האהבה הראשונה שלי/ יונתן שגב

אני מודה, שכמה וכמה דמעות נשפכו כששמעתי את ההודעה על פציעתו של רוז. אם הוא יחזור או לא, ואם כן אז איך, לא אדע. בכל זאת, חשוב לי לכתוב את הפוסט כדי לכבד את פעולתיו עד עכשיו ופעולותיו בעתיד.

כולנו הגענו לעולם הכדורסל בכלל וה-NBA בפרט בזמן כל שהוא, בדרך כל שהיא. לרובנו, בעיקר בתחילת הדרך כאוהדים, הייתה קבוצה או שחקן- בדרך כלל זה בא ביחד, שאהדנו ואהבנו אותם אהבה גדולה. והם, משכו אותנו עוד ועוד לתוך העולם העשיר והמגוון של ה-NBA. כמובן, שאחרי שהשחקן מסיים את הקריירה,אנחנו צריכים לאזור כוח ולמצוא אהבה חדשה, וחלקכם נתקל בסיטואציה הלא קלה הזו.אני מקווה בעומק ליבי שאני לא אצטרך לעשות זאת- כי את הפוסט הזה, אקדיש לאהבה הראשונה שלי- דריק רוז.

אני מניח שרובכם כבר שמעתם את החדשות על פציעתו של רוז, אבל ליתר ביטחון אחזור עליהן; רוז הרגיש כאבים בברכו הימנית ביום שני האחרון והלך לעשות צילום כדי לראות מדוע כואב לו. להפתעתו, הפתעתה של שיקאגו והפתעת כל עולם הכדורסל, רופאיו איבחנו קרע מלא במיניסקוס. זו פציעת הברכיים השלישית שלו בשלוש השנים הראשונות, כשהראשונה הייתה קרע ברצועה הצולבת הקדמית (ACL) בברך שמאל בפלייאוף 2012 נגד פילי, והשנייה הייתה קרע מלא במיניסקוס של ברך ימין, בנובמבר 2013, נגד פורטלנד . אני זוכר את פניו בשתי הפציעות הראשונות עד היום. אני לא יכול לתאר לעצמי ובמילים כמה כאב היה לו. אני יכול רק להגיד לכם, ש-לי, הכאב היה גדול מאוד.

אני רוצה גם להחזיר אתכם מעט לסיטואציה שהייתה רק לא מזמן- מחלתו של כריס בוש. בוש היה בסכנת מוות בעקבות קריש דם שהתגלה בראותיו.כשבוש היה בבית החולים, מנחם הזכיר לנו, ובצדק, שגם הוא, אף על פי שהוא מרוויח מיליונים ויש סביבו הילה אדירה של פרסום, הוא עדיין בן-אדם, לפני שהוא שחקן כדורסל. אז אני רוצה להזכיר לכם את זה שוב. כל מה שנאמר על בוש נכון גם לדריק רוז. וכשאני מסתכל לרגע על דריק רוז האדם, אני מוצא את עצמי חושב עליו בביתו, במיטתו, מהרהר ושואל את עצמו: למה מגיע לי הדבר הזה? מה עשיתי לא בסדר?. הוא חטף הרבה מאוד ביקורת על כך שהוא לקח "משחקי הפסקה" מידי פעם בתחילת העונה, בעיקר בגלל שאמר שהוא לא רוצה להשאיר לעצמו נזק לכל החיים. וזה, ביחד עם הברכיים השבירות שלו מביא אותי לנקודה, שיכול להיות שדריק רוז, הוא יותר אדם כמונו מאשר שחקן כדורסל מרוב השחקנים בליגה, וזה בסדר.

רוז, למרות הניתור הבלתי נתפס שלו, יותר "אנושי" לעומת שחקנים מדהימים כלברון ג'יימס ואנטוני דיוויס וזה מוביל אותי לכך שהכרת התודה אליו (שלכל השחקנים מגיעה ואנחנו לא עושים זאת מספיק), צריכה להיות גדולה אף יותר. כי מה שהוא עושה נהפך לקשה הרבה יותר בגלל הברכיים הבעייתיות והרצון לחיות חיי משפחה שקטים כשהקריירה שלו תיגמר. נכון, יש כאלו מכם שיגידו:"למה אנחנו צריכים להודות להם (לו), השכר שהם (הוא) מרוויחים בשנה הוא כזה שלא נרוויח כל החיים (ועוד הוא יושב בבית רוב הזמן)", אבל אני לא מסכים איתם. כי בסופו של דבר- כולנו בני אדם, וכפי שאמרתי קודם, הכסף, הזוהר והפרסום לא הופך את הדברים האלה ללא קשים ואני אף בספק אם הם הופכים אותם לקלים יותר .

אז דריק- תודה על המאמץ שלך בכול משחק. תודה על לילות לבנים רבים של תענוג שגרמת לי בצפייה בך. תודה על כל חדירה מדהימה, על כל הדאנק שאני צופה בו שוב ושוב. תודה על הובלת הקבוצה בכל השנים הללו. .תודה על הריצות המדהימות למתפרצת, כשאתה עובר כל דבר שנקרא בדרכך. תודה על סלי ניצחון רבים שגם בהם אני צופה שוב ושוב- כי אף פעם לא נמאס לי. תודה על המאמצים שלך לחזור למגרשים שאולי מופיעים לך בסיוטים ולתת שם את הכל. תודה על היכולת שלך לנסות שוב ולעבור ניתוח אחד ואחר כך עוד אחד ועוד אחד כשהשיקום ארוך ובעיקר מתסכל מאוד. אני יכול להמשיך לנצח, אבל כדי לקצר- תודה, והחלמה טובה, איכותית ושלמה- לאו דווקא מהירה.

 

רוז עם בנו- איש משפחה

לפוסט הזה יש 39 תגובות

  1. מתן גילור

    26 פבר 2015 19:02:51

    תודה רבה.
    ה"אהבה" הראשונה שלי היתה לארי בירד. עד היום, 25 שנים אחרי הפעם הראשונה בה "התאהבתי" הוא הספורטאי המועדף עלי. בגללו יש לי גם חיבה יתרה למספרי 3.

    לגבי דרק רוז – אתמול הקלטתי את המשחק של דטרויט-קליבלנד, והואיל והיה לי יום חופש, לא פתחתי את המרשתת על הבוקר, כיוון שרציתי לראות את המשחק מבלי להיחשף לתוצאה. כשנגמר המשחק, מישהו אמר לי שמקומם של הקאבס בגמר ה-NBA מובטח. אני שלשיקגו סיכוי שווה. הוא הציע להתערב. אני הצבתי כתנאי ששיקגו יגיעו בריאים. הוא לא הבין מה ההבדל, כי יש סיכוי לפציעות בכל קבוצה. כשפתחתי אינטרנט, הוכחה טענתי, למה רוז יוצא דופן מהבחינה הזו. צר לי עליו, אבל זה היה צפוי. הייתי מופתע אם היה מסיים את העונה.

    כל מי שמעז לדרוש מבן אנוש להקריב את בריאותו התמידית על מזבח השיג ספורטיבי, הוא זב חוטם.

    אני מקווה שרוז יפרוש. אני האחרון שיקרא לשחקן לפרוש וכל עוד הוא נהנה מזה הוא צריך לשים פס על דברים כמו מורשת או דעת קהל. ברם, בשביל העתיד שלו, בשביל הילדים שלו, כדי שלא יזדקק לכסא גלגלים בגיל 40, טוב יעשה אם יפרוש ויפה שעה אחת קודם.

    מהפספוסים הגדולים שהיו.

  2. גיא

    26 פבר 2015 19:56:45

    עצוב באמת ופריוויו יפהפה !

    האהבה הראשונה שלי זה לברון. והתחלתי לאהוב את השחקן דווקא ברגע שפל שלו בהפסד האליפות לדאלאס.

    לאחרונה התחלתי גם לחבב + את גיימס הארדן.

  3. עגל

    26 פבר 2015 20:35:44

    הכתבה נשמעת כמו הספד ספורטיבי. צר לי על השחקן ואני מקווה שיתממש הסיכוי הקטן שזה לא הסוף בשבילו.
    ג'וני הצעיר, כדי להקטין את עוגמת הנפש אני מציע לך להעריץ שחקנים שלא מטביעים בסיבוב של 360 מעלות אלא קולעים לייאפים, לדוגמא גאסול הצעיר או חבר'ה בסגנון הזה. למרות מיעוט ההייליטים הם נוטים לקריירה ארוכה יותר.

        1. עגל

          26 פבר 2015 21:34:57

          כן, שני קטעים ידועים מאוד. אח, היו ימים. אני חושב שאת הדאנק של קיי.ג'י אפילו ראיתי בשידור חי. לכאורה זה מביך אבל בשביל מי שמתרכז בנצחונות האגו נמצא במקום האחרון. לגבי המוב של החלום מול האדמירל, תראה איזה יופי, ללקק את האצבעות, ובסוף הוא שם ליי אפ קטן, לא דאנק ולא כלום. עקרון האנרגיה המינימלית.

  4. גיא

    26 פבר 2015 20:50:51

    יופי של פוסט.

    דרק רוז הראשון (המקורי?)

    אני אוהב את כדורסל ה-NBA מאז אמצע שנות ה-80.
    באותם שנים ליגת ה-NBA הייתה בבעלות 2 שחקנים – מג'יק ובירד.
    שניהם אדירים, וכל בר דעת אשר היה נשאל ב-85' "מי השחקן הכי טוב בעולם?" היה עונה לארי או מג'יק.
    אבל אני, לי קשה להתחבר ל-TOP DOGS, אני צריך את הגיבורים שלי אנושיים, עם חולשות. ולכן, למרות שאי אפשר היה שלא להודות ששני שחקנים אלו עיצבו מחדש את ה-NBA בדמותם, לא התחברתי לאף אחד מהם.

    ואז, באביב 88' יצא לי לראות (ותודה לערוץ המזרח התיכון, שבלעדיו לעולם לא הייתי נחשף, לא ל-NBA, ולא לפוטבול) את קווין ג'ונסון משחק, מייד אחרי שהצטרף לפניקס סאנס. הוא היה מדהים!
    185 סנטימטרים של מהירות, חוכמת משחק, וקשיחות.

    כל מה שדרק רוז היה בשיאו (לפני הפציעה), קווין ג'ונסון עשה בסוף שנות ה-80. החדירות המטורפות לסל, הצעד הראשון הבלתי ניתן לעצירה, המהלכים שמשאירים אותך, האוהד, עם חיוך גדול מרוח על הפרצוף.
    (הוא ומג'יק, היחידים לסיים עונה עם 20+ נק', 10+ אס', 50%+ מהשדה)
    ובהנהגתו, הסאנס שיחקו כדוסל נהדר. קבוצתי. ובעיקר מהנה.

    לצערי, כאשר פרש ב-98', אחרי 11 עונות, הוא פרש ללא טבעת. פשוט שיחק לו המזל לפגוש בגמר את ג'ורדון (כולם יודעים איך מפגש עם ג'ורדון נגמר)
    אבל עד היום, לא ראיתי שחקן שגרם לי הנאה גדולה יותר מצפייה במשחק הכדורסל.

    אני ממש מזדהה איתך, יונתן.
    איחולי החלמה מלאה.

    1. עידו גילרי

      26 פבר 2015 21:02:51

      אח גיא אנחנו רצים על אותו מסלול כל כך הרבה שנים.
      התכונה שהכי אפיינה את KJ, שלא ניתן למצוא ממנה בהרבה שחקנים, היא מנהיגות. היכולת שלו לסחוף את הקבוצה גם ברגעים קשים היא משהו שאני לא זוכר שראיתי כמותו באף שחקן אחר. הדאנק הזה שאני סוחב על הגראבטר לא היה סתם לצורכי שואו אלא נועד להעיר את הסאנס במשחק פלייאוף קריטי.
      למרות כל האהבה ל-KJ אני תמיד הייתי איש של ת'אנדר דן מארלי זה שבר אותי לראות אותו עוזב.

      עם כל הצער על רוז הקריירה שלו עוד לא נגמרה. נקווה שיוכל לקחת דוגמא מגראנט היל שעשה קריירה טובה למרות סדרת פציעות דומה.

      1. נתן

        27 פבר 2015 10:39:04

        החוויה שלי מ kj קצת שונה: שחקן אדיר עם נשמה ואתלטיות מדהימה שיכל לקלוע 40 כמו כלום.
        מצד שני לא הגיע להישגים משמעותיים עד ההצטרפות של בארקלי שהיה המנהיג האמיתי.
        אני זוכר בבהירות את האכזבה הגדולה מ kj בפלייאוף, כאשר בארקלי בשיאו ואילו הוא מתקשה נגד בי ג'יי ארמסטרונג האלמוני.
        הדאנק הזה לדוגמה, התבצע כאשר המשחק כבר היה גמור ויוסטון בבירור היו המנצחים, למרות שאני לא יודע איזה עוד גארד בגובה שלו הצליח להטביע על אולאג'ואן.
        Kj לעומת זאת השיג המון מחוץ למגרש והוא הרבה יותר משחקן כדורסל.

        1. עידו גילרי

          27 פבר 2015 12:15:22

          אני חושב שזו מיסקונספציה נפוצה בקרב אוהדים מחוץ למחנה של הסאנס.
          הוא תמיד סידר לכלם שאפשר לעשות הכל ושהמשחק אף פעם לא גמור – להלן הדאנק על האקים.
          זה נכון שבסדרה מל שיקגו הוא היה חלש (במיוחד בשני המשחקים הראשונים) אבל עם הגב לקיר במשחק השלישי הוא נתן משחק ענק וגם במשחק שש כשהעניינים נראו אבודים הוא היה הכח המניע שהביא את הסאנס חזרה ליתרון.
          אני לא מנסה לקחת מהמנהיגות של בארקלי שהיה עצום באותה עונה אבל KJ היה המנהיג האמיתי של הקבוצה במהלך כל הקריירה ונתן הופעות אדירות בפלייאוף. הסדרה ההיא מול יוסטון היא דוגמא מצויינת.

  5. מושון

    26 פבר 2015 21:21:53

    מתאר בערך את ההרגשה.
    רוז הוא גם האהבה הראשונה שלי, אני אמנם לא חדש בענייני הNBA כמוך(אני חושב אני לא יודע מתי התחלת להתעניין בליגה)
    תמיד הייתה לי חיבה לT MAC, איייברסון, וגארנט אבל אף אחד מהם לא היה כזה שהערצתי ברמה של לרוץ לקנות גופיייה שלו או לראות את כל המשחקים שלהם כמו שקרה לי עם רוז.

    כל כך מבאס לאהוב את השחקן הכי מדכא בNBA 🙁

  6. אפלטון

    26 פבר 2015 21:25:09

    אני מבין מה אתה מרגיש. אני התאהבתי במוסלמי, תאר לך כמה זה היה קשה למשפחה 😉 (וזה שהם אוהדי ניקס לא עזר).
    אבל אל דאגה, תמיד מוצאים אהבה חדשה, שלי מגדל זקן לתפארת

  7. רועי ויינברג

    26 פבר 2015 22:36:42

    סיפור עצוב, בקשר אליי, אני נכנסתי לספורט בזכות בחור אחד שלבש צהוב כחול וניתר בתל אביב, אנטוני המלך פארקר. שאק וג׳רארד חיברו אותי עם ליברפול וההיט, הקבוצות שאני אוהד עד היום.

    בקשר לרוז-חבל עליו מאוד, אבל הוא היה צריך להמשיך לעבוד על השלשות. אילו היה שוכר מאמן זריקות הכל היה יכול להשתנות, ולדעתי יש קשר לזה שהוא עם נעלי אדידס (בדומה לברנדון רוי, גרנט היל וטי מאק) ולאימונים האגרסיביים של טום ת׳יבודאו. גם ג׳ימי באטלר באותו מצב, זה מדאיג.

  8. Berch

    26 פבר 2015 22:55:28

    לי זה היה הד"ר
    אח"כ בארקלי
    אח"כ אייברסון
    בגלל זה יש לי תמיד פינה חמה בלב לפילדלפיה
    אה… וגם ז'קט שלהם שקיבלתי כשהייתי ילד 🙂
    אבל אהבה היא לא בהכרך מונוגמית, ואם לא פילדלפיה אני בוחר כל שנה אהובה אחרת….
    באמת חבל על רוז
    לי זה קרה עם גראנט היל… שיחק כל כך יפה עד שהפציעות הכריעו אותו.

  9. מנחם לס

    27 פבר 2015 00:22:58

    פוסט מהלב של אוהד אמיתי!
    האהבה הראשונה שלי?
    שייע גלזר.
    חבל שאינכם יודעים יותר עליו, השחקן המקצועני הידשראלי הראשון (בפרנבחצ'ה, ב-1952 או משהו כזה)

  10. אוריה

    27 פבר 2015 00:46:20

    אני התאבתי בסטיב נאש לפני עשור בדיוק כשהוא הגיע לפיניקס עם אמארה ושאר החבר'ה. העזיבה שלו לייקרס והפציעות שלו שברו לי את הלב בהדרגה. אבל כיום יש לי את הסטף "המשיח" קרי בעל הקעקוע בעברית על פרק היד. כנראה שיש לי סוג של טייפ של שחקן מעודף, מתחילת העונה אני עוקב אחרי דאנגלו ראסל שעושה חיל במכללות. ואני מאמין שיהיה גם רכז שקולע, מוסר ועושה מה שברצונו על המגרש

  11. נתן גולד

    27 פבר 2015 01:02:26

    הראשון שלי הוא מאנו ג'ינובילי. הגאונות שלו ניבטת מכל מהלך. היצירתיות שלו היא חלק בלתי נפרד מהמשחק שלו. אוטומטית כשהוא משחק אני מסתכל כל הזמן לראות מה הוא יעשה עכשיו.

    1. מתר

      27 פבר 2015 16:57:53

      לא מתבייש ומקווה גם לא להיות מוקע. מעולם לא אמרתי שהוא מתחזה לשום דבר או שהוא סיסי ופחדן.
      כמו כולם כואב לי הלב על שחקן גדול שנפל לפציעות מצערות. מקווה בשבילו החלמה מליאה ורק בריאות!

  13. דורון אדיסון הראשון

    27 פבר 2015 01:46:40

    אמש שזה קרה כשנודע לי דרך המגיב מוש השור
    היתה באוויר הרגשה של עצב ודיכדוך, ולא רק שלי,
    קשה לי להסביר במילים.
    השליחות של דריק רוז להביא 250 ילדים משכונות העוני
    למשחקים, מה שדורש פרוצודרה ומאמץ, תזכר תמיד
    לזכותו. (תקנו אותי אם טעיתי בבקשה).
    נהנתי ממשחקו המופלא.
    מקווה שתמצא מספר 2 לאהוד ולהנות ממשחקו,
    אם רוז יחלים, בפעם הבאה הוא לא יפצע.
    תודה על הכתבה היפייפיה והנה גם מיגנטת
    תגובות נהדרות.
    תודה רבה יונתן. ובריאות לכולם.

  14. ohad

    27 פבר 2015 02:49:21

    גם האהבה הראשונה שלי , חבל עליו.
    בתחילת העונה הוא אמר:"אני לא מודאג אני יודע שאני אזכה באליפות בשלוש העונות הבאות" מעניין מה הוא חושב עכשיו.

  15. צביקה

    27 פבר 2015 09:13:28

    באמת אחד הסיפורים העצובים שיש בכדורסל. אני אף פעם לא ממש נידלקתי עליו, אבל אכן שחקן שחקן, שהגוף שלו עוצר אותו וזה מתסכל.
    כבר ראיתי את הדור שלפני, אבל מי שכבש אותי ללא עוררין היה לארי בירד. מבחינתי לא היה כמוהו. יש הרבה רגעי שיא מדהימים איתו, אבל הכי מדליק זאת הזריקה האחרונה בתחרות 3 השניה שהוא זרק והסתובב אחורה, יודע שהוא המנצח, עוד לפני שהכדור בכלל הגיע לסל.

  17. ג'ריי ווסיט

    27 פבר 2015 09:34:24

    אני זוכר שהייתי ב-10 אז היה ילד מספר 8 הטביע בין הרגליים לימים הפך להיות הדבר האמיתי אבל לא ידעתי כמה טוב הוא יהיה היה המחליף של אדי ג'ונס קובי בראיינט האחד והיחיד שהפך לגארד עם הכי הרבה נקודות בהסטוריה

  18. bobby

    27 פבר 2015 10:16:54

    כתבת יפה.
    כאוהד יוסטון, אני זוכר את הכאב שהרגשתי עם הפציעות של יאו מינג, עד שיום אחד הוא נאלץ לתלות את הנעליים בטרם עת. ובדומה לרוז, גם אצל יאו מינג הפציעות הכרוניות התחילו דווקא כשהגיע לשיא.

    אבל להגיד לך את האמת? בסופו של דבר, אם אכן רוז יחליט לפרוש סופית, יהיו לכך 2 יתרונות משמעותיים:

    1) רוז באמת ימנע מעצמו נזק לטווח ארוך. דבר שמאוד חשוב לדרק רוז האדם, גם אם זה על חשבון האוהדים שלו.

    2) שיקאגו עד עכשיו נבנו בצורה כזו שיהיה לרוז מקום לחזור אליו ברגע המיוחל שבו יחזור מפציעה. כך שמצד אחד הסגל שלהם היה מלא בהרבה שחקנים משלימים טובים שיוכלו לשחק לצד רוז, אך מצד שני הוא לא באמת כלל איזה סופרסטאר שיכול להיות ברמה של רוז. הכי קרוב להגדרת סופרסטאר שם הוא גאסול, אבל בגילו הוא לא מסוגל באמת להוביל לבדו קבוצה להישגים.
    אז מה שאני אומר – שאם באמת רוז לא יחזור מהפציעה שלו, שיקגו יוכלו רשמית להיכנס להליך בנייה מחדש, ואולי למצוא את הרוז הבא, גם אם זה אומר שצריך על הדרך להיפרד משחקנים כמו נואה, גיבסון או באטלר באמצעות טריידים, העיקר – להוציא את הקבוצה מהמעגל שלא מתקדם לשום מקום מעבר לסיבוב שני בפלייאוף המזרח.
    אצל יוסטון עד שיאו מינג לא פרש המצב היה דומה – בנו קבוצה עם שחקנים משלימים טובים שיוכלו לשחק לצידו, אבל לא מספיק איכותיים כדיי לסחוב את הקבוצה לפלייאוף המערב. עד שיאו לא פרש, לא היה למורי סיכוי לבצע את המהלכים שהביאו בסופו של דבר את הטרייד עם אוקלהומה והנחיתו את הארדן בקבוצה.

    מקווה כמוך שאולי יהיה איזה נס, ורוז יצליח סופית להתאושש מהפציעות ולחזור לשחק. אבל צריך באמת להיערך לאפשרות שזה לא כבר לא יקרה.

  19. נתן

    27 פבר 2015 10:44:48

    תחושת האבדן הגדולה ביותר שחשתי היתה פעם ראשונה כשמג'יק נאלץ לפרוש, ופעם שניה כשג'ורדן פרש. זו הרגשה שאין לאן להמשיך מכאן וכאילו הליגה הפסיקה לחלוטין.
    מה שמוזר הוא שלא ממש אהדתי אף אחד מהם….

  20. האווי לאסוף

    27 פבר 2015 12:35:53

    אני מצטרף לגל הזקנים מהאייטיז. שידורים לא היו פה, כך שנאלצנו לבחור את השחקן החביב עלינו בעיקר מקריאה. ומכיוון שקראתי את דר לס, לנצח אהיה בצד של הציפור המשופמת

  22. תומש

    27 פבר 2015 18:18:46

    מקסים ומלא אהבה. אני כנראה ממש קשיש כי האהבה הראשונה שלי היתה הדוקטור (לא מנחם). ואח"כ מג'יק, ובארקלי, ומייקל, ואקים, ועוד…אבל הכי הכי אני אוהב את…התשובה! (במהופך. a.i)

כתיבת תגובה

סגירת תפריט