יש שחקנים שנולדו לגדולה ("Born to greatness"). כאלו שכשאתה מסתכל עליהם, אפילו בשנותיהם הראשונות בכדורסל ובעונותיהם הראשונות בליגה, אתה יודע שהם עומדים להיות ענקיים. יש שחקנים, שאתה לא יודע מה הם יהיו. הם באים לליגה כבחירה 13, נשארים שנתיים על הספסל ו-בום! מפרקים את כל הליגה והופכים להיות ענקים שהגיעו לגדולה. יש שחקנים שאתה לא בטוח מה הם יהיו- טובים מאוד או כאלו שממש נולדו לגדולה, אבל שנה אחת טובה מספיקה להם לקחת MVP. האם ה-MVP הזה עוזר להם להמשיך בדרכם, או שאולי הוא פוגע בהם והופך אותם שבעים?

דריק רוז היה שייך, לכאורה, לקבוצה מס' 1, אבל ה-MVP ובעיקר פציעותיו, הפכו אותו לחבר בקבוצה השלישית. לדעתי, מי שלוקח MVP ולא באמת מוכן לכך- מנטאלית ונפשית יחדיו, יקבל את "קללת ה-MVP". עכשיו, אנחנו רואים דוגמא נוספת- K.D שכנראה גמר את העונה, גם הוא שייך לקבוצה הראשונה ללא ספק, אבל השנה (ואני מקווה מאוד שלא בהמשך) נראה פצוע, חבול, לא מוכן נפשית ומנטאלית. לדעתי, היו לנו את כל הסימנים האדומים מול עינינו- הפרישה מנבחרת ארה"ב, הפציעה בתחילת העונה, אפילו העונה הראשונה אחרי ה-MVP של דריק רוז (שיחק בערך 50% מהמשחקים, וממוצע הנקודות שלו ירד מ-25 נק' למשחק לפחות מ-22) הייתה אמורה לעמוד לנגד עיננו.

אגב, ה-MVP יכול לפוגע בשחקן לפי תאוריה זו, ברגע שהוא מקבל אותו- שני השחקנים הללו, נפגעו קשות כבר בפלייאוף- שניהם הודחו בגמר האזורי והמספרים של שניהם צנחו- רוז מ- 25 נק' אמנם עלה ל-27, אך אחוזיו מהשדה התדרדרו ( מ-44.5 בעונה הסדירה ל-39.6 בפלייאוף), אחוזיו מהשלוש חטפו מכה (מ-31.2 ל-24.8) והוא היה פחות טוב גם מהקו ובאופן כללי בפלייאוף ההוא נראה שהוא מכריח את המשחק. אצל דוראנט, הירידה הייתה יותר נראית לעין.

מ-32 נק' בעונה הסדירה, ל-29.8 בפלייאוף. מ-50% מהשדה בעונה ל-46% בלבד בפוסט-עונה. מ-39% מהשלוש בעונה הרגילה ל-34% בלבד ב-16 משחקיו בפוסט סיזן. עוד נתונים בהם דוראנט היה פחות טוב בפלייאוף: אסיסטסים, חטיפות, איבודים ואחוזים מהעונשין.

עוד דוגמאות מעשרים השנה האחרונות:

דירק נוביצקי, אחרי עונת ה-MVP שלו ב-2006-2007 שבה קלע 24.6 נק' ונכנס למועדון ה- 50-40-90, הוא ירד בפלייאוף ל-19.7 נק', 38% מהשדה, 21% מהשלוש, 84% מהעונשין, וכמובן הודח בשישה משחקים נגד גולדן סטייט של בארון דיוויס ומונטה אליס באחת ההפתעות הגדולות של השנים האחרונות. בעונה אחר כך ממוצעיו של נוביצקי ירדו בנקודה אחת בלבד, אבל בכמעט 2.5% מהשדה (הרבה, למרות שזה נראה מעט) יותר מ-5% מהשלוש וגם מהעונשין ירדו בערך שני אחוזים וחצי. כמובן, שבסופו של דבר נוביצקי, (כנראה) בניגוד לרוז, מצא דרך להתאושש ולחזור לרמה לא רחוקה מעונת ה-MVP שלו, אבל זה לקח לו כמה שנים שהיו אמורות להיות שנות השיא הגדולות ביותר שלו, ולדעתי ללא ה-MVP, היינו מקבלים שחקן אפילו גדול יותר.

אלן אייברסון, ה-MVP של הליגה בשנת 00'-01', בגיל 25 בלבד, כנראה לא היה מוכן לזה. בפלייאוף הוא עדיין היה טוב, אבל בעונה אחר כך, ובעצם- בעונות אחר כך, אפשר היה לראות את השובע. בשנה לאחר מכן, ממוצעי האיבודים שלו קפצו מ-3.3 ל-4. אחוזי הקליעה שלו ירדו מ 42%, נתון לא טוב גם ככה, לפחות מ-40%. אחוזיו מהשלוש ירדו מ- 32% פושרים ביותר ל- 29%. הוא שיחק 11 משחקים פחות, ובעיקר- פילי ירדה מ-56 נצ' והגעה לגמר בעונה 2000-2001 (ה-MVP של אייברסון) ל-43 ניצ' והדחה בסיבוב הראשון בעונה שלאחר מכן. אייברסון לא עבר יותר את חצי הגמר האזורי, ונראה שזו הייתה עונת השיא שלו מבחינת השילוב בין מספרים לבין השיגים קבוצתיים, כבר בגיל 25- רחוק מהשיא שאמור להיות לשחקן.

דוגמא אחרונה הוא דיוויד רובינסון: הסנטר השמאלי, היה מלך הסלים של שנת 1993-94, אבל זה כנראה לא הספיק לו. עדיין היה לו רעב לעוד, ולכן בעונה לאחר מכן, הוא לקח את תואר ה-MVP אליו, בעיקר בגלל שיפור באחוזי הקליעה מהעונשין והשדה, ירידה בדקות (ולמרות זאת הסטט' נשאר דומה)  ועלייה בניצחונות הקבוצה. כבר בפלייאוף ראו אצל רובינסון ירידה בנק', חס', אחוזים מהשדה, חטיפות ואיבודים (עלייה), למרות עלייה בדקות המשחק. בשנה לאחר מכן, הממוצעים היו דומים מאוד לפלייאוף- ירידה של כמעט 2.5 נק', גם האחוזים מהשדה, מהעונשין, דקות משחק, וגם במאזן הקבוצה. שנה אחר כך, הוא נפצע, וכבר לא חזר להיות השחקן שהיה, אבל בעזרת טים דאנקן השיג שתי טבעות אליפות.

אפשר לראות חוט שוזר בין כל השחקנים הללו, כולם לקחו MVP, כולם נחשבים למעולים וחוץ מרוז, מקומם מובטח ב-HOF. אבל אף פעם לא ידברו עליהם בשורה אחת עם הגדולים ביותר. הם לא ייחשבו כאלה שעצבו ושינו את התודעה הכדורסלנית. כל השחקנים הגדולים ביותר- מייקל, מג'יק, לארי בירד, ביל ראסל, קארים עבדול ג'אבאר וכמו כן גם לברון ג'יימס- שחקנים שאפשר להגיד על קבוצתם, לפחות לתקופת זמן מסויימת: "this is the team to beat!", לקחו יותר מ-MVP אחד. תמיד אומרים שההבדל בין קבוצות טובות לגדולות היא ה"ריפיט"- האליפות השנייה ברצף, ההבדל בין קבוצות גדולות לקבוצות ענקיות הוא ה"טריפיט"- האליפות השלישית ברצף, כך אומרים. לדעתי, מבחינת שחקנים, לשחקן ענק באמת שמדמה את הקבוצה שלקחה טריפיט- צריך שני MVP ושתי אליפויות- לפחות.  זה מראה לדעתי, על רעב שיש רק לגדולים ביותר- גם להיות הכי טוב מבחינה אישית, וגם מבחינה קבוצתית. בין ה-MVP הראשון לשני יש מכשול מנטלי גדול מאוד ומבחינת האליפויות המכשול המנטלי צץ לדעתי דווקא לפני האליפות הראשונה שהיא החמקמקה ביותר. אם השגת את זה- לדעתי, אתה ראוי להימנות עם הגדולים ביותר- אם לא- אתה עוד שחקן נהדר, אבל לא אחד שבאמת ראוי לגדולה.

לדעתי, זה מראה על חיסרון גדול של ה-MVP ופרסי ה-NBA בכלל. מצד אחד, הוא נותן לך שכר על כל העבודה הקשה ואומר לך:" אתה טוב!" מהצד השני, מדובר בפרס שיכול להוריד את המוטיבציה ובאמת משהו שיכול לגרום לשחקנים שאינם מוכנים לכך להרגיש תחושת שובע מסויימת. זה גורם לשחקנים מסויימים "לנוח על זרי הדפנה". אני מקווה, שה-MVP של השנה הנוכחית, כנראה שחקן שיזכה בו בפעם הראשונה (אלא אם כן זה יהיה LBJ), ידע להתמודד עם "קללת ה-MVP".