעיר.

אבל על אף הופעות פלייאוף רצופות, בוסטון לא דמתה אף לצל של קבוצות העבר הגדולות שלה. היא אפילו כשלה מלהגיע לפלייאוף בעונת 05-06 ו-06-07, לפני שההנהלה של בוסטון עשתה עוד מהלך גדול אחד.

השלישייה הגדולה, סיבוב שני:

מיאמי, ובאופן ספציפי לברון וכריס בוש זכו לקיטונות של ביקורת על כך שחברו לתחרות שלהם במקום לנסות לנצח אותה, אבל הרבה מהמבקרים שוכחים שקבוצה אחרת עשתה זאת קודם ולא סבלה מאותו סוג של ביקורת.

בקיץ של 2007, דני איינג' הג'נרל מנג'ר של בוסטון הוא שלח את ג'ף גרין, וולי שצ'רביק ודלונטה ווסט לסיאטל בתמורה לריי אלן, והשתמש בבחירת הסיבוב השני שלו בצורה מזהירה כשבחר את גלן, ביג בייבי, דיוויס. לאחר מכן הסלטיקס שלחו את ריאן גומס, ג'ראל גרין, אל ג'פרסון, תיאו רטליף וסבסטיין טלפייר למיניסוטה בתמורה לקווין גארנט. וכך נוצרה לה שלישייה גדולה חדשה בבוסטון.

השינוי הפרסונאלי גרם לשינוי הגדול ביותר במאזן בתולדות הלגה, כאשר בוסטון מסיימת את העונה עם שיפור של 42 משחקים ומאזן של 16-66. אחרי שעברו בקושי רב את קליבלנד, אטלנטה ודטרויט, ניצבו בפני בוסטון, שוב כבעבר, הלייקרס. בוסטון סיימה את הסידרה בניצחון 2-4 עם תבוסה ניצחת 92-131 במשחק מספר 6.

אלא שההצלחה הזאת הייתה חד פעמית. בעונה שלאחר מכן כשגארנט פצוע, הייתה זאת אורלנדו שהדיחה את בוסטון ב-7 משחקים (אחרי שבוסטון כבר הובילה 2-3, מהפך ראשון כזה בהיסטוריה של המועדון), ועונה לאחר מכן בוסטון הפסידה בגמר ללייקרס של פיל ג'קסון וקובי. דוק ריברס המשיך בקבוצה לעוד שלוש עונות לפני שהעביר את המושכות לבראד סטיבנס והקבוצה עברה לפירוק עמוק, תהליך בו היא נמצאת למעשה עד היום, כאשר רק העונה היא נפרדה מאחרון השרידים לקבוצה ההיא – רז'ון רונדון.

*

זה הסיפור של הבוסטון סלטיקס שהוא, אולי יותר מכל קבוצה אחרת, סיפורה של ה-NBA כולה. החל מימי ה-burnstorming שבהם היה משתלם יותר לשחק במשחקי ראווה מאשר להשתתף בליגה מקצוענית, דרך הקמת ה-BAA והשינוי המוחלט שהכדורסל והליגה עברו עם השילוב של אורבך וביל ראסל, היריבויות של ראסל ווילט, ווסט וקוזי, בירד ומג'יק, פירס וקובי, הלייקרס והסלטיקס שהגדירו מעל מחצית משנות קיומה של הליגה ולפחות פעם אחת הצילו את עצם קיומה.

הסיפור הזה כולל את המאבק של ארה"ב עם עצמה בסוגית הגזע, והאופן שהמאבק הזה בא לידי ביטוי ב-NBA, בוסטון הייתה המקום שנתן בצורה המהירה וההוגנת ביותר את המקום לשחקן השחור ולמאמן השחור, אבל גם שם לא היה ניתן לברוח מהסגרגציה, האפליה והגזענות שאפיינו את ארה"ב בתקופות נרחבות מתוך ההיסטוריה שלה.

הוא כולל את הסמים שהרסו חלקות טובות רבות בכדורסל המקצועני, את הסכנות שבהתפרסמות המהירה וההתעשרות המהירה עוד יותר של כוכבי הכדורסל בימינו, ואת ההתמודדות של הליגה עם הסכנות האלה.

לא משנה מה יכלול הסיפור של ה-NBA בעתיד, אין ספק שלבוסטון סלטיקס יהיה מקום מפתח בו.