פורסם בעיתון 'כלבו' לרגל טקס הפרידה מיניב קטן שיערך הערב באצטדיון 'אבי רן'.

***

את הבכורה בבוגרים עשה יניב קטן נגד בית"ר ירושלים, אבל לרוב הגדול של אוהדי מכבי בפרט ואוהדי הכדורגל בישראל בכלל הוא זכור ממשחק גומלין בסיבוב הראשון של גביע אירופה למחזיקות גביע נגד פריז סן ז'רמן של ברנרד לאמה, ג'יי ג'יי אוקוצה ומרקו סימאונה, אז הוא נכנס כמחליף בדקה ה-75 ובדקה ה-78 כבר הספיק לבשל לאלון מזרחי את השער השני של מכבי.

אצל אוהרין קטן היה הג'וקר מהספסל, אצל אלי כהן כבר קיבל מדי פעם מקום בהרכב ובתקופת גרנט היה השחקן ה-12 וחלק אינטגרלי מהרוטציה.

קטן נכנס לתודעה כשחקן מוביל בקמפיין ליגת האלופות הזכור לטובה, כאשר כבש 3 שערים – 2 מהם לרשתה של מנצ'סטר יונייטד.

את הפריצה הגדולה עשה קטן בעונתו השניה של רוני לוי. הכל החל באותו משחק זכור לשמצה נגד רוזנבורג בו קטן הראה לראשונה את יכולתו להשתלט על משחקים לדקות ארוכות באופן טוטאלי. מאותו רגע ואילך הוא היה שתי דרגות מעל שאר הליגה והיציאה לאירופה היתה רק שאלה של זמן. ולא סתם אירופה, אלא השמנה והסלתה – הפריימרליג. תקוותיו של קטן נכזבו והוא לא הצליח להשתלב בווסטהאם יונייטד.

לאחר חזרתו לארץ סחף את מכבי עד לשמינית גמר גביע אופ"א, אך נחלש בעונה לאחר מכן.

כמו מכבי, גם קטן היה זקוק לזריקת המרץ שהביא אלישע לוי. שוב קטן שמשתלט על משחקים, שוב קטן שגדול על הליגה, שוב קטן שכובש שערים חשובים, שוב אליפות למכבי.

עונה לאחר מכן הוא הצעיד את מכבי חזרה לליגת האלופות, כאשר במשחק העליה, בצורה אופיינית לו, הוא היה השחקן שגמא את המרחק הגדול ביותר על כר הדשא.

מכבי אמנם לא זכתה באליפות באותה העונה – עונת הקיזוז הידועה לשמצה, אך תחת הובלתו של קטן השיגה את אחוזי ההצלחה הגבוהים ביותר בליגה הראשונה מאז קום המדינה.

בעונה לאחר מכן החלה ההתדרדרות ביכולתו. המהירות כבר אינה אותה המהירות, כמות הקילומטרים ירדה באופן דרסטי וגם הגוף כבר לא היה בקו הבריאות. אחרי תבוסה במשחק העונה בבלומפילד, קטן היה זקוק למנוחה: פיזית, נפשית ורוחנית. והוא חזר ממנה – ועוד איך חזר ממנה – כמו מלוע של תותח – שוב לתת את הטון במאני-טיים, שוב לכבוש במשחק עונה, שוב להניף את צלחת האליפות.

משם והלאה, חלה ירידה הדרגתית ביכולתו של קטן, שהפך מכוכב לשחקן טוב בליגה ואז לעוד שחקן לגיטימי בליגת העל. אריק בנדו עוד הצליח לבלום את הירידה ביכולת עם שינוי בתפקידו למרכז הקישור, אך לא לאורך זמן. הגב – אותו גב שסחב את הקבוצה הכי גדולה לשיאים הכי גדולים – קרס מכובד המשקל.

*

יניב קטן היה שחקן מוכשר, אבל לא כמו המוכשרים ביותר. הוא היה בעל נתונים פיזיים טובים, אבל לא כמו החזקים והמהירים ביותר. לקטן לא היה חוש מפותח לכיבוש שערים, לא היתה לו שליטה פנומנלית בכדור ולא משחק ראש משובח. אבל היתה לו תשוקה. תשוקה שנדיר למצוא בעת הזאת בה כסף ותהילה הם חזות הכל. קטן היה ועודנו סמל במובן הכי גולמי של המילה. אוהד שרוף של הקבוצה. אחד שהיה בה מגיל 9 וסירב לעבור לכל מועדון ישראלי אחר, למרות הכסף הגדול שהוצע לו. אחד שלא לוקח כמובן מאילו שניתנה לו הזכות הגדולה ביותר שהכדורגל הישראלי יכול להציע – ללבוש את החולצה הירוקה ולענוד את סרט הקפטן של מכבי חיפה. אחד שלא מפסיק לרוץ לשניה ותמיד משאיר הכל על המגרש – את הכוח, את הרגש, את הבריאות.

קטן היה מנהיג. אחד שלוקח על עצמו את המשחק כשקשה. אחד שרץ לחבק חבר אחרי שער עצמי או כרטיס אדום. אחד שחונך את הצעירים ונותן להם הרגשה של בית. אחד שתמיד, אבל תמיד, לוקח אחריות לכישלונות.

משך יותר מ-600 הופעות במדים הירוקים, קטן הוכיח לנו עד כמה הוא היה שחקן גדול, עד כמה הוא היה מנהיג גדול, עד כמה הוא היה קפטן ראוי, עד כמה הוא היה ווינר, ובעיקר –  עד כמה הוא בן אדם.

הילד מקרית אתא הוליך את מכבי לתור הזהב שלה ועשה זאת מתא הטייס. החל משבע אליפויות, דרך הצטיינות במשחקי עונה וכלה בקמפיינים אירופאים מרשימים.

סבי סיפר לי על אהרון אמר, על ג'וני הרדי ועל אברהם מנצ'ל. אבי סיפר לי על ישעיהו שווגר, על ברוך ממן ועל אבי רן. ואני אספר לילדי ונכדי על יניב קטן. בעצם, אספר להם על יניב הגדול.