החלטתי להמשיך את עלילותיו של פול קלארקסון. מקווה שתהינו ושלא יצא ארוך מידי.

לפרק הקודם.

התאריך: 20/2/2019

המקום: מחוץ ל-TD גארדן, בוסטון, מסטצ'וסטס.

נכנסתי לעולם האימונים. הוא היה חשוך לחלוטין. הדלקתי את האור וראיתי את המראות המוכרים- הסלים, הטבעות, ערימות הכדורים וכמובן- פינת הפיזיותרפיה המוקדשת במיוחד בשבילי. לצערי, אליה היו מועדות פני. התאריך הוא ה-20 בפברואר, זו היא פגרת האולסטאר ואני עוד לא על המגרשים! הייתי אמור לעלות להופעת הבכורה שלי בדיוק אחרי האולסטאר, אבל הרופאים אמרו שהתאמצתי יותר מידי סמוך לתקופת הפציעה והחמרתי (מעט) את הקרע, ולכן אני צריך לחכות חודש נוסף.

בדיוק בזמן שסיימתי את התרגיל האחרון שלי, אן התקשרה. "היי, איך הולך לך?" היא שאלה אותי. "מתקדם לאט לאט, מקווה לחזור לשחק עוד העונה." אמרתי, חצי בצחוק חצי ברצינות, בעודי חשוב עליה – כמה אני מתגעגע אליה וכמה היא חסרה לי. "איך הולך אצלך? הלימודים מתקדמים טוב?" "כן. מתקדמים טוב מאוד האמת. אספר לך שתבוא לבקר." "בסדר. מתגעגע אליך." אמרתי "גם אני." היא ענתה.

ברגע שניתקתי את השיחה הגיע הרופא לבדוק את הברך שלי. בשלב הזה, לא היה צורך בצילום. הוא פשוט ביקש ממני שאראה לו איך אני הולך, רץ מעט, עושה תרגילים מסוימים, כמה זריקות, אפילו להטביע פעמיים וכל מיני דברים שלא הקדשתי להם תשומת לב רבה. חשבתי בינתיים על אן, על הביקור שלי ב-L.A, על הרגע שבו אחזור למגרש ועל עוד דברים רבים – חלקם טובים, חלקם פחות. "קלארקסון" אמר הרופא, וכך העיר אותי מחלומותיי. "אני רוצה לבשר לך שבקרוב תוכל לשחק במשחק רשמי. עוד שבוע, אני רוצה שתתחיל להתאמן עם הקבוצה באופן מלא ובינתיים, תבחר לך תאריך בסביבות ה-30 במרץ למשחק החזרה שלך, אם אתה מרגיש מוכן כמובן." "נולדתי מוכן, דוקטור" אמרתי בהתרגשות שלא הולמת את המשפט.

בינתיים, המאמן שלי נכנס. בראד סטיבנס, המאמן הראשי של הבוסטון סלטיקס זה שש שנים, ניגש ואמר:" נו, איך הולכת ההחלמה?" "מעולה, המאמן. הדוקטור אמר לי שאוכל לחזור בעוד שבוע לאימונים מלאים ובעוד חודש אוכל לחזור לשחק". רואים שהמשרה הכבידה על בראד. שערותיו החלו להאפיר, וצצו קמטים חדשים מתחת לעיניו. "אני שמח מאוד" אמר בעייפות משהו. "אנחנו נצטרך אותך, במיוחד עכשיו שמרקוס (סמארט: י.ש) נפצע. אני רוצה שתפתח בחמישייה". לא הצלחתי להסתיר את חיוכי. פתחתי את האייפון שלי, והסתכלתי בלוח השנה של הקבוצה. רפרפתי עד שראיתי משחק שקרץ לי: 15 במרץ, משחק בית נגד הלוס-אנג'לס לייקרס. "דוקטור," פניתי אליו בעודו מתחיל לעזוב את האולם. "מה הסיכויים שאוכל להיות כשיר ב-15 במרץ. אני רוצה לעשות את הופעת הבכורה שלי נגד הלייקרס, זה מאוד חשוב לי". הוא חשב לרגע, גירד בזקנו וענה:"אם תישאר לעבוד כאן בפגרה, ולא תיסע ללוס אנג'לס כפי שרצית, אני מאמין שתוכל להיות כשיר". נכנסתי להלם, ואחרי כמה שניות אמרתי:" טוב, תודה לך. אחשוב כבר מה אעשה".

אלה לא החדשות שרציתי לשמוע. מצד אחד, אני ממש רוצה לחזור דווקא למשחק נגד זאק והלייקרס. חוץ מזה, שאני מאמין שזה גם יהיה משחק קריטי עבורנו בשביל להבטיח את יתרון הביתיות בסיבוב הראשון, והקבוצה צריכה אותי. מהצד השני, זה אומר שאצטרך לבטל את הטיסה מחר, ולדחות את הפגישה עם אן עוד חודשיים לפחות. אחחח, החיים קשים. לא עובר יום שאני לא נזכר במשחק ההוא, בסל האחרון שקלעתי במשחק רשמי. זה היה יכול להיות אחד מרגעי השיא בקריירה הקצרה שלי, אלמלא הפציעה. הפציעה הנוראית הזו, שבגללה אני צריך לבחור בין אן לבין המשחק נגד הלייקרס. פתחתי את האייפון שלי והסתכלתי מעט על הסטטיסטיקה של זאק. אני שמח בשבילו שהוא מצליח. 17 נק', 48% מהשדה, 6 אס' – כל הפרשנים ניבאו לו את תואר רוקי העונה. בעודי קורא כמה כתבות על זאק ועל ווסטברוק והשילוב ביניהם, על ג'יימס הארדן המדהים שמשתלט על הליגה וגם כתבה אחת על עצמי (בה, כרגיל שאלו מה הן יכולותיי האמיתיות ומתי אראה אותן וכל הקשקוש הזה) נפלה עלי העייפות ועיני נעצמו. סגרתי את האייפון, חיברתי אותו למטען, ועצמתי את העיניים שוב, והחלטתי, שאקבל החלטה בבוקר.

כמעט נפלתי מהמיטה כשהטלפון צלצל. עניתי בפיהוק "הלו?" זאק הגיב:" קלארקסון, הערתי אותך?, אתה עדיין ישן בשעות האלה?". הגבתי בפיהוק כשאני רואה שהשעון מראה 5:00 בבוקר. "רצות שמועות שאתה רוצה לחזור דווקא נגד הלייקרס, כי אתה רוצה לשחק נגדי. זה נכון?" "כן," השבתי. "אבל זה אומר שאצטרך לוותר על הביקור שתכננתי אצל אן היום. אני לא יודע מה לעשות". אמרתי בעודי מוזג את החלב לתוך הקפה. "ת'שמע אחי, אם אתה שואל אותי, אני אומר לך לדחות את הביקור אצל אן כמה שבועות. משחק הבכורה זה דבר שתזכור כל החיים, אז עדיף שהוא יהיה נגדנו, ולא נגד איזה אינדיאנה או טורונטו". "יש בזה משהו" אמרתי, שוקל את דבריו. "טוב, תחשוב על זה גבר. אני רץ לאימון". הנחתי את הפלאפון ונכנסתי למקלחת.

שתיתי את הקפה הפושר שלי, ויצאתי לדרכי לאולם האימונים. בינתיים השארתי הודעה לאן שתתקשר אלי כשהיא יכולה. הוצאתי את המפתח לאולם, סובבתי אותו בחור המנעול ונכנסתי. הדלקתי את האור וראיתי את גארד השנה השנייה של הקבוצה, מאליק מָאנק, מזיע מאימון. מאליק היה אחד החברים הטובים ביותר שלי בקבוצה, אולי הכי טוב. חוץ מהיותו שחקן סופר מבטיח, שסיים במקום השני בתחרות לרוקי העונה בשנה שעברה, הוא היה בחור שקט, צנוע ונחמד שעזר לי מאוד להתאקלם.

"קלארקסון" אמר בעודו מתנשף והוסיף תנועת הנהון קטנה עם הראש. "היי, מה קורה מאליק? ממתי אתה פה?" "אני בסדר, כאבי הגב חלפו. אני פה מ-4:30". הרמתי גבות (בעודי תוהה מתי הוא הספיק לישון), טפחתי לו על השכם והלכתי לאימון שלי – קצת תרגילי פיזיותרפיה, כמה זריקות, כמה חדירות. בסופו של דבר, לא עמדתי בפיתוי, ואמרתי לו:" 1 על 1? עד 10". הוא אמר:" הדוקטור הרשה לך?" "כן" שיקרתי. החלנו לשחק, והרגשתי נהדר. הוא אמנם ניצח אותי 10:7, אבל לא הרגשתי טוב כל כך מאז הפציעה. הרגשתי שהגוף שלי באמת חוזר לאיתנו.

המשכתי להתאמן, הוא המשיך באימונים שלו, ושאר הקבוצה החלה לזרום. בינתיים, ראיתי שאן התקשרה, והתקשרתי חזרה. הפלאפון צלצל שלוש פעמים עד שהיא ענתה:" היי, מתי אתה מגיע?" היא שאלה אותי. התחלתי לספר לה את הסיפור, על הלייקרס, על זאק, על הרופא ועל זהשאני בסוף דוחה את הביקור. הרגשתי שככל שאני מדבר, כך היא הופכת "קרה" יותר ויותר. לבסוף, כשסיימתי, היא אמרה:" טוב, זאת החלטה שלך. אני מאוד מתגעגעת אליך, אבל כנראה שאלו חיים של כדורסלן מקצוען". וניתקה.

כל האימון הרגשתי ממש רע על ההברזה שלי לאן, אך דווקא היכולות שלי היו טובות מאוד. כולם הרגישו שאני לאט לאט מתקדם, ולא הפסיקו להחמיא לי. מבחינה גופנית הרגשתי שאני כבר כמעט מוכן לחזור. הזריקות נכנסו, יכולתי להטביע כמעט בכל הזדמנות והברך לא הציקה לי כלל. השתוקקתי לשחק יותר מאי פעם.

אחר כך הלכתי לחדר כושר לאימון היומי שלי על הברך. הסבירו לי, שחשוב מאוד לחזק את כל השרירים שמסביב לה, בכדי למנוע פציעות נוספות. פגשתי שם את מרקוס- הפצוע אף הוא, שאמר לי: "קלאקסון, לא נסעת לבקר ת'חברה שלך?" שאל כשציניות קלה עולה בקולו. "החלטתי להישאר להתאמן בסוף. אני רוצה לחזור לשחק בקרוב". אמרתי. " לא חשבתי שאתה כזה משקיען פול, חשבתי שאתה משחק בעיקר בשביל הכסף", הוא אמר בקול מלגלג. לחיי האדימו ואמרתי לו:" אם כבר, אתה זה מבינינו שמתבטל. אם הייתי במקומך, הייתי כבר על המגרש", והלכתי למקום של התרגילים שלי. מאז שהוא נבחר לאול-סטאר בשנה שעברה, סמארט נהיה ממש שחצן, כך אמרו לי לפחות. אני מאמין שהוא היה כזה תמיד. כבר כמה פעמים הייתי מאוד קרוב לקטטה איתו. אני עדיין חושב שאגרוף לפרצוף יכול לסדר לו את המוח, ובטוח שהוא לא יכול להזיק.

חזרתי הביתה ופתחתי את המחשב. החלו שמועות על תאריך החזרה שלי. זאק כנראה סיפר. נכנסתי וראיתי שאכן כך. הוא סיפר את כל עלילותינו, בדרך השכונתית האופיינית לו. חייכתי, צחקתי והתעצבתי לסירוגין כשקראתי את כתבת הצבע שסיפרה הכול אודותינו- אני וזאק. כרגיל, התקשורת ניסתה להפוך את זה ליריבות וזה הצחיק אותי. כשסיימתי לקרוא, הטלפון צלצל כשעל הצג הופיע מספר בלתי מזוהה. עניתי, וכמובן שזו הייתה נציגת ESPN ששאלה על הקאמבק שלי. עניתי תשובה דיפלומטית, בדיוק כפי שלימדו אותי יועצי התקשורת של המועדון, והשתקתי את הפלאפון, לקראת השיחות הבאות.

הימים עברו, ואחרי כמה אימונים עם הקבוצה, הרגשתי שאני 100% מוכן לחזור לשחק. ב-10 במרץ, חמישה ימים לפני הבכורה שלי כבר עשיתי עם הקבוצה עשרה אימונים, ועכשיו אני רק צריך לחזור לכושר משחק מלא. יצאתי לריצה של 5 ק"מ, בזמן ששאר הקבוצה התאמנה באולם. אחרי הריצה חזרתי ועשיתי את תרגילי הזריזות והקואורדינציה הרגילים שלי, ואחר כך הצטרפתי לשאר הקבוצה למשחק 5 על 5. אני חושב שהייתי הכי טוב, וקואץ' סטיבנס קרא אותי אליו. "קלארקסון, אני מאושר לראות אותך משחק. אתה מוכן לבכורה שלך? מתרגש?" "אני מוכן מאוד ומתרגש מאוד" עניתי, ושנינו צחקנו.

ואכן, יום המשחק הגיע. החימום היה בסדר, והרגשתי מוכנות נפשית ופיזית לעלות הדבר היחיד שהפריע לי הוא אן. לא דיברתי איתה מאז אותה השיחה וממש חששתי להמשך היחסים שלנו. כשאני עליתי לשלשה האחרונה של החימום פתאום שמעתי צעקה ממש מולי:"פול!! אני כאן!!" לא היה אפשר לטעות בקולה הערב של אן.

רצתי לקהל וראיתי אותה בשורה הראשונה. קפצתי מעל שלטי הפרסומות, והתנשקנו לאור הפלאשים של המצלמות הרבות. "אני כל כך שמח שאת פה." אמרתי, והרגשתי שחיוך מטופש מרוח לי על הפרצוף. "נראה לך שהייתי מחמיצה את זה?" היא אמרה/שאלה. "קדימה! עלה למגרש ותנצח!" התנשקנו פעם נוספת, הורדתי את האימונית, שמתי את מגני הברכיים- שהפכו לשותפי האימונים הקבועים שלי וחזרתי לספסל בדיוק בזמן לשמוע את הקרוז אומר:"גבירותיי ורבותיי, תנו כפיים לרכז המתקמבק שלנו, נאממממבבבררר טווווו: פולללללל קלארקסון". כל הקהל שאג בעודי עולה למגרש, הפרחתי נשיקה באוויר לאן והסתכלתי על הקהל הנהדר שלנו. אחריי הגיעו גם שאר חברי החמישייה, ביניהם מאליק.

המשחק התחיל והכדור הראשון הגיע לידיים שלי. עברתי את החצי בפעם הראשונה מזה זמן רב וכבר במהלך הראשון שמתי סל עם ריברס-לייאפ יפה. הקהל הריע, ועם עוד שלשה וסל שלי ברבע הזה + יכולת נהדרת של הסנטר המזדקן שלנו- דוויט הווארד, פתחנו יתרון קטן- 28-24. ברבע השני ירדתי לספסל, וראיתי את זאק עושה מה שהוא רוצה על המגרש, ומתעלל בהגנה שלנו. הוא קלע משלוש, מהצבע, מהעונשין, מחצי מרחק- בעצם, מאיפה הוא לא קלע? חזרתי ל-4 הדקות האחרונות של הרבע,  עשיתי עוד כמה מהלכים יפים, לצד איבודים שנתנו להם כמה סלים קלים. המהלך של המשחק, הגיע לקראת סוף הרבע- בהתקפה האחרונה של הלייקרס; זאק החזיק בכדור, אני שמרתי עליו. הצלחתי לחטוף לו את הכדור ונשארו 6 שניות על שעון הרבע. רצתי את המגרש בכוונה לשים סל קל ופתאום ראיתי את מאליק מאחורי. אמרתי לו:" מוכן?" והוא אמר לי "מוכן." זרקתי את הכדור לקרש והוא תפס אותו והטביע בעוצמה- 58-52 לנו בסיום המחצית.

בחדר ההלבשה, סטיבנס החמיא לי ואמר שאני משחק מצוין ונראה כאילו אני משחק כל העונה. אחר כך הוא דיבר על לעצור את זאק, לרווח את משחק ההתקפה שלנו טוב יותר, ולסגור לריבאונד. קפצתי מהר לומר שלום לאן במחצית, ועליתי לרבע השלישי, כשאני מוכן לנצח את המשחק. כך באמת קרה, כשפירקנו אותם במחצית השנייה ובסופו של המשחק לוח התוצאות הראה 110-93 לנו וכולם חגגו. עברתי על דף הסטטיסטיקה שלי – שהיה מצוין.

אחרי שהקבוצה נפרדה לשלום, הזמנתי את אן וזאק- שהיה קצת מאוכזב מההפסד, לביתי:" כמו בימים הטובים" אמרתי להם, והם חזרו "כמו בימים הטובים".